רבי תנא הניח גחלת בר"ה כו' על הצלוחית משום בור. דקמ"ל דמצינו דהיזק מאש הוי תולדה דבור וע"כ בהצלוחית הוי תולדה דבור ותלוי בפלוגתא דר"י וחכמים אם חייב על נזקי כלים בבור. והשתא אזיל ומפרש כל התולדות תני בהמה שנכנסה לרשות היחיד והזיקה בין בידה כו' בגופה בעול שעליה ובעגלה שמושכת בה הוי הכל תולדה דרגל. תולדות השן וכו' ע"ז בעי רבי ירמי' דבתולדה דרגל לא תנינן אלא בגופה בשערה בכלים שעליה אבל הית' מהלכת ופלטה עשבים מהו ר"ל אם פלטה מפיה עשבים שאכלה והזיקה בהם אם הוי תולדה דרגל והוי כמו שהזיקה בעול שעלי' ובשליף שיש בה או לא הוי תולדה דרגל משום דרגל הזיקה מצוי ופליטת עשבים אינו מצוי:

א"ר יוסי מה אם הניח גחלת לר"ה עד מקום שהיא מתהלכת היא מזקת. פי' דהאי מימרא דר' יוסי הוא מילתא אחריתי דכן אמר ר' יוסי האי מימרא. ע"ז שאל הגמ' מאי כדון ר"ל לאיזה דבר אמרה ר' יוסי האי מימרא. ע"ז אמר ר"י בר"ב תיפתר במניח סכין סמוכה לר"ה והוי תולדה דבור מ"מ כשנתחלחל כל הגוף אפילו צד השני שלא נגע בסכין חייב משום תולדות אש ע"ז אמרה ר' יוסי ההיא מימרא מה אם המניח גחלת לר"ה מחייב עד מקום שהיא מתהלכת והיא מזקת. וע"כ נמצא דחייב בתולדות דבור משום תולדה דאש כמו דרבי תני לעיל בסמוך דחייב באש משום תולדה דבור כמו כן אמר ר' יוסי דחייב בתולדה דבור משום תולדה דאש דהא האי חיובא דסכין לא מצינו בבור דהא בבור נפל כולו לבור משא"כ בסכין לא נגע רק בצד אחד רק הולכת ומתחלחל בכולו כמו אש דדרכו לילך ולהזיק עד מקום שיש לו הכח לילך ולהזיק. ע"ז פליג ר"י בר"ב בשם ר' לוי וס"ל דאינו כן אלא חייב משום תולדה דבור דמצינו כה"ג בבור ג"כ. כגון בור מלא מים והבור הוי בור קטן פחות מי"ט שאין בו כדי להמית ואינו יכול לפול בו רק גדי קטן אבל המים נכנסו לאזנו ונתחלחל כולו פשיטא דחיובא הוי דבור. וה"נ כן בתקלה דסכין לא הוי חיובא דאש אלא חיובא דבור כדאיתא בבבלי דף נ"א ע"ב כל טפח דמיא כתרי דיבשה דמו והמים משוה לבור אף בלא י"ט והתם לא הוי חיובא דאש כן נראה לפענ"ד פירוש דהאי סוגיא בע"ה:

רבב"ח בשם ר"ש בר רבי יצחק אם לא נאמר שור הייתי למד שור מן הבור מה אם הבור כו' לא כ"ש אי מה הבור משלם נ"ש כו'. ר"ל א"כ הייתי אומר מה הבור משלם נ"ש אף השור משלם נ"ש. וכן הייתי אומר מה השור משלם ח"נ אף הבור משלם ח"נ ע"כ קשה כדמסיק אילו לא נאמר שור הייתי לומד שור מן הבור בתמי' או אילו לא נאמר בור הייתי לומד בור מן השור בתמי' וא"כ קשה ולמה תנינתא הכא ר"ל למה תני לא הרי זה כהרי זה האם קשה להתנא באמת דניכתב חד ותיתי מאידך אלא דאית לי' מילין סגין ר"ל משום דבמקום דרצה ללמוד דבר אחד מדבר אחד שפיר ילפינן אבל כשצריך ללמוד מכמה דברים אי איפשר ללמוד משום דהוי ב' כתובי' הבא"כ ואין מלמדין ע"כ צריך להקדים מתחלה לא הר"ז כהר"ז וע"כ ילפינן מהצד השוה שביניהם ואז לא הוי ב' כתובים הבא"כ משום דתרווייהו צריכי כן הוא דרך התנא בכ"מ כשרצה ללמוד דבר אחד ממילין סגין אבל לא משום דבאמת קשה להתנא ל"ל תרוויהו. כן לא הרי מושב כהרי המשכב ולא הרי משכב כהרי מושב אם מושב בטפח יטמא יטמא משכב בד' טפחים ר"ל אילו ילמוד משכב ממושב האיך יטמא משכב בד' טפחים דווקא אם מושב יטמא בטפח בתמי' וכן אם יטמא משכב בד' טפחים האיך יטמא מושב בטפח אם ילמוד מושב ממשכב. ומסיק ואזיל ואילו לא נאמר משכב הייתי למד משכב ממושב בתמיה אילו לא נאמר מושב הייתי למד מושב ממשכב בתמיה ולמה תנינתא הכא דאית לתנויה סגין מילין דבעי למיסק התם ג"כ מהצד השוה שביניהן. כן לא פרשת נרות כו' אילו לא נאמר פרשת שילוח טמאים הייתי למד מפרשת נרות ולמה תנייתה הכא דאית לתנויה סגין מילין כן הצד השוה שביניהן שהן מיד ולדורות. וע"כ הקדים התנא ואמר לא הר"ז כהר"ז:

תני ר"י יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצא אדם שאין לו הנייה במותו והאש מלמדת על כולן שהוא חייב באונסין. אמר ר' יוסי הדא אמרה אדם שחבל בחבירו תחלה אע"פ שחזר ונעשה ניזק חייב דכתיב ומכה בהמה ישלמנה. פיסקא וכשהזיק חב המזיק וכו' אמר ר"ח מכה בהמה ישלמנה ישלם פחתה. כן הגי' בדפוס קראטשין ואמשטרדם והמפרשים ז"ל העמידו תיבת פיסקא לבתר חייב על האונסין ואח"כ פיסקא ואח"כ וכשהזיק חב המזיק ואח"כ אמר ר' יוסי הדא אמרה כו' חייב דכתיב ומכה בהמה ישלמנה אר"ח מכה בהמה כו'. כן כתב להגי' הפ"מ ז"ל ומהרא"פ זצ"ל. ופירושם אינו מובן לי. ונלפענ"ד דהגירס' הוא כמו באמשטרדם וקראטשין. וה"פ והאש מלמדת על כולן שהוא חייב באונסין כההיא דגרסינן בב"ק דף כג ע"א טמון באש היכי משכח"ל ופירש רש"י ז"ל ותוס' ז"ל. דהא אפילו אונס חייב באש כיון דהוי משום חציו וחציו הוי כגופו ואדם המזיק חייב באונס כברצון. וה"פ דהאש מלמדת על כולן שהוא חייב באונסין ר"ל דבהזיק בגופו אפילו שהי' אח"כ אונס מ"מ כיון דכחו היא חייב ע"ז. ע"ז אמר ר"י הדא אמרה אדם שחבל בחבירו תחלה אע"פ שחזר ונעשה ניזק חייב ר"ל אם חבל הוא תחלה לחברו וע"י היסורין חבל חבירו אותו כדכתב הרא"ש ז"ל ומובא בנימוק"י ז"ל דף ל"ג דווקא בשני אנשים שחבלו זא"ז בב"א אבל כשחבל אחד לחבירו תחלה ואח"כ חבל חבירו אותו ע"י חימום יסורין כמו בשאינה יכולה להציל ע"י דבר אחר. פטור השני וחייב הראשון. ואע"ג דגבי אדם לא שייך כל המשנה ובא אחר ושנה בו. מ"מ פטור עיי"ש באורך. והטעם מפורש בירושלמי הכא דהגם דלכאורה חייב גם השני דאע"פ שחבלה שלו הוא באונס מ"מ אדם חייב ואפילו בשוגג ובאונס מ"מ פטור השני וחייב הראשון משום דהחבלה דהשני דמחמת אונס היא בא הכל מכוחו של ראשון. וילפינן מאשו דמשום חציו היא וחייב על האונס דרוב פעמים נזק של אש נתערב בו היזיק באונסין מ"מ חייב דחציו שלו היא והאונס גופיה הוא בא מכחו הילכך הגם דאונס בנזקין פטור מ"מ באשו דהוא מכחו וכגופו הוא חייב באונס ג"כ הילכך החבלה דשני דבאונס היא הגם דאדם חייב באונס ג"כ מ"מ השני פטור משום דהיא בא מכחו של ראשון וחשיב כוחו כגופו של ראשון וחבל א"ע אח"כ. ואח"כ גרסינן פיסקא וכשהזיק חב המזיק דכתיב מכה בהמה ישלמנה ומפרש אר"ח מכה בהמה ישלמנה ישלם פחתה פי' כההיא דגרסינן במס' ב"ק דף י' ע"ב חבתי בתשלומי נזקו בנזקו לא קתני אלא בתשלומי נזקו תנינא להא דת"ר תשלומי נזקו מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה ומדייק בבבלי כן מהמשנה השניה ובירושלמי מדייק ממשנה הראשונה. כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק ולא קתני חב בנזק ויליף לה הגמ' מקרא דמכה בהמה ישלמנה וכדפריש לה ר"ח וכן היא בבבלי ושם יליף לה מן הקרא ההוא:

תני ר"ח זה השור והבור והאש לא תנא בניחותא כמו שמבואר בתוס' הרי"ד בשיטת הבבלי עיי' בתוס' הרי"ד ותבין. היטב והכי נמי כן דמשום דבמתניתין תני הכשרתי את נזקו ומיירי מהכשר נזקין דהיא נזקי ממון ואילו אשו הוי נזקו גופו דאשו משום חציו:

א"ר ירמיה האש להכשר נזקי' דהוי אשו משום ממונו ג"כ כן אמר ר' ירמי' סתם ולא נתפרש לאיזה ענין קאמר ע"ז שאל ר' יוסי ואין כיני ר"ל אם תפרש [ולשון הירושלמי היא בכ"מ אין כיני ר"ל אם כן היא] דהאש להכשר נזקי' דאמר ר' ירמיה הוא לענין זה דמקבל עליה ההתרייה בדעת זו ולוקה פי' דאם חובל והזיק לחבירו באשו אם אשו לא הוי רק משום חציו לבד הוי חובל בחבירו וגבי חובל בחבירו בפירוש רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין ולא למלקות. כדאיתא במס' כתובות דף לב ע"ב ובפירוש רבתה תורה דמלקות דהוי בחובל נפטר ע"י תשלומין והנ"מ בחובל לבד א"נ אי אשו הי' משום חציו לבד. אבל כשהיו אשו משום ממונו ג"כ [כדאיתא בש"ס דילן דף כג ע"א מאן דאית לי' משום חציו אית לי' נמי משום ממונו] ונמצא דהוי החבלה ע"י שנים ע"י גופו וע"י ממונו. ונמצא דהתשלומין הוא משום הממון וע"כ מקבל התרייה למלקות בשביל נזקי גופו דהא ל"ל דפוטר המלקות שבגופו ע"י התשלומין דהא התשלומין הוא בשביל הממון. או דילמא דהוי כמו כל חובל בחבירו דריבתה התורה לתשלומין. זו שאלת ר' יוסי. ע"ז מסיק הגמ' מאי כדון האש להכשר נזקיו מקבל עליו נזק צער ריפוי שבת ובושת ר"ל לא דמקבל עליו בשביל הכשר נזקין שיש בו מלקות עבור נזקי גופו. ז"א אלא דע"י הכשר נזקי' מקבל עבור נזקי גופו החמשה דברים דאף בושת נמי משלם. הגם דבנפל מן הגג ברוח מצויה חייב בד' דברים ופטור על הבושת מ"מ באשו כיון דהוי משום חציו ומשום ממונו חשוב על הממונו פושע ועוד מזיק בגופו. וע"כ חמור מנפל מן הגג ברוח מצויה. ושיטת רש"י ז"ל בדף כג דגם באשו פטור מן הבושת דהוי כמו נפל מן הגג ברוח מצוי' דהוי רק פושע ולא מזיק גמיר. אבל שיטת הרמב"ם ז"ל והרא"ש והטור ז"ל דבאשו חמור מנפל מן הגג כדכתב הסמ"ע ז"ל סי' תי"ח ס"ק כ"ג דבנפל מן הגג והזיק מחשב לאונס טפי אף שהי' ברוח מצויה מהדליק אש ויצא והזיק לאדם עכ"ל ז"ל והוא דאש חמור משום דאית בי' תרתי נזקי. ממונו ונזקי גופו וע"כ חוב השמירה עליו יותר פשיעה גמורה דחשוב כמזיק גמור דפשיעה דבא ע"י אונס כמו אבידה דהוי פשיעה והוי רק קרובה לפשיעה דע"י הפשיעה נעשה האונס משא"כ בפושע גמור לא חשוב האונס כלל לגבי הפשיעה והוי פושע גמור. וע"כ בנפל מן הגג מחשב האונס טפי לנגד מדליק אש ויצא והזיק לאדם. ומכאן יצא להרמב"ם ז"ל מקור גמור דבאשו חייב אף בכל החמשה דברים אף בבושת משום דחמור היזקא דאש מנפל מן הגג משום דאית ביה תרתי נזקי גופו ונזקי ממונו. וע"ז קאמר ר' ירמי' דבאש איכא הכשר נזקין ג"כ לענין שע"י כך חייב בכל החמשה דברים. וז"ב בע"ה:

חפר בור עשרה טפחים ובא אחר וסיידו וכיירו שניהן חייבין. ובבבלי דף נ"א. ובתוספתא גרסינן דאחרון חייב ופריך הגמ' מפני שסיידו האחרון חייב בתמי' ומשני בשאמר לו סוד את הבית הזה וקנה אותו ר"ל דבדרך קנין אם אמר לו סוד את הבית הזה בשמכר לו בית והסיד קנה אותו. ודמר ר"א בשם ר"א שמירת נזקין כשמירת קנינין פי' כיון דבמכירה קנה בהכי באותו מעשה חייב בשמירת נזקין נמי ע"י אותו מעשה וקם ברשותי' לענין שמירת נזקיו:

נכסין שאין בהם מעילה דתני נכסין הללו ניקנין עם נכסים שיש בהם מעילה ר"ל דמביא ראי' דקק"ל ממון בעלים היא מהא דתני נכסין הללו נקנין עם נכסים שיש בהם מעילה פי' דהברייתא מפרש העצה האיך יוכל הקדש זה של ק"ק להתחלל דרך מכירה דהא גזה"כ הוא דהקדש מתחלל בב' אופנים בין בדרך מקח בין בדרך חילול [עיין ברש"י ז"ל במס' סוכה דף מ' ע"ב] והאיך יתחלל קק"ל דרך מקח הא אין לגבוה. ממון דהא הוי ממון הדיוט. ולא שייך קנין ומקח מגבוה בקק"ל דהא הוי כמו ט"ה או דבר שאין בו ממש דאינו יכול למכור. ואי דיקנה אצל הבעלים ז"א דאצל הבעלים לא מצי לחלל דרך מקח דהא יהי' רק ראובן במקום שמעון דמתחלה היה של שמעון. ועכשיו דקונה אותו הוי ראובן במקום שמעון דהא אין לשמעון רק זכות האכילה דמצי לממכר אבל באמת כיון דעולה על המזבח הוי קדשי מזבח ואין בכח הבעלים למכיר קדשי מזבח דהוי ברשות הגבוה ואין דמי לקדשי הגבול דהוי החילול ברשות הבעלים אפילו למ"ד מע"ש ממון גבוה הוא. משא"כ קדשי מזבח הוי ברשות הגבוה. והא דמצי לקדש בהן אשה היא דמקדש בזכות אכילה שיש בה ותאכל היא במקומי אבל לאפוקי מרשות גבוה זה אינו יכולין הבעלים ע"כ לא מצי לחלל בדרך מקח רק בלקח מן הגיזבר וכיון דהוי ממון בעלים האיך קונה מרשות גבוה דבר שאינו ממון. מ"מ נקנה עם האימורין דהוי נכסים שיש בהם מעילה דהוי כולו לגבוה והוי ממון גבוה אפילו מחיים כדאיתא בריטב"א ז"ל במס' קידושין דף נ"ב ע"ב עיי"ש. והיינו דקאמר נכסין הללו במה הם נקנין מרשות הגבוה נקנין ביחד עם נכסים שיש בהם מעילה דהיא האימורין. ולא מיבעיא להפוסקים ז"ל דהמוכר לחבירו דבר שאין בו ממש עם דבר שיש בו ממש קנה. וכן ט"ה שאינו ממון עם דבר שיש בו ממון קנה וע"כ יוצא מרשות הגבוה לרשות הדיוט אפילו חלק הבעלים ע"י חלק הגבוה שיש בו ואפילו להפוסקים ז"ל דלא קנה עיין חו"מ סי' ר"ג זה דווקא בשני דברים בב' מקחים משא"כ במקח אחד שאין דרכו לקנות חציין כדאיתא בירושלמי במס' קידושין פ"ב ה"א מודה ראב"י במקח שאין דרכו לקנות חציין כגין פרה וטלית עיי"ש דאף דהחצי השני לא חל הקנין מ"מ נקנה ע"י קנין של החצי דמהני בי' קנין כיון דאי אפשר לקנות זבל"ז. וא"כ ה"נ כיון דאי אפשר למכור האימורין על הקרבת אימורין בלא בשר כל הפרה. ע"כ ע"י קנין של חלק הגבוה נקנה גם חלק הבעלים להוציאו מרשות הגבוה. ואין להקשות הא יש קנין לנכסים הללו בלא"ה מרשות גבוה דהגיזבר ימכור אותו מרשותו של גבוה. ואי דהממון הוי ממון בעלים ימכרו שניהם ביחד הגיזבר והבעלים או הזכיה מטעם שליחות ויזכה עבור הבעלים והוי קנין אחד. ולמ"ד דדברים שיש בו ממש עם דבר שאין בו ממש מהני לא צריך כלל לנכסים שיש בהם מעילה ויש קנין מרשות הגבוה ע"י קנין ממון הדיוט. ז"א דהממון בעלים הקנין הוא ע"י משיכה ומרשות הגבוה הוא בכסף עיי' במס' קדושין דף נ"ד דלמ"ד מע"ש ממון הדיוט לא קני רק במשיכה. וא"כ אינו בקנין א' ולא שייך למימר דקנה בקנין א' דמיגו דמהני לזה מהני לזה ע"כ כל הקנין דקק"ל מרשות גביה הוא אך ע"י נכסי' שיש בהם מעילה וע"י קנין זה נתחלל ויוצא מרשות גבוה לרשות הדיוט. וממין של הבעלים קונה באמת ע"י משיכת הפרה אלמא דמוכח דהוי ממון בעלים ע"ז מסיק אמר רב יהודא א"ש דר' יוסי הגלילי היא:

ר"ה אמר אחד קדשים כשירין וא' קדשים פסולין קדשים שחייב באחריותן אפילו הן לד' קורא אני בהן בעמיתו וכחש. ר"ל דקמ"ל ר"ה דלא מיבעיא קדשים כשירים דעולה לשם בעלים דאיתא במס' ב"ק דף עו ע"א מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן משום דעולה לשם בעלים בקדשים הללו בודאי שייך בהם עמיתי אלא אפילו בקדשים פסולין דנפדו במעות והן לד' לבדו ואין עולים הן על כפרת הבעלים מ"מ כיון דהוקדש באחריות קורא אני עליהן בעמיתו וכחש:

ולא מנכסי הפקר חוץ מרשות המיוחדת למזיק שהוא פטור נוהגין הן ברשות הניזק והמזיק פי' דע"פ גיר' הירושלמי במתניתין ורשות הניזק והמזיק בתשלומין ולא גרסינן כמו גי' הש"ס דילן במתניתין כשהזיק אב המזיק בתשלומין וא"כ ע"כ דלא קאי ורשות הניזק והמזיק אלמעלה. אחוץ מרשות המיוחדת למזיק דפטור ורשות הניזק והמזיק נמי פטור כדא' בש"ס דילן דהא מסיים לרשות הניזק והמזיק בתשלומין. אלא ע"כ כר"ח אמר אבימי בש"ס דילן דה"ק חוץ מרשות המיוחדת למזיק אבל רשות הניזק והמזיק בתשלומין וע"ז קאמר חוץ מרשות המיוחדת למזיק. נוהגין הן ברשות הניזק והמזיק ר"ל דמפרש להמתניתין דברשות המיוחדת למזיק פטור אבל נוהגין הן ברשות הניזק והמזיק. ע"ז אמר ר' ירמי' שאילו תני חוץ מרשות המיוחדת למזיק ושתק ולא הי' מסיים רשות הניזק והמזיק בתשלומין ממילא הינו יודעין שחייב ברשות הניזק והמזיק דהא מוציא רק חוץ רשות המיוחדת למזיק משמע דבכ"מ חייב בין רשות השותפין בין רשות שאינה של שניהן. ולמה מסיק רשות הניזק והמזיק בתשלומין דנוהגין ברשות הניזק והמזיק. אלא זה שו"ח השואל נושא שכר והשוכר כדאיתא בש"ס דילן דקמ"ל דבשו"ח והשואל דהוי רשות הניזק והמזיק הוי בתשלומין בדאזקי' תורא דמשאיל לתורא דשואל בשלא קבל שמירת נזקיו אמרינן דלא קבל שמירת נזקיו אפילו על תורא דידי' כדאיתא בתוס' ז"ל כ"ז היא סברת ר' ירמי' אבל ר' יוסי פליג עליה וס"ל דרשות הניזק והמזיק בתשלומין איצטריך ואורי לן דדויקא רשות הניזק והמזיק משא"כ חצר שאינה של שניהן דבזה פטור והכונה חצר שאינה של שניהם הוא דהוי חצר של אחר:

אית תניי תנא חצר כו' וחצר שאינה לשניהן ר"ל אלא של אחר פטורה. ואית תניי תני אפילו חצר שאינה לשניהן ר"ל אלא של אחר חייבת כדמסיק דזה דרש מיטב שדהו דמשמע דצריך להיות דווקא דניזק. וזה דרש שדה אחר דמשמע דאתא רק לאפוקי ר"ה והשדה צריך להיות של בעלים אפילו אחר כל שהוא:

ר' יוסי בשם ר' יוחנן חצר השותפין חייבת. ולכאורה קשה מאי אתא לאשמועינן הלא מתניתין דידן היא דמפורש רשות הניזק והמזיק בתשלומין. ולשיטת הירושלמי לגירסת המשנה אין שום פירוש אחר אלא דרשות הניזק והמזיק בתשלומין דהא לפי הגירסא הזאת אי אפשר לפרש המשנה כר"א בש"ס דילן ואלא ע"כ כר"ת אמר אבימי כנזכר לעיל בדברינו. ע"ז אתא ר' יוסי ומפרש כדמסיק אמר ר' יוסי אנא דאייתיתה ר"ל אני שהבאתי המימרא בשם ר' יוחנן. אייתיתה מלשון אתא ואייתי מתניתא בידי'. הגם דמתניתן הוא אלא משום הדא דתני ר"ה ארבעה כללות כו' כ"מ שיש רשות למזיק ולניזק כגון פונדקי וחצר השותפין וכיוצא בהן. על השן ועל הרגל פטורה כו' וע"כ מתניתא פליגי אהדדי [כדאיתא בש"ס דילן] וע"כ אייתיתה להא דר' יוחנן דפסק כההיא משנה דידן דחייבת על השן ועל הרגל. ומסיק הכל מודין בשאין רשות לא לזה ולא לזה כגון בקעה ור"ה דפטור על השן ועל הרגל. והא דנחלקו לעיל ברשות שאינה לשניהן הוא דווקא דהוי של אחר וקרינן ביה שדה אחר מ"מ כדלעיל משא"כ בקעה ורשות הרבים:

סליק פירקא בס"ד: