תני והעדים אמרו מעידין אנו באיש פלוני שסימא את עין עבדו והפיל את שינו שכן הרב אומר ונמצא זוממין משלמין לעבד כו' והוא הסיפא מעידין אנו באיש פלוני שהפיל שן עבדו וסימא את עינו שהרי העבד אומר כן. ונמצאו זוממין משלמין דמי עין לרב. ופריך הגמ' מן אהן עובדא ר"ל מן איזו עובדא אמרי כן. משום דקשה על הסיפא כקושית הבבלי דמי כולה עבד לרב בעי שלומי. בשלמא ברישא מוקמינן שפיר בג' כיתות דאתו בי תרי ואמרי שינו והדר עינו ואתו בי תרי מציעיא יאמרי עינו והדר שינו ולא אתכחשי מציעיא דהא דינא כוותיהו פסקינן ונמצא דכשהוזמו משלמי דמי עין לעבד ולא הוי עדים שהוכחשו ולסוף הוזמו דפטורין משום דקמאי איתכחשו מציעיא לא איתכחשו כלל דדינא כוותיה פסקינן דיש בכלל מאתים מנה כדאיתא כ"ז בבבלי. אבל סיפא קשה דאמאי משלמין דמי עין לרב דמי כולה עבד בעי שלומי ואי דמוקמינן בסיפא ג"כ בג' כיתות דקמאי אמרי עינו והדר שינו ואתו מציעיא ואמרי שינו והדר עינו ולבסוף הוזמו מציעיא א"כ הוי עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו דפטורין כשיטת אביי [ובבבלי מוקי רבא ג"כ הסיפא כן ומדייק מזה דעדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין ואביי פליג שם עליו] ע"כ פריך מן איזה עובדא הי' שהעידו כן ע"ז אמר ר' נסה וינון דמרון כן מעידין אנו על איש פלוני שנכנס אחת ידו שלם ויצא חבול בשתים [תפס לשון המשנה במס' שבועות דף פ"ז דהדין תורה הממ"ח ע"ה] ולפ"ז העבד אין ה"נ דיצא לחירות אבל לא משלם הרב דמי עין דשמא הי' ביחד אי נמי בתחלה עינו והדר שינו וכשהעידו הם דמתחלה שינו והדר עינו לא נתכחשו מן קמאי דהא הקמאי אין יודעין מה הי' בראשונה. וע"כ כשהוזמו משלמין דמי עין לרב דהא יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שני'. כדמסיק הפירוש ע"ז דנפ"מ בעדותן לשלם ממין להעבד דהא קי"ל יוצא בראשונה ונותן לו דמי שני' אבל דמי כולה עבד לא בעי לשלומי דהא יוצא לחירות ע"י עדות הראשונה שנכנס ת"י שלם ויצא חבול בשתים אך לענין חיוב הפרעון להעבד לא הי' שום עדות זולתם:

אמר ר"א בהן שהוא כלאו מתניתא אבל בהן שהוא כהין פטור. פי' דהא דתני ברישא חייב דווקא בהן שיכולין לפרשו כלאו דקאמר בלשון תמי' כדאיתא ברש"י ז"ל ותוס' ז"ל דף צ"ג ע"א דבנזקי גופו כיון שיש צד מקום לפרש ההן שלו כלאו אנו מפרשין אותו ללאו משא"כ בנזקי ממונו עיי"ש בסוגיא. אבל בהן שהוא כהין ר"ל דאין שום מקום לפרש ההן שלו כלאו אלא הן פשוט וברור. ובל"ס שמתרצה פטור. מילתי' דר"א משום פגם משפחה ר"ל דאיתא בשטמ"ק ז"ל ב' טעמים על הא דפגם משפחה דאיתא בבבלי דף כ"ג טעם א' הוא משום דלאו כל כמיני' למחול. וטעם ב' דאמרינן דמשום פגם משפחה לא גמר למחול בלב שלם והנפ"מ בזה אם באמת צריך לשלם לכל המשפחה הבושת. אם אינו צריך לשלם להמשפחה הבושת והתשלומין שייך לו ע"כ בידו למחול התשלומין ואך דאמרינן דמשום פגם משפחה אינו רוצה למחול. אבל אם התשלומין של בושת שייך להמשפחה ע"כ אין בידו למחול התשלומין שאינו שייך לו וע"כ אין רשות להחובל להחבילו. ועי' במס' כתובות דף ס"ו ע"א דא"ל רבינא לרב אשי א"מ בייש לעני בן טובים דאיכא זילותא לבני משפחה ה"נ דיהבינן להו בושת עיי"ש וע"כ קאמר דלר"א דס"ל דאם הי' הן כהין גמור ופשוט וברור דמוחל פטור ע"כ אית לי' דהחילוק בין רישא לסיפא הוא משום פגם משפחה לפיכך הוי נפ"מ בין רישא לסיפא בכונתו דברישא בהן שהוא יכולין לפרשו כלאו מפרשינן לי' ללאו ואמרינן כונתו ללאו משום פגם משפחה. אבל בסיפא מפרשינן כונתו להן. אבל אם אין שום משמעות לפרש כונתו ללאו גם ברישא פטור דהא בידו למחול התשלומין. אבל רשב"ל ס"ל בהן שהוא כהין מתניתא ר"ל אפילו אמר הן פשוט שאין מקום לפרשו כי אם להן פשוט ובודאי ניחא לי' ומוחל התשלומין מ"מ חייב דלא כר"א דס"ל דמשום דמפרשינן ללאו ז"א דאי הי' מקום לפרש כונתו ללאו גם בממון הי' חייב כיון דאפשר לפרש ללאו אין לו רשות לקרוע כסותו. אלא ע"כ דמיירי כל המתניתין בהן פשוט ומחל בלב שלם וע"כ פטור בסיפא והא דחייב ברישא היא משום דאפילו מחל בלב שלם בל"ס לאו כל כמיני' למחול התשלומין. וכיון דאין בידו למחול התשלומין ששייך לקרובים ע"כ לא הי' לו רשות לחבול כל עיקר דחלק המשפחה מי התירו וע"כ אין בידו למחול על החבלה ולא חל המחילה כל עיקר וכהני ב' סברות דאיכא בשיטה מקובצת ז"ל:

הדרן עלך פרק החובל: