Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Chagigah Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
רבי חייא בשם ר"י מפני שאוכלי תרומה זריזין ואוכלי קודש אינן זריזין אר"ח קומי ר"מ והדא היא מעלה אילו דבר שהוא שוה בזה ובזה טמא בזה וטהור בזה ודאי היא מעלה א"ל תיפתר במזוקק לקודש. פי' מזוקק לקודש כההיא דגרסינן בפ"ב דמכילתין ה"ו הטובל סתם מותר בכולם אר"י במזוקק לכולן פי' דאי היה מאוכלי תרומה לחוד לא היה מוחזק אלא לתרומה אבל במזוקק לכולן מותר לכולן דהחזיק עצמו לכולם וה"נ ה"פ דמקשה מה מעלה היא דבשלמא אי אמרינן דאע"פ שהיה זריז דלא תהיה חציצה מ"מ לא מהני לקודש היה שפיר מעלה אבל אי טעמא הוא משום דלקודש לא הוי זריז א"כ אין זה מעלה א"ל תיפתר במזוקק לקודש דאוכלי תרומה זקוק גם לקודש וא"כ כשטבל הכלי לתרומה היה זקוק גם לקודש וגבי טובל א"ע סתם והיה זקוק גם לקודש מהני אבל גבי טבילת כלי בתוך כלי מעלה הוא בקודש דלא מהני משום דאוכלי קודש לחוד אינן זריזין ולא מהני בהאי טבילת כלי בתוך כלי ע"כ עשו מעלה בקודש דאפילו שהטובל שאוכל תרומה הוי זקוק לקודש מ"מ לא מהני טבילת כלי בתוך כלי לקודש ועפ"ז שפירשנו דפי' בזקוק לקודש הוא דאוכלי תרומה זקוק גם לקודש יתבאר מה דגרסינן בסוף הלכה זו אם תימר עשו גופיה כזב אצל הקדש אפילו עבר ונשא טמא א"ל תיפתר במזוקק לקודש פי' דלעולם גופיה של אוכלי תרומה הוי כזב אצל הקדש והכא מיירי דאוכל תרומה זקוק לקודש דאז אין גופי' כזב אצל קודש ודוק:
אר"א תיפתר שחתכה ע"מ להטבילה. ר"ל הפירוש בברייתא דחדא קתני החותך משפופרת הקודש חותכה ומטבילה ר"ל דחתכה ע"מ להטבילה:
א"ר יוחנן מעדותו של ר"ע היא דתנינן תמן הוסיף ר"ע הסולת וכו'. פי' דלאו מדאורייתא הוא כמו דא"ר חנן בבבלי דף כ"ג ע"ב כף אחת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת אלא מדרבנן הוא כדאיתא בבבלי שם דר' יוחנן פליג על ר' חנין בזה רשב"ל אמר יודעין היו שכ"ש מחברים ומה בא להעיד על שירי מנחות והוא כמו דאר"ח בבבלי שם דלא נצרכה אלא לשירי מנחות דאע"ג דא"צ לכלי הכלי מצרפו כו' ר"א ר"א בשם ר"י יודעין היו שכ"ש מחברין מה בא להעיד על הסולת ועל הקטורת ועל הלבונה ועל הגחלים פי' דיודעין היו שכ"ש מחברין דגזירת הכתוב הוא כף אחת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת והוא דוקא כ"ש מחברין את זה היו יודעין מה בא להעיד על הסולת וקטורת ולבונה וגחלים דאפילו צברן ע"ג כלי חול נמי מצרף [ובבבלי מתרץ אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה כגון שצברן ע"ג קרטבלא כו' והק' בתוס' ז"ל בשם הר"ר אלחנן זצ"ל דאמאי לא קאמר כגון שצברן בכלי חול דאורייתא דוקא כ"ש מצרף ולא של חול דבעינן דומיא דכף ובאמת בירושלמי משני כן] והיינו דדייק יודעין היו שכלי שרת מצרף דוקא כ"ש ניחא סולת וקטורת ולבונה וגחלים מאי פי' הר"י ז"ל בתוס' ז"ל כ"ג ע"ב למה פוסל את כולם הא יש הרבה שא"צ אמר ר' בון בר כהנא תיפתר בגחלים של יוה"כ כו' פי' בהכל צריך א"ר מתני' וכי סולת וקטורת ולבונה וגחלים יש להן שיעור אצל זה פי' וכי תנינן שיעור אצל ענין דצירוף דלא צריכין שיעור אלא לענינים אחרים אבל לא לענין זה דצירוף דלא צריך שיעור אלא העיקר תלי מה שנזקק לכלי הכלי מצרף אף יותר מכשיעור לא מפני שנזקקו לכיליין פי' שכבר נזקקו לכיליין והכא מפני שנזקקו לכיליין אע"ג שאח"כ א"צ מ"מ הכלי מצרף:
רבי בון בר חייה בעי קומץ מהו שיקרב בשני כלים התיב ר' חנין והא תנינן הכלי מצרף אין תימר שקומץ קרב בשני כלים וליידא מילה תנינן הכלי מצרף. כיון דבעיא הקרבה יתחלקו והאיך תנינן דהכלי מצרף הא א"צ לכלי דהא יכול להוציא אח"כ החצי וליתן לכלי אחר א"כ אם נטמא מקצתו למה פסל את השאר והא א"צ להיות עוד מחובר עם השאר בכלי דהא יכול להוציא מקצתו לתוך כלי אחרת ואמאי מצרף אלא ע"כ דעד שעת הקרבה מחויב הוא להיות מונח בתוך אותו הכלי ואינו רשאי לחלקו מקצתו לכלי אחרת ע"כ הוי מחובר עם השאר בתוך הכלי עד ההקרבה א"ר אלעזר דרומיא לא כן א"ר יוסי בי ר' זמינא בשם ר' יוחנן מפני מה אמרו שירי מנחות מחברין את עצמן לא מפני שנזקקו לכיליין דהא שוב א"צ להיות מונח בכלי ואעפ"כ נגע טבול יום במקצתו פסל את כולן משום שכבר נזקק לכלי ולא איכפת לן מה שעתה א"צ שוב להכלי אף ה"נ כן אף שא"צ להיות מחובר עוד עם השאר בכלי זה מ"מ כיון דבשעת קידוש היה נזקק להיות מחובר בכלי זה מצרף א"ר מתנייה וכי סולת וקטורת וכו' לא בכמה כלים הן קריבין ואת אמר הכלי מצרף והכא הכלי מצרף פי' דהא בסולת הרי סופו ליטול הקומץ וליתן לתוך כלי אחר וכן הקטורת נותן בבזך וחופן ואם כן למה מצרף קודם שנקמץ הא סופו ליקמץ מכל מקום קודם שנטלו מצרף והכא נמי דכוותיה ודוק:
התיב ר"א והכתיב מכל האוכל אשר יאכל וכו' את שאין טומאתו ע"י מים אינו עושה מינין. וצריד דטומאתו הוי בלא מים רק משום חיבת הקודש אינו עושה מינין התיב ר"י הרי נבילת עוף הטהור הרי הוא מטמא טומאת אוכלין בלא הכשר ובלא טומאה מפני שסופו לטמא טומאה חמורה כדאיתא במס' נדה דף נ"ח א"כ קשה אמאי עושה מנין בנבילת עוף הטהור הרי גם שם אין טומאתו ע"י מים ומ"ש היכא דטומאתו בלא מים אך משום חיבת הקודש אינו עושה מינין ומ"ש בנבלת עוף הטהור דטומאתו בלא מים ומשום דסופו לטמא טומאה חמורה עושה מינין [ותיבות מפני שסופו לטמא טומאה חמורה הוא מדברי ר"י דמסיק לקושייתם ולא כדברי המפרשים ז"ל] ע"ז משני מאי כדון מכל האוכל את שטומאתו משום אוכל עושה מינין אבל חיבת הקודש דאינו מטעם אוכל שהרי אפילו עצים ולבונה מטמא אינו עושה מינין:
פתר לה שלא בשעת הבד. ע"ז פריך אית לך מימר שלא בשעת הגת בתמיה ע"ז משני א"ר יצחק בי ר"א או קודם. בדפוס קראטשין גרסי' אי קודם ונראה לפענ"ד דהוא ר"ת א"י ר"ל אימא קודם שבצרו בה ג' בני אדם פי' שהתחיל זמן הגת וזמן הגת שנאמן הוא לאחר שבצרו ג' ב"א והוא הי' מן הג' הראשונים:
נגעו בו טהרות בשעת הגיתות והבדים הטהרות טהורות עברו הגיתות והבדים הטהרות טמאות. ר"ל דמקשה על המתני' דהאיך אפשר לומר דבשעת הגיתות אם נגעו בו טהרות בהחביות טהורות ואם אח"כ לאחר זמן הגיתות נגעו טהרות יהא טמאות ויש כלי חרש משהוא מיטהר חוזר ומטמא בתמיה ע"ז משני ולית כל מילייא כן בתמיה דאמרו חכמים דע"כ טהור ומכאן ואילך טמא ע"ז פריך איפכא נגע בו טהרות קודם טמא ובשעת הגיתות והבדים כשנגע יהא טהורות ויש כלי חרש משהוא מטמא חוזר ומיטהר ע"ז משני ולית כל אילין מילייא כן בתמיה ר"ל דאינו דבר חידוש ופלא ואחר כך שואל משהוא מלא וכו' ומשני ולית כל אילין מיליא כן וליכא כאן קושיא:
הגבאים שנכנסו לתוך הבית הבית טמא אם יש עמהן עכו"ם נאמנין לומר נכנסנו אבל לא נגענו. והוא משנה במס' טהרות ולא דמותיב הירושלמי רומיא מהמשנה דידן למשנה דטהרות כמו בש"ס דילן משום דס"ל להירושלמי ג"כ כתירוצא דש"ס דילן דמיירי ביש עמהן עכו"ם ומסיק הגמ' דתרי פתרין פתרין לה נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו בשיש עדים יודעין ובירושלים נאמנין על הקודש אפילו יש עדים יודעין פי' הא דנקט במתניתין סתמא משום דמיירי מתניתין דידן ומתניתין דטהרות בשיש עדים שנכנסו ר"ל על כל אופנים אפילו יש עדים שנכנסו מ"מ מהימני בשיש עמהן עכו"ם וכן בירושלים דנאמנין על הקודש וה"ה באין עדים שנכנסו נמי אינן נאמנין אלא ביש עמהן עכו"ם וכן נאמנין על הקודש אלא בירושלים דוקא אבל חוץ לירושלים אינן נאמנין על הקודש אפילו כשאין עדים שנכנסו משום דמתני' סתמא קתני הגבאים שנכנסו לתוך הבית הבית טמא ולא מחלק בין אם יש עדים שנכנסו או אין עדים כמו דמחלק בתוספתא משום דמתניתין סתמא קתני בין יש עדים בין אין עדים אם אין עמהם עכו"ם ואם אינו בירושלים אינן נאמנין ואפילו אין עדים יודעין ואם יש עמהן עכו"ם או בירושלים נאמנין אפילו ביש עדים שנכנסו פתר לה פתר חורן נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו לכן צריכה כשיש עדים יודעין פי' לכן צריכה בירושלמי בכ"מ מורה לא אתא אלא לאשמעינן עיין במס' כתובות בירושלמי פ"י ה"ב וס"ל בפתר חורן דלא אתא אלא לאשמעינן כשיש עדים יודעין מ"מ בשיש עמהם עכו"ם נאמנין וכן בירושלים נאמנין וכל עיקר לא אתא לאשמעינן אלא ביש עדים יודעין מ"מ ביש עכו"ם עמהן נאמנין וכן אפילו ביש עדים יודעין מ"מ בירושלים נאמנין וכל עיקר לא אתא לאשמעינן אלא ביש עדים יודעין מ"מ בירושלים נאמנין וכן ביש עכו"ם אבל בשאין עדים יודעין לא צריך ליש עמהן עכו"ם וכן לא צריך לירושלים ותמיד נאמנין וס"ל להמשנה כמו התוספתא הנ"ל ואין ה"נ דהיה יכול הגמ' לפרש הנך תרי פתרין על המשנה דמסכת טהרות לבד על הרישא דתני הבית טמא ולתני הנך תרי פתרין אם מיירי באין עדים או ביש עדים אבל משום דבמתניתין דידן לא תני כלל טמא אלא נאמנין ומיירי ביש עכו"ם עמהן ע"כ פתר התרין פתרין על אופן זה דלישנא קמא הא דתני סתמא פתר לה דמיירי על כל אופנים אפילו ביש עדים נמי מהימני ביש עכו"ם עמהן ובירושלים וללישנא בתרא לא מיירי מתני' אלא דוקא ביש עדים ובאין עדים לא צריך כלל ליש עכו"ם עמהן ולא צריך כלל ירושלים דוקא אלא מיירי דוקא באע"פ שיש עדים:
וכלים טעונין טבילה א"ר בא אני אומר שמא היה אחד מן הכלים שלא הוזה עליו. פי' שמא היה כלי שצריכה הזאה דהירושלמי לא ס"ל דהיו מעבירין על טהרת עזרה משום טומאת ע"ה דדוקא מגי' המשנה בש"ס דילן מוכח כן דגרסינן מטבילין את הכלים שהיו במקדש ואומרים להן הזהרו שלא תגעו בשולחן והוא כפי' הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' מטמאי משכב ומושב הי"א אחר הרגל במוצאי יו"ט היו מטבילין כל הכלים שהיו במקדש מפני שנגע בהן ע"ה ברגל בשעת החג ולפיכך היו אומרים להן אל תגעו בשולחן בשעה שהיו מראין אותו לעולי רגלים כדי שלא יהא טמא במגעו אחר הרגל ונמצא צריך טבילה והערב שמש ונאמר בלחם הפנים לפני תמיד עכ"ל ז"ל והרי ע"כ מוכח דטבילת הכלים הוא משום טומאת ע"ה ע"כ שייך באמצע המשנה ואומרין להן הזהרו שלא תגעו בשולחן אבל לפי גי' הירושלמי במתני' דלא גרסינן ואומרין להם הזהרו א"כ אין הטבילה משום טומאת ע"ה אלא משום חששא אחריתי היו מעבירין על טהרת עזרה לאחר הרגל ומפרש ר"ב דחיישינן שמא נמצא כלי אחת טמאה מתחילה והגבילו הזמן בכל מוצאי הרגל וה"פ המשנה מטבילין את הכלים שהיו במקדש ומפני חשש טומאה גמורה וטעון ע"כ הערב שמש ובמה עשו העבודה בבהמ"ק באותו יום ע"ז מסיק המשנה כל הכלים שהיו במקדש היה להם שנים ושלישים כו' ופריך א"כ דטבלי כל הכלים מפני חשש טומאה א"כ במה עבדו עבודה ולחוש לכולן פי' על כל הכלים להשנים והשלישים שמונחים בלשכת הכלים שמא נמצא אחת שטעון טבילה ע"ז אמר רבב"ח אני אומר שהיה שם אחד מן הכהנים שיצא לדבר וכו' ונטמא הכהן ונטמאו הכלים שהיו משמשים ברגל אבל השנים והשלישים שבלשכת הכלים טהורין ופריך מעתה ניחוש לכולם פי' לכל הכהנים דהא כל הכהנים היו עולין לרגל א"כ למה טעון טבילה רק הכלים הלא גם הכהנים טעונין טבילה לפיכך בתחילה גרסינן לכולן בנו"ן דקאי על הכלים ובסיפא גרסינן לכולם במ"ם דקאי על הכהנים ומשני תיפתר בשניטמא בספק משקין פי' דלא משום חשש אלא ה"ק התנא דאותן הכלים שהיו נטמאין בספק משקין ברגל היו ממתינין לטהרם עד אחר הרגל וכדמסיק דרק מעלה הוא בקודש ולא החמירו עליהן בשעת הרגל והיינו דלא גרסינן אני אומר שמא נטמא בספק משקין דהוי משמע משום חשש דז"א דא"כ הדרא קושיא לדוכתיה ניחוש לכולן אלא גרסינן תיפתר כלומר דמיירי בשנטמא בספק משקין ע"ז קאמר התנא דמתניתין לטהרם עד אחר הרגל מפני שזה רק חומרא בעלמא כדמסיק ולא אחמור ברגל ולפיכך מדויק לשון המשנה מטבילין את הכלים שהיו במקדש ולא גרסינן כל הכלים משום דלאו משום חשש טומאה דע"ה אלא באותן שנטמאו ודאי ועפ"ז מובן השינוי בל' המשנה בין בבלי וירושלמי דבבבלי גרסינן משעבר הרגל מעבירין על טהרת עזרה ובירושלמי גרסינן היו מעבירין משום דלפי הבבלי הוא דינא דמעבירין אבללפי הירושלמי לאו דינא הוא דאם לא נטמאו בספק משקין אין מעבירין ולפיכך הגי' היו מעבירין פי' דבאם צריך טבילה איזה כלי היו מעבירין לאחר הרגל וקמשמע לן העיקר דלאחר הרגל היו עושין כן ולא בשעת הרגל ואילו לפי הבבלי דינא הוא דמעבירין לאחר כל רגל ודוק:
תני שולחן שנטמא מטבילין אותו בזמנו אפילו בשבת דברי ר"מ וחכ"א מיד. הסוגיא הזאת חמורה והנו"י ז"ל כתב על הק"ע ז"ל והפ"מ ז"ל והגליון ז"ל שנדחקו מאד בפירוש הסוגיא והוא ז"ל מבאר פי' אחר ובאמת נראה לפענ"ד לבאר הסוגיא בפשיטות לאמיתה בע"ה ויתורץ קושית הגליון ז"ל הלא בתוספתא לא נמצא חולק על ר"מ ולפי דעתו ז"ל שניתוסף הא דמסיק וחכ"א מיד ע"י מגיה א' ולפענ"ד נראה דהדברים ברורים מאד עפ"מ דגרסינן בסוף הסוגיא פעם אחת הטבילו את המנורה אמרו צדוקים ראו פרושים מטבילין גלגל חמה והוא סיפא מההיא דתוספתא דשולחן וגרסינן שם הטבילו את המנורה ביו"ט והיו הצדוקין אומרין ראו פרושים כו' ופי' עפ"מ שפירשנו לעיל דשיטת הירושלמי דהאי כיצד מעבירין על טהרת עזרה לאו משום טומאת ע"ה אלא משום ספק משקין וקמ"ל העיקר דלא היו מטבילין ברגל רק לאחר הרגל ולאו טומאת ע"ה לחוד לא היו מטהרין ברגל משום דהוי טהרה ברגל דרחמנא טהרה אלא אף טומאה אחריתי כגון ספק משקין דטמא הוא אף ברגל כמו לאחר הרגל משום מעלה בקודש מ"מ לא. אחמור עלה לטהרם ברגל עד לאחר הרגל מלבד מנורה ושולחן דאם נטמאו בספק משקין ס"ל לחכמים דמטבילין מיד בתוך הרגל משום דכתיב בהו טהור מפורש שולחן הטהור מנורה הטהורה ע"כ לא משהין להו טמאין כל הרגל אלא מטבילין מיד כמו דמסיק מעשה שטבלו את המנורה ביו"ט וזהו לחכמים אבל ר"מ ס"ל דמטבילין השולחן [והמנורה ג"כ] בזמן שקבעו חכמים להיות מעבירין את העזרה והוא במוצאי יו"ט משעבר הרגל וה"פ שולחן שנטמא מטבילין אותו בזמנו כלומר בזמן שקבוע לו מקביעת חכמים דהוא משעבר הרגל מעבירין על טהרת עזרה ואפילו בשבת דאפילו עבר הרגל ליום השבת אין ממתינין לו עד לאחר השבת משום שבות או דיטבלו אותו במועד כדי שלא לעבור על שבות בשבת ז"א אלא מטבילין אותו בזמנו הקבוע לו ואפילו בשבת דאין שבות במקדש אבל חכמים פליגי וס"ל דמטבילין אותו מיד וילפינן זאת מסיפא דהטבילו המנורה ביו"ט ע"ז אמר אשכחת אמר על דר"מ מטמא שני לחמים ע"ד דרבנן אינו מטמא אלא לחם אחד בלבד פי' דלר"מ אין מטבילין אותו כל הרגל ואין שבעה בלא שבת נמצא דעבר על השולחן ב' לחמים דבשבת נותנים לחם חדש ונמצא דעבר על השולחן ב' לחמים וע"ד דרבנן דמטבילין מיד אינו מטמא אלא לחם אחד בלבד דהא תיכף ומיד הטבילו אותו וקס"ד דדינא דהתוספתא הוא אפילו בכל טומאות שנטמא השולחן מטבילין אותו מיד ולפ"ז מטמא הלחם ע"ז מסיק א"ר יעקב בר סיסי קומי ר' יוסי ואפילו ע"ד דר"מ אינו מטמא אלא לחם אחד בלבד פי' דאם נטמא בטומאה גמורה אף ר"מ מודי דמטבילין אותו מיד וע"כ אינו מטמא אלא אותו לחם שהיה בשעת מעשה על השולחן והא דס"ל לר"מ דמטבילין אותו בזמנו תיפתר שנטמא בספק משקין דע"ז עיקר דינא דמשעבר הרגל היו מעבירין על טהרת עזרה כדלעיל ובזה ס"ל דמטבילין אותו בזמנו דאינו רק חומרא בעלמא ומעלה בקודש ואינו מטמא הספק משקין רק השולחן אבל השולחן אינו מטמא הלחם כלל אבל בשנטמא טומאה אחרת דאינו מעלה בעלמא דאז השולחן מטמא לחם אף ר"מ מודה דמטבילין מיד ונמצא דאף לר"מ לא משכחת לה דמטמא ב' לחמים כי אם לחם אחד וזה ברור וראיה לדברינו דאל"כ מאי שייך האי דינא דתוספתא לסוף מס' חגיגה וגם מאי שייכות הנך ב' דינים להדדי דשולחן שנטמא מטבילין אותו בזמנו אפי' בשבת מעשה והטבילו המנורה ביו"ט מאי שייכות הוא הנך ב' דינים להדדי ולדברינו אתי שפיר בע"ה:
סליק פירקא וכולא מסכתא ברחמי ובסייעתא דשמיא: