Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Challah Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תמן תנינן תפוח שריסקו וכו' כמה דו אמר תמן אין תבשילו תבשיל ברור. ר"ל במס' שבת גבי לא יפקענו בסודרין וכן הוא אומר הכא אין חימוצו חימוץ ברור ע"ז אמר כמה דאת אמר אין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד ודכוותיה אין לך מגרר עם כולן אלא חיטים ושעורין בלבד פי' דשיטת הירושלמי גבי מתניתין העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייבת בחלה דלא כשיטת הש"ס דילן במס' זבחים דף ע"ז ע"א דהוא משום טעם כעיקר ז"א אלא משום גרירה כדפי' הרמב"ן ז"ל דכל היחוס של חמשת המינין הוא משום דבאים לידי חו"מ וכל עיקר דשאר המינין דפטורין משום דאינן באין לידי חו"מ ואימתי אינן באין שאר המינין לידי חו"מ רק כשהמה בפני עצמן אבל אם נתן בהם טעם של דגן הרי מגררו לכל המינין שבאים על ידו ג"כ לידי חימוץ. ע"ז קאמר דלא תימא דכל החמשה מינין בכוחם לגרר לחמץ לשאר המינין ז"א אלא אין לך מגרר עם כולן ר"ל עם כל שאר המינין אלא חיטים ושעורין בלבד. אבל כוסמין ושבולת שועל ושיפון אינו מגרר את כל המינין ואינו מחמצם חימוץ ברור ואינו רק כתפוח דמחמץ חימוץ שאינו ברור. ר"ה בשם רשב"ל לא שנינו אלא העושה עיסה מן החיטין ומן האורז ואינו נגרר אלא עם החיטין בלבד אבל שעורים אינו מגרר ג"כ ודמי לכוסמין ושבולת שועל ושיפון והמגרר אינו רק חיטין בלבד. ואפשר דלדעת ר"ה הנגרר אינו רק אורז בלבד אבל שאר כל המינין אינן נגררים ג"כ ואין חימוצן חימוץ ברור:
ר' ירמיה בעי קומי ר"ז עירב ד' רבעים בפני עצמן וחימצן וד' רבעים בפני עצמן ועירבן ר"ל כההיא דאיתא בירושלמי במס' פסחים בפ"ב ד' רבעים בפ"ע וחימצן וד' רבעים בפ"ע. ועירבן דאם התרו בו משום אוכל חמץ לוקה משום טבל לחלה אינו לוקה משום דחמץ נעשה קודם חיובא דטבל דשיעור טבל לחלה הוא ז' רבעים ועוד וה"נ הכונה בתיבות הללו דאם נעשה חמץ קודם שנעשה חיובא דטבל דנתחמץ כל ד' רבעים בפ"ע ונמצא דבשעה שעירבן וחל חיובא דטבל כבר הוא חמץ ואינו יכול לבוא לידי חמץ ומצה ואנן בעינן שיהא ראוי לבוא לידי מצה ולידי חמץ ואם אינו ראוי לבוא לידי חמץ לא הוי לחם כמו כן באינו ראוי לבוא לידי מצה ג"כ לאו לחם הוא דגמרינן ממצה דהוי לחם רק מה שהוא ראוי לבוא לידי חמץ ופשיטא דצריך הלחם להיות ראוי לידי מצה דהא עיקר הלחם מצינו במצה וא"כ הכא דנתחמץ כבר קודם חיובא דטבל לחלה ונמצא בשעת חיובא דטבל אינו ראוי לבוא לידי מצה ע"ז מבעיא ליה אם בעינן ראוי לבוא לידי מצה וחמץ בשעת חיוב דטבל או לא קפדינן אשעת חיובא ממש כיון דקודם החיוב דטבל ראוי לבוא לידי מצה וחמץ א"ל (כן גירסת הגר"א ז"ל) הרי בשעת חיובן לבוא לידי חמץ ומצה בתמיה האם בעינן בשעת חיובן לבוא לידי חמץ ומצה ז"א אלא כיון דהוי ממין של הה' מינין לא איכפת לן אפילו אם אינו ראוי לבוא לידי חו"מ ונמצא לפ"ז דלר' ירמיה בעינן לחם ממש ולר"ז סגי במין לחם ולא בעינן לחם ממש ע"ז קאמר דאתא דר' יונה כר' ירמיה כמה דר' ירמיה אמר עד שיהא קרוי לחם כן ר' יונה אמר עד שיהא קרוי לחם אתא דר' יוסי כר"ז כמה דר"ז אמר מינו קרוי לחם כן ר' יוסי אמר מינו קרוי לחם אתא דר' יוסי כר"ה אע"ג דו פליג עלוי פי' דר' יונה ור' יוסי פליגי כעין זו במס' פסחים בירושלמי בפ"ג גבי שכר המדי דאין חייבין עליו כרת וקפריך הגמ' הלא שכר המדי דהוא דרמי בי' שערי מעט הרי הוא מגרר את כל המינין שבעולם ולפ"ז הוי הכל חמץ ולמה אינו חייב עליו כרת ע"ז משני ר' יונה משום דאיתקש חמץ למצה לענין כרת דאינו חייב כרת אלא בדבר שהוא ראוי לצאת בו ידי מצה [כדאיתא בדף ל"ה ע"א במס' פסחים] ובמצה אינו יוצא אלא בלחם אבל שכר המדי לאו לחם הוא אלא משקה והגם דמינו ראוי לצאת בו ידי מצה אבל מכיון דהותקש למצה בעינן לחם גמור כמו במצה ולא סגי במין לחם וע"ז פריך ר' יוסי שם מברייתא ומביא ראיה שם דלא בעינן גבי חמץ לחם ממש אע"ג דהותקש ללחם דמצה וע"כ סגי במין דלחם לבד. ומשני שם תירוץ אחר דלפיכך אינו חייב כרת בשכר המדי משום דאינו מחמץ חימוץ ברור ר"ל דס"ל כר"ה דכאן דלא שנינו אלא העושה עיסה מן החיטין ואינו נגרר אלא עם החיטים בלבד אבל לא שעורים דשעורים אינו מחמץ חימוץ ברור ע"כ לא הוי הכל חמץ ולא הוי רק חמץ דגן גמור ע"י תערובות עיי"ש והיינו דקאמרינן הכא אתיא דר' יונה כר' ירמיה דהא הכא איתקש חלה למצה והתם בפסחים איתקש חמץ למצה כמה דר' ירמיה ס"ל דאיתקש חלה למצה בעינן לחם גמור ולא סגי במין לחם כן ר' יונה אמר התם בהיקש דחמץ למצה דבעינן לחם גמור ולא סגי במין לחם אתיא דר' יוסי כר' זירא כמה דר"ז אמר בהיקש חלה למצה דסגי במין לחם כן ס"ל לר' יוסי בהיקשא דחמץ למצה דסגי במין לחם ואתא דר' יוסי דהתם דס"ל בגרירה דשעורים דאין חימוצו חימוץ ברור כר' הילא דהכא דס"ל דשעורין אין מגרר חימוץ ברור אע"ג דו פליג עלוי ר"ל אע"ג דר' יוסי פליג על ר' הילא בפ"ג במס' חלה דר"ה ס"ל דבעינן רוב דגן וטעמיה דגן ור' יוסי ס"ל דסגי בטעם דגן ואי הוי סבר כר' הילא בזה לא היה קשה כלל מתחלה על חמץ דיהא חייב כרת דהוי הכל חמץ ע"י גרירה ז"א דהא בעינן רוב דגן אבל מכיון דר' יוסי פליג אר"ה בזה וס"ל דסגי בטעם דגן לפ"ז הוי קושיא על שכר המדי אבל ר' יוסי שפיר משני אע"ג דפליג אר"ה בזה ברוב דגן אבל ס"ל כר"ה בזה בגרירה דשעורין. דשעורין אינו מגרר חימוץ ברור. ומתורץ בזה הקושיא הנ"ל וזה הפי' נכון הוא בע"ה:
ריב"פ בשם ר' יונתן דר"י בנו של ריב"ב היא כו' יכול מביא מן הכוסמין ושבולת שועל והשיפון ר"ל דהם בכלל שעורין של עומר דגמרינן אביב אביב משעורה דמצרים דשם כל הפרטים דמין שעורין בכלל שעורין סתמא. דגבי ענין סיפור כל המין בכלל הסתם א"כ כל מין שעורין יהיה בכלל שעורין סתמא ויוכשרו כולן לעומר ודין הוא מה חיטים שכשרו לשאר כל המנחות לא הוכשרו למנחת העומר משום דנתמעט מן שתי הלחם ביכורים כדאיתא במס' מנחות דף ע' עיי"ש כוסמין ושבולת שועל ושיפון שלא הוכשרו לשאר כל המנחות אינו דין שלא יוכשרו למנחת העומר ודחי שעורין יוכיחו כו' ומשני לא אם אמרת בשעורין שמנחת סוטה בא מהן תאמר בכוסמין ושבולת שועל ושיפון שאין מנחת סוטה בא מהן והגם דכוסמין ושבולת שועל ושיפון הוי פרטים מן שעורין סתם מ"מ היכא שכתבה התורה לענין דינא שעורין סתם לא הוי כל המין של שעורין בכלל שעורין סתמא כמו גבי איזוב סתם ממעטינן איזוב כוחלי ואיזוב מדברי וכן גבי מרור ממעטינן כל שיש לו שם לוי אינו בכלל איזוב ומרור סתם עיין במס' סוכה דף י"ג ובמס' חולין דף ס"ב עיי"ש דכיון דכתב רחמנא לענין דינא סתמא אינו כשר רק הסתם אבל לא הפרטים של מין הזה משא"כ לענין מנחת העומר יש סברא לומר דגם כל הפרטים של מין הזה הוא בכלל סתמא משום דלא כתב רחמנא שעורין סתם אלא אביב לג"ש דאביב של מצרים ובשעורה של מצרים הוי כל מין שעורין בכלל סתמא. דהא התם לא לענין דינא כתב רחמנא שעורה אלא לענין סיפור של יציאת מצרים כמו בארץ חטה ושעורה דהכתוב מספר בשבח א"י הוי כל המין בכלל ושבולת שועל ושיפון בכלל ג"כ כדאיתא בפוסקי' ז"ל אלמא מוכח מהברייתא הזאת דס"ל לר"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקה דלא כשר למנחת העומר אלא דווקא שעורין סתם א"כ לפ"ז לא הוי שבולת שועל ושיפון וכוסמין בכלל שעורין לענין איסור חדש דהא יש סברא לומר דכל שאין העומר בא מאתו אינו תלוי בעומר ואין אסור בחדש עד העומר כדאיתא בתוס' ז"ל במס' מנחות דף ע' ע"ב ד"ה אתא וכיון שכן א"כ הוי לענין חדש חמשה מינין דהא ריבשריב"ב ס"ל דכוסמין לא הוה בכלל חיטין ולא בכלל שעורין כמו שבולת שועל ושיפון רק דלענין עומר אין העומר בא מהן וע"כ באיסור חדש לא הוין בכלל שעורין דתלי בעומר דהא העומר בא משעורין סתם ולא מהם ע"כ הוי חמשה מינים ברם כרבנן ג' מינים הן כוסמין מין חטים שבולת שועל ושיפון בכלל שעורין דס"ל לריב"פ דלרבנן העומר בא גם משבולת שועל ושיפון א"כ ליכא חמשה מינים [וגרסינן כאן ברם כרבנן כגירס' השנו"א ז"ל] ע"ז אמר ר' יוסי מסבר סבר ריב"פ שמנחת העומר בא מכוסמין ושבולת שועל ושיפון דהוי בכלל שעורין סתמא דאביב דמצרים ז"א דנהי דכל היכי דכתב רחמנא סתם לענין סיפור המעשה הוי כל המין בכלל סתמא הנ"מ בעלמא כגון שעורה דמספר הכתוב בשבח הארץ משא"כ במעשה השעורה של סיפור יציאת מצרים דכ"ר אביב א"כ לא הוי כל המין בכלל דהא מזכיר מפורש אביב ויכול להיות שזה אביב וזה אינו אביב ולא הוי הכל בכללו דהא אמר מפורש פרט אחד מן הפרטים כמו באמר תאנים שחורות לא היו לבנים בכלל אע"ג דהא ג"כ בכלל תאנים אבל כשהזכיר מפורש תאנים שחורות לא הוי לבנים בכלל וה"נ שעורה אביב קאמר שיבולת שועל אביב לא קאמר דהא יכול להיות כשזה אביב זה אינו אביב ועיין בחבורינו חנה דוד ותמצא טעם בע"ה ורבנן דקסרין אמרין דמינים ודברים ב' ענינים הן:
מהו שילקה על חלתן דבר תורה כו' דאיתפלגון הפיגול והנותר כו' ר"י אמר לא ביטלו זא"ז רשב"ל אמר ביטלו זה את זה ר"ל כיון דס"ל דגם איסורין מבטלין זא"ז ע"כ ס"ל גם הכא דטבל של מין חיטין ושעורין וכוסמין מבטלין מין טבל של שבולת שועל ושיפון וכן כל ד' מינין מבטלין את המין החמישי ונמצא דאין כאן שום מין מה' מינין וע"כ דבעינן המין של החמשה מינין הללו כמו שמבואר בתוס' הרי"ד באריכות דלא נקרא לחם אפילו דבר שנתחמץ אלא כששם המין עליו אבל כשנתבטל שם המין לא מהני מה שנתחמץ ואינו קרוי לחם אבל לר"י דס"ל דאיסורין אין מבטלין זא"ז ולדידי' לא שייך ביטול אצל האיסורין כמו במצה ומרור למ"ד דמצות אין מבטלין זא"ז לא נתבטל מצות מצה במצות מרור דלא שייך אליבא דר"י דין דביטול אלא היתר בהיתר או איסור בהיתר אבל איסור באיסור לא שייך ביטול דאיסור זה באיסור אחר א"כ לא נתבטל איסור טבל זה באיסור טבל אחר רק רשב"ל כדעתיה דסבירא ליה דשייך דין ביטול אף איסור באיסור ע"כ רשב"ל כדעתיה ולפיכך סבירא ליה דאין לוקין על חלתן ד"ת אבל לר"י אינו בטל ולא שייך באיסורין דין דביטול ולא שייך למימר ב' דברים רבין על אחד ע"ז אמר ר' יוסי ולא דמיין תמן זה אסור וזה אסור ברם הכא ב' דברים רבין על אחד וכבר ביטלו עד שלא נעשה איסור פי' דהא כאן לא שייך דין דביטול באיסורין דהא עדיין לא היה כל מין איסור טבל בפ"ע דהא לקח רבע מכל מין ובטבל דחלה צריך ה' רבעים ומעולם לא היה בכל מין בפ"ע איסור טבל וכבר נתבטל כל מין במינין אחרים עד שלא נעשה איסור ואימתי היה תלי בפלוגתא דר"י ורשב"ל דשייך למימר דלר"י אין מבטלין זא"ז אלא בכעין זה אילו עשה ה' עיסיות ר"ל ה' עיסיות שלמין כל אחד ממין אחר וכל אחד מה' רבעין ועירבן אח"כ בזה תלי שפיר בדר"י ורשב"ל דלרשב"ל נתבטל כל מין ומין ולר"י לא שייך ביטול באיסורין דלא נתבטל מין זה דטבל במין אחר דטבל משא"כ בדינא דמתני' בדין דצירוף לכ"ע שייך דב' דברים רבין על א' ומבטלין אותו עד שלא נעש' איסור ועיין בתוס' ותמצא טעם בע"ה:
כאן בשעת המקדש. ר"ל דשם שייך ב' דברים רבין על אחד דהא איכא פסח ג"כ והוי פסח מצה ומרור ג' מינין אבל שלא בשעת הקרבן פסח ליכא רק ב' דברים מצה ומרור:
ר"י דרומיא בעי עשה עיסה מחמשה רבעים וחזר ועשה ה' עסיות ממין א' ועירבו. ר"ל כל אחד ממין אחד וערבו חיטים שבו כו' מהו שיבטלו חיטים שבו ר"ל אם ה' עסיות מבטלין להעיסה אחת דה' מינין. ע"ז פריך ראב"א ולא כן אמר ר' יוסי ב' דברים רבין על אחד כו' ר"ל הא למה לי ביטול הא כבר נתבטל ומבאר האיבעיא לא צורכה אלא כך. האיבעיא עשה חמש עסיות מחמשה מינין ועירבן וחזר ועשה חמש עסיות מחמשה [כן הגירסא בדפוס זיטאמיר] ולא עירבן ר"ל דבתחלה עשה חמש עסיות מחמשה מינין וחזר אח"כ ועשה עוד חמש עסיות מחמשה ר"ל מחמשה רבעים כלומר דמה' רבעים עשה חמשה עסיות כל עיסה רבע ולא עירבן לחמשה עסיות קטנות הללו בב"א אלא הכניס אח"כ כל עיסה קטנה לתוך העיסה הגדולה המעורבת ובזה שייך למימר ב' דברים רבין על אחד דהא עדיין לא היה על עיסיות הקטנות שם איסור טבל ונתבטלו העיסות קטנות זב"ז (וכן בהעיסה הגדולה מבטל כל ד' מיני' למין אחד אך דשם לא מבטל איסור טבל לאיסור טבל א"כ י"ל דמעיסות הקטנות מצא מין את מינו וכל מין מצטרף למינו בעיסה הגדולה והוי טבל אי דלמא דלא מצטרף ולא די דלא מצטרף אלא אדרבה דכל מין גופי' מהעיסה הגדולה מבטל להקטנה דהא כבר נתבטל מין דחיטים בהעיסה הגדולה וכן שעורין אך דמ"ת האיסור טבל לא נתבטל אבל העיסה הקטנה דלא היה עדיין טבל מבטל החיטים של העיסה הגדולה להקטנה דהא החיטים של העיסה הגדולה דמחזיק ה' רבעים קמח אין עליו שם חיטים כעת ע"כ מבטל להחיטין של העיסה הקטנה דלא יהיה עליו שם חיטין וכן שעורין ונמצא דלא נטבל כלל העיסה הקטנה ונשאר כאיבעיא) אך כיון דהתערובות נעשה בהעיסה הגדולה אפשר לומר דלא נתבטל אלא מצרף כל עיסה קטנה להמין שלה החיטים לחיטים ושעורין לשעורין או דילמא דגם המין חיטים שבהעיסה הגדולה מסייעא גם כן לבטל להקטנה דהא כבר נפל' מיני' שם חיטין רק האיסור טבל בלחוד לא נתבטל בהעיסה הגדולה אבל בהעיסה הקטנה דלא היה עליו עדיין איסור טבל כיון שנתבטל שמו אין עליו איסור טבל ממילא ונשאר איבעיא דלא איפשיטא:
א"ר הילא טעמא דר' יוחנן עד עצם היום הזה מלמד שהיום מתיר יכול אפילו בשעת קרבן ת"ל כו' יכול הבאה ממש כו' הא כיצד טול מבנתים זמן הבאה. פי' דר"ה ס"ל דר"י ס"ל דהיום מתיר לגמרי ואין שום איסור מן התורה ולא כבש"ס דילן במס' מנחות דף ס"ח ע"א דס"ל אליבא דר"י דהיום מתיר הל"ת דלא תאכלו עד עצם היום. וכיון שהאיר המזרח שוב אין ל"ת אבל מ"מ האוכל חדש בזמן המקדש עובר בעשה דעד הביאכם עד שיקריב העומר כדאיתא בתוס' ז"ל שם עיי"ש דדריש אליבא דר"י דעד עצם הוום קאי אפי' בשעת מקדש והוא להתיר הל"ת אבל עד הביאכם קאי על שעת מקדש לעשה. אבל ר"ה ס"ל בשיטת ר"י דאין הביאכם בא לאיסור עשה רק לזמן הבאה דאי מעד עצם היום יכול עד שיעבור היום ת"ל הביאכם לגלות דהוא בזמן שכשר להבאה דהוא משהאיר המזרח דכיון דאם הקריבו לעומר משהאיר המזרח כשר בדיעבד חשיב זמן הבאה כדאיתא בתוס' ז"ל במס' מנחות דף ה' ע"ב ד"ה האיר. וע"ז אמר מודה ר"י באיסור שהוא אסור. ר"ל אע"פ שהיום מתיר מ"מ אסור עד הקרב' ממש. ושאל הגמ' איסורו מהו. ר"ל אם הוא כבש"ס דילן דס"ל לר' יוחנן ולרשב"ל דהביאכם הוא לאיסור עשה. או דילמא כדרשא דר"ה דר' יוחנן דרש דהביאכם הוא לזמן הבאה אבל אין כאן שום איסור מה"ת. ע"ז פליגי ר' ירמיה ור"י ור"י דר' ירמיה ס"ל איסורו ד"ת והוא כבש"ס דילן ור"י ור"י ס"ל דאיסורו מדבריהן הוא כדרשא דר"ה ע"ז אמר ר' יוסי מיליהון דרבנן מסייעין לן דתנינן תמן כו' ועוד מן הדא דאר"ז עליה דרב בר דעתין דבנוי דר"ח רבה ר"ל חזקיה הוא סבר דכוותיהון א"ת איסורו דבר תורה אם כן רב בר דעתיה דר' יוחנן הוא פי' רב דסבירא ליה בבבלי במסכת מנחות דף ס"ח דבזמן שבהמ"ק קיים עומר מתיר ובזמן שאין בית המקדש קיים האיר מזרח מתיר ס"ל לר' יוסי לשיטתו בירושלמי לקמן ברפ"ב דע"כ טעמא דרב לא כדאיתא בש"ס דילן דעד הביאכם לזמן שבהמ"ק קיים ועד עצם היום לזמן שאין בהמ"ק קיים ז"א לשיטת ר' יוסי דלא צריך קרא על זמן שאין בהמ"ק קיים וידעינן ממקום אחר דבזמן שאין בהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר וע"כ דעד עצם היום קאי נמי על זמן שבהמ"ק קיים והא דס"ל לרב דבזמן שבהמ"ק קיים עומר מתיר הוא משום איסור עשה דהביאכם אבל הל"ת ניתר ע"י עצם היום וא"ת דר"י ס"ל ג"כ דאיסורו ד"ת א"כ רב בר דעתיה דר"י היא. ואלא ע"כ דר"י ס"ל דאיסורו מדבריהן הוא. וע"כ רב בר דעתיה דחזקיה הוא. אבל לשיטת הבבלי דבעינן קרא דעצם היום לזמן שאין בהמ"ק קיים ע"כ ס"ל לבבלי דר' יוחנן ס"ל דאיסורו ד"ת מהעשה דהביאכם ועצם היום קאי אזמן דבהמ"ק קיים להתיר הל"ת. ועל זה פליג רב וסבירא ליה דעצם היום אינו מתיר הל"ת בזמן דבהמ"ק קיים כלל. והקרא דעצם היום קאי אזמן שאין בהמ"ק קיים. משא"כ לשיטת ר' יוסי דס"ל בירושלמי דקרא דעצם היום לא קאי אזמן שאין בהמ"ק קיים א"כ ע"כ דלרב נמי עצם היום מתיר הל"ת בזמן שבהמ"ק קיים ועד הביאכם הוא לאיסור עשה. א"כ ע"כ דלר"י איסורו מדבריהן. ואי לא הוי אמר ר"ז דרב בר דעתיה דחזקיה הו"א דבאמת ליכא פלוגתא בין חזקיה ור"י אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגין ורק מדאמר ר"ז דרב ס"ל כחזקיה א"כ ע"כ דאיכא פלוגתא וכה"ג מצוי בירושלמי כמה פעמים דבעי למימר דלא פליגין אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ורק מדמצינו דאמורא אחד אמר אתיא האי מ"ד כמ"ד זה והאי מ"ד כמ"ד זה מזה הוי הוכחה דפליגין לדוגמא במס' סוכה פ"ד הוין בעין למימר לא פליגין מה דאמר רב כו' מה דאמר שמואל כו' אמר ר"מ אתיא דרב וכו' ושמואל כריב"ל א"ר אימי זאת אומרת שהן נחלקין עיי"ש ודכוותיה הכא דבלא זה הו"א דלא פליגין חזקיה ור' יוחנן דחזקיה דקאמר דבשעת הקרבן קרבן מתיר הוא דמתיר האיסור עשה ור"י דקאמר דאף בשעת הקרבן היום מתיר הוא דמתיר הל"ת וס"ל תרווייהו דאיסורו ד"ת ולא כדרשת ר"ה אבל מדקאמר ר"ז דאתא דרב כחזקיה א"כ מוכח דפליגין. וס"ל לר"י ע"כ דאיסורו מדבריהן וכדרשת ר"ה והביאכם אינו לאיסור עשה אלא לזמן הבאה ועיין בתוס' ותמצא טעם:
והתנינן משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהא יום הנף כולו אסור כו' א"ת איסורו מדבריהן יש תקנה אחר תקנה. פי' כיון דאפילו בזמן שבהמ"ק קיים מותר משהאיר המזרח ונשאר בקושיא והשתא מפרש הגמ' האי מתניתן דהתקין ריב"ז שיהא יום הנף כולו אסור. דהא אפילו בזמן המקדש נמי מותר לאחר הקרבן ע"ז מפרש ר"י בר"ב מפני הרחוקין דלא ידעי זמן הקרבת הקרבן. ודלא כדס"ל בבבלי במס' ר"ה דף ל"א ובמס' סוכה דף מ"א דהרחוקין מותרין מחצות היום ולהלן לפי שאין ב"ד מתעצלין בו לד"ה הוא. והכא בירושלמי ס"ל דריב"ז חשש לזה וס"ל דהרחוקין אסורין כל היום:
אר"ה מתניתא דחזקיה פליגי עלוי. ופריך והתנינן משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהא יום הנף כולו אסור וא"כ ש"מ דמן התורה הוא אסור דאל"כ הוי תקנה לאחר תקנה כדלעיל. ע"ז אמר ר' יונה איתותבית קומי ר' ירמיה ואמר אין יסבור ריב"ז כר' יהודא כצ"ל וכן איתא בבבלי וכן כתב המהרא"פ ז"ל. דמה"ת הוא אסור ע"ז אמר תמן חשין לצומא רבה תרין יומין דלא ס"ל ג"כ להחזקה שאין ב"ד מתעצלין בו כריב"ז א"ל רב חסדא למה אתם מכניסין עצמיכם לספק המרובה הזה חזקה שאין ב"ד מתעצלין בו:
ר' יונה אמר קודם להבאה. זה קאי על ואסורין מלקצור מלפני העומר ובטעות נדפס כאן אם השרישו קודם לעומר וזה הכניסו המפרשים ז"ל לכאן] וס"ל לר"י דהעומר. מתיר להקצירה כמו דמתיר חדש דהוא הבאת העומר. דליכא לחלק בחדש דהעומר מתיר פסקי פסקי דקצירת העומר תתיר הקצירה והבאת העומר תתיר החדש ז"א דהעומר מתיר כל עניני חדש בב"א וכמו דמתיר בחדש ע"י הבאה כן נמי מתיר הקצירה ע"י הבאה. ור' יוסי ס"ל קודם לקצירה משום דס"ל דהקצירה מתרת את הכל והיינו דמסיק כדמפרשי ר' יונה ור' יוסי טעמייהו אמר ר' יונה הבאה מתרת להבאה וקצירה מתרת לקצירה פי' בתמיה וכי שייך לחלק ביניהם ולמימר דהבאה מתרת להחדש משום דכיון דניתר חדש מותר להביא ממני מנחות ונסכים דהא אין מביאין נסכים מן החדש קודם לעומר משום מצוה הבאה בעבירה כדכתב הרמב"ם ז"ל או כמו שפי' בתוס' ז"ל משום דבעינן מותר לישראל במסכת מנחות דף ס"ח ע"ב וקצירה מתרת להקצירה וכי בשביל שלשון נופל על לשון נאמר דהעומר מתיר פסקי פסקי בתמיה וכי בשביל שהתיר החדש יהא מותר להבאה ע"כ הבאה מתרת והקצירה תתיר הקצירה בתמיה הכי הדמיון במעשה הוא מתיר בתמיה אלא וודאי כיון דהבאה מתרת החדש אם כן כמו כן. הבאה תתיר הקצירה אלא וודאי דשניהם שוין וכמו דהעומר מתיר את החדש בהבאה כן מתיר הקצירה בהבאה וכן' ס"ל לר"י בבבלי במס' מנחות דף ע' ע"ב עיי"ש בתוס' ז"ל. ע"ז אמר ליה ר' יוסי דאינו כן אלא דבאמת הקצירה מתרת הכל בין החדש בין הקצירה והא דבעינן עצם היום להתיר החדש הוא כפרש"י ז"ל בדף ע' ע"ב שם דמקצירה עד האיר המזרח לא חשיב דזמנין דנקצר סמוך לעלות השחר אבל ס"ל לתנא דשניהן נתרין ע"י עומר הוא קצירת העומר. ונחלקו בפי' דהאי תנא אם סובר העומר מתיר בהקרבה או בקצירה ומסיק לפום כן ר' יוסי הוי בה ר"ל מפלפל בה כדאיתא לשון הזה בירושלמי עיין במס' תרומות פ"ג ה"ד. קצר לרבים ונטמא פי' קצר לעומר דהוא קצירה עבור רבים ונטמא דאז צריך קצירה אחרת. חזר היחיד לאיסורו. אי אמרינן כיון דקצר להעומר כבר מותר הקצירה ליחיד. או דילמא דכיון דצריך קצירה שניי' חזר היחיד לאיסורו והוא משום דס"ל הקצירה מתרת משא"כ לר' יונה דס"ל דהבאה מתרת גם להקצירה ליכא האי היכי תמצי כלל דהא אם נטמא העומר בהקרבה אומרין לו הוי פקח ושתוק משום דבעינן קצירת לילה עיין במס' מנחות דף ע"ב ע"א עיי"ש אבל מכיון דהקצירה מתרת להקצירה ע"כ אם נטמא בלילה צריך לקצור עוד הפעם בזה חוזר היחיד לאיסורו ועיין בבבלי במס' מנחות דף ס"ח ע"ב דלמ"ד דשניהם בהבאה פריך וליערבינהו וליתנינהו עיי"ש:
ר' יונה אמר קודם לקצירה. זה קאי על השרישו קודם לעומר העומר מתירן ע"ז פליגי ג"כ ר' יונה ור' יוסי דר' יונה ס"ל קודם לקצירה ור' יוסי ס"ל קודם להבאה והגר"א ז"ל בשנו"א מהפך הגי' מדר' יונה לר' יוסי ומדר' יוסי לדר' יונה עיי"ש ומוכרח הוא בע"כ לפי מה שמבואר לעיל דלכ"ע אין העומר מתיר פסקי פסקי ואלא לר' יונה מתיר ההבאה הכל ולר' יוסי מתיר הקצירה הכל וא"כ גם להתיר הנשרשין הוא ג"כ כן דלר' יונה מתיר הבאה ולר' יוסי מתיר הקצירה:
אמר רבי יונה מילתא דכהנא מסייע לי כו' ולא קודם לקצירה אנן קיימין ועוד מן הדא דתני המנכש כו' הרי יש כאן י"ג י"ד ט"ו ומקצת היום ככולו. פי' מקצת דיום י"ג ככולו ויש קליטה בג' ימים ומותר אלמא דבעינן ג' ימי קליטה קודם קצירה דאל"כ משכחת לה גם בי"ד בט"ו בט"ז ומקצא היום דט"ז יום הבאת עומר ככולו אלא ודאי דהקצירה מתרת ע"ז אמר ר"י מילתא דר' אבינא מסעייא לי דלעולם הבאה מתרת והא דנקט י"ג ולא נקט י"ד דא"ר אבינא במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בע"פ [וכן איתא בבבלי במס' פסחים דף נ"ה עיי"ש ע"ז פריך הגמ' אבל במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בי"ד לא בתלוש שמא במחובר בתמיה א"כ קשה למה קאמר במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בי"ד הא במחובר לד"ה אסור לעשות מלאכה בי"ד ע"ז אמר אשכח תני במקום שנהגו לעשות מלאכה בתלוש עושין אפילו במחובר:
ר"א שאל מהו שיביא עומר מהן ופריך הגמ' אפשר לומר כן חדש וישן אין תורמין ומעשרין מזע"ז וא"כ האיך אפשר לתרום ע"ז פריך הגמ' התיבון האיך ס"ל דעומר על היתר התבואה הוא כמו תרומ' המתרת טבל דבעינן חדש על חדש וישן על ישן ואפי' דשניהם הוי מן החיוב מ"מ אין תורמין ומעשרין מזע"ז וע"כ ס"ל גם הכא הגם דהישן שחייב בעומר נתלי בעומר כגון בשלא השריש קודם לעומר מ"מ כיון דישן הוא אין תורמין ומעשרין מזע"ז א"כ קשה האיך מועיל העומר ממין אחד על ד' מינים דהא ה' מינים תלויין בעומר ואין העומר בא אלא ממין אחד אלמא דעומר המתיר התבואה לא הוי כמו תרומה המתרת את הטבל ע"ז משני דלא דמי דשאני הד' מינים הנתרין ע"י עומר של שעורין משום דאין העומר בא מהן ר"ל שאין כשירין למנחת העומר. ר"ל דהא כל עיקר דאסר רחמנא חדש הוא משום הקרבת העומר דתלי רחמנא דלא תאכל עד הביאכם וגו' ותלי רחמנא האיסור בכל המינין משום מין השעורין דמחויב בעומר ותלי רחמנא כל המינין במנחה דשעורין ואימתי קי"ל דאין תורמין ומעשרין ממין על שא"מ דוקא בשיש חיוב בכל מין בפ"ע ע"כ אין תורמין ממין אחר עליו משא"כ אם החיוב בא על מין זה ע"י צירוף מין האחר כיון דהחיוב בא ממין האחר תו"מ מזה על זה כדאיתא בתוס' ז"ל במס' מנחות דף ע' ע"ב דחצי קב חיטין וחצי קב שעורין וכוסמין וכו' מצטרף לענין חלה אע"פ שלענין כלאים הוי כלאים זה בזה ואין תורמין מזה על זה מ"מ כיון דבחיוב בא ע"י צירוף דבלא"ה ליכא שיעור חלה תו"מ מזה על זה ונוטל חלה מזע"ז עיי"ש וה"נ כיון דשאר מינים אין כשירין למנחת העומר וע"כ כל עיקר איסורן בא רק מכח העומר של שעורין ע"כ מתיר העומר של שעורין להחטים וכוסמין משא"כ שעורין דכשרו למנחת העומר והוא ישן האיך תו"מ מזה על זה:
אמר ר' יעקב בר זבדי זאת אומרת שלוקין על חלתן ד"ת. פי' דס"ל דקאי אמשנה קמא דתנינן ומצטרפין זע"ז ע"ז קאי מתניתן דידן האוכל מהן כזית מצה ר"ל מן הצירוף הנ"ל א"כ מוכח מדיצא תורת מצה וחייב כרת על חמץ א"כ ע"כ מוכח דלוקין על חלתן ד"ת. דאי ס"ד דנתבטל התערובות כל מין בד' מינים א"כ הכא גבי מצה וחמץ האיך יצא ידי מצה וחייב כרת על חמץ. א"כ מוכח דהוי מד"ת. דאי ס"ד דנתבטל המין מאי מהני לן דהוי חמץ הא בעינן ע"כ גם המין לחם כמבואר בתוס' הרי"ד לעיל בה"א ע"ז משני ר' ירמיה בשם ר"ח בר ווא תיפתר שאכל כזית מזה וכזית מזה פי' דאכל הפרס כולו דהוי לשיטת הרמב"ם ז"ל באופן זה כזית בכדי אכילת פרס ולא שייך ביטול כיון דקי"ל טעם כעיקר דאורייתא וקי"ל דכזית בכדי אכילת פרס הוי טעמו וממשו ע"כ חייב כרת על חמץ ויצא ידי מצה משא"כ בחלה אין לוקין על חלתן ד"ת משום דב' דברים רבין על אחד ומבטלין אותו כמבואר בהל' דלעיל ושם גבי חלה לא שייך טעם כעיקר זה אינו דהא כל עיקר דהוי מדאורייתא בשיש כזית בכדי אכילת פרס וטעמו וממשו דאורייתא וטעמו ולא ממשו הוי מדרבנן הוא משום דאינו שייך איסור תורה ע"י תערובות אלא באופן שאם היה בלא תערובות היה אסור ולוקין מה"ת ע"כ ע"י טעם כעיקר חשיב בכדי אכילת פרס כאילו הוא לבדו בלא תערובות וע"כ בטעמו ולא ממשו דלא הוי רק חצי שיעור דאסור ואין לוקין ה"נ דינו בתערובות אבל לא נעשה הל"ת ע"י התערובות במקום דלא היה בו ל"ת כשהי' לבדו והטעם כעיקר בכזית בכדי אכילת פרס הוא דלא נתבטל האיסור שהיה בו תחלה כשהי' לבדו כמבואר כ"ז בהראשונים ז"ל א"כ גבי חלה דשיעורו הוא חמשה רבעים לא מהני כזית בכדי אכילת פרס דמאי מהני גבי' כזית הא בעינן שיהא בו השיעור קודם התערובת ושיעורו הוי חמשה רבעים אבל גבי חמץ ומצה דשיעורו הוי כזית ע"כ לא שייך בו ביטול כיון דאכל כזית בכדי אכילת פרס והוי בזה טעם כעיקר וטעמו וממשו דלוקין עליו. וע"ז אמר ר' יוסי תירוץ אחר שנייא היא שכולן שם חמץ ר"ל דס"ל לר' יוסי דגבי חמץ ומצה לא בעינן דווקא המין אלא כל עיקר בעינן שיהא ראוי לבוא לידי חו"מ ולא כדס"ל בש"ס דילן במס' זבחים דף ע"ח ע"א דבעינן ע"כ גם המין של החמשה מינים ולא מועיל מה שהוא בא לידי חמץ ומצה ואם לאחר כשבא לידי חו"מ נתבטל שם מינו לא יצא ידי מצה כמבואר בתוס' הרי"ד הנ"ל זה לא ס"ל לר' יוסי אלא ס"ל דלא קפדינן על המין אלא כל עיקר קפדינן שיבוא לידי חו"מ וכיון שבא לידי חו"מ לא איכפת לן מהר שנתבטל שם המין משא"כ בחלה דהתם בעינן ע"כ המין דאזיל ר' יוסי לטעמי' ברפ"ק דס"ל הטעם דחלה דבעינן ה' מינים הוא לאו מג"ש דלחם לחם במצה דבעינן ראוי לבוא לידי חו"מ ז"א אלא מגזה"כ גבי חלה מן מלחם ולא כל לחם א"כ בחלה לא תלוי כלל בחו"מ רק במין משום גזה"כ ע"כ מכיון דנתבטל המין ממילא אין לוקין על חלתן ד"ת. ע"ז פריך הגמ' על ר' יוסי דנהי דשפיר משני ע"פ שיטתו לחלק בין חלה למצה וחמץ. אבל מחלפ' שיטתי' דר' יוסי דו אמר תמן ב' דברים רבים על אחד ומבטלין אותו ר"ל דתמן גבי רשב"ל ור"י דס"ל הטעם דחמשה מינין דחלה הוא משום הג"ש דלחם לחם ממצה קאמר ר' יוסי גם תמן דב' דברים רבים על אחד ומבטלין אותו אלמא ס"ל דקפדינן על המין ע"כ. וא"כ מחלפא שיטתי' דר' יוסי דהא תמן אמר אליבא דכ"ע למילתא דפשיטא דקפדינן על המין ע"ז א"ר יוסי ב"ר בון תירוץ אחר כיני מתניתן או כזית מזה וכזית מזה ר"ל דמתניתן דידן לא מיירי בתערובות אלא כל אחד באנפי נפשי' ועיין בחיבורינו חנה דוד ותמצא טעם בע"ה:
הא הנודר מן הפת כו'. כיני מתניתא אף הנודר מן הדגן כו' כן גי' הגר"א ז"ל בשנו"א ז"ל ובכי"ק:
ר"ה שאל לכהנא מניין שהן חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות א"ל לא תימר לי תרימו וכן תרימו. פי' בס' מלאכת שלמה ז"ל דלא תימר דגזה"כ הוא תרימו וכן תרימו דשוה חלה לתרומה חזר ואמר מארבע עשרה מה ארבע עשרה נתחייבו בחלה ופטורין מן המעשר ואע"פ דהוי בתוך י"ד שנים הללו קודם כיבוש וחלוקה כמו הפקר מ"מ חייב בחלה ופטור מן המעשר כן פי' בס' מלאכת שלמה ז"ל והגר"א ז"ל בכי"ק מחק תיבת לא תימר לי:
מע"ר שנטלה תרומתו. ופריך לא כחולין הוא והיכי משכחת לה הא דפטורין ממעשר הא כבר נתעשרו ומשני שהקדימו בשבלין:
א"ר יוסי ממנו ולא חלבו וחלב חבירו א"ר יוסי כתיב והרמותם כו' ולא תרומה ומעשר מן המעשר. ולפ"ז גם מע"ש שהקדימו בשבלין ג"כ פטור מת"ג משום דלא מחייב התורה ב' החיובים בב"א ומסיק בשמירח ואח"כ הפריש תרומ' מעשר שבו ונמצא דבאין ב' החיובים בב"א אבל הפריש תרומ' מעשר ואח"כ מירח דנמצא דבעת ביאת החיוב אין כאן אלא חיוב של ת"ג בלבד חייב:
מע"ש והקדש שנפדו כו'. מע"ש שהקדימו בשללין פטור מת"ג ר"ל דע"כ מוכח כן ממתניתן דאל"כ היכי שייך דפטור ממעשרות כנ"ל גבי מע"ר והגר"א ז"ל גרס פטור מת"ג ומן המעשר בד"א שמירח ואח"כ פדה אבל פדה ואח"כ מירח לא וכן איתא בס' מלאכת שלמה ז"ל ע"ז אמר ר' יונה כמ"ד אינו כנכסיו ר"ל דהוי ממון גבוה אבל כמ"ד כנכסיו הוא חייב. ר"ל דלא מיפטר מטעם שנתמרח ברשות גבוה קודם הפדיון א"ל אוף אנא סבר כן ונמצא לפ"ז דפליג על הא דאמר ר' יוסי לעיל גבי מע"ר דגזה"כ הוא דלא חייב ב' החיובים תרומה גדולה ותרו"מ כאחת דאם כן גם במע"ש יהיה כן שלא חלו ב' החיובים בב"א ע"ז מסיק הוי מע"ר [כן גי' הגר"א ז"ל בכי"ק] הואיל וכל עמא מודיי שהוא כנכסיו חייב. הוי פליגי ר"ל דפליגי על ר' יוסי דלעיל דס"ל דמע"ר שהקדימו בשבלין פטור מת"ג. ותיבת הוא גבי פליגי הוא מחק הגר"א ז"ל בכי"ק ע"ז מסיק מ"ד חייב ר"ל גבי מע"ר אפילו תרומה שבו ר"ל אפילו חלק התרו"מ שבו חייב דצריך ליתן ת"ג אף על חלק התרו"מ שנמצא בו דהא ת"ג קודם לתרו"מ ומ"ד פטור אפילו חלק החולין נמי פטור. וכ"ז הוא כשעדיין לא הפריש התרו"מ מתוכו חייב ליתן ת"ג אף על חלק התרו"מ למ"ד דחייב מה שאין כן אם הקדים והפריש תרו"מ יכול להיות דפטור מת"ג דהגם דתרו"מ טביל לתרומה גדולה מ"מ כיון דהוא גופי' קרוי תרומה פטור דהא לקמן צריך קרא דחלה הטבולה לת"ג חייבת בתרומה דאל"ה הו"א כיון דהיא גופה קרויה תרומה פטורה חלה מת"ג וע"כ אם הקדים והפריש תרו"מ יכול להיות דפטור מת"ג כדמסיק ומיבעיא לי' מ"ד חייב עשאו תרו"מ על מקום אחר ר"ל דעשה כל השבלים תרו"מ למקום אחר ונמצא דהוי אף חלק החולין תרו"מ וטבל לת"ג והוי תרו"מ וטבל לת"ג מדומעין יכול להיות דחלק התרו"מ פוטר לחלק הטבל ע"ז מיבעיא לי' מה את עביד לי' כגדיש שנדמע או כעיסה שנדמעה דקי"ל דגדיש שנדמע תרומה וטבל ביחד חייב בתרומה ועיסה שנדמעה עם תרומה פטורה מן החלה וע"כ מיבעיא ליה הדין מדומע דהכא דמדומע טבל ותרו"מ ביחד האיך דיינינן לי' וה"ה דהוי מצי למבעיא הדין איבעיא בשלא עשה תרו"מ למקום אחר רק הפריש תרו"מ עליו ותהיה האיבעיא על התרו"מ הזה שהפריש עליו דהוי מדומע תרו"מ וטבל לת"ג אך כיון דאמר דלמ"ד חייב חייב על הכל אף על חלק התרו"מ שבו ולמ"ד פטור פטור על הכל אף על חלק החולין שבוע"כ מיבעיא לי' בעשה הכל תרו"מ והוי תרו"מ לאחר קריאת שם תרומה יכול להיות דפטור על הכל משום מדומע אפי' למ"ד דחייב על הכל. ובהיכי תמצא הזה דעשאו כולן תרו"מ למקום אחר יכול להיות אפילו למ"ד דחייב על הכל באופן זה פטור על הכל משום מדומע. ע"ז פשיט האיבעיא כדמסיק דבאמת צריך טעם מה בין עיסה לגדיש ומסיק דטעמא דגדיש משום שחל עליו החיוב קודם המדומע וטעמא דעיסה משום דהוי מדומע קודם החיוב דעיסה מיירי שנדמע קמח. ע"כ ממילא הכא דהוי עליו חיוב דתרומה קודם קריחת שם תרו"מ והוי החיוב דתרומה גדולה קודם המדומע:
מ"מ דרבנן נאמר לחם בפסח כו'. פי' דכיון דיצא ידי חובתו בפסח הוי ג"כ חייב בחלה ולא קפדינן אלא על חמץ ומצה. וע"כ אפילו פחות משליש חייבת בחלה וכדמסיק דבזה נחלקו דלר"א אינו חשוב לחם ואינו יוצא בה ידי מצה ושאל האיך ס"ל לר"א לענין חדש בפחות משליש אי דמי לחלה ומצה או לא ע"ז פשיט ר"י דכתיב לחם וקלי דמקיש לחם לקלי כמו גבי קלי לא בעינן שליש דלא בעינן גבי' לחם כן נמי בלחם לא בעינן שליש ואע"פ דלעיל בה"א מקיש איפכא קלי ללחם ז"א דהא דגמרינן קלי מלחם הוא דבעינן בקלי ממין לחם דהוא מחמשת המינין אבל בזה מקשינן לחם לקלי דכיון דבא מחמשת המינין לא קפדינן על מה שהוא פחות משליש:
ר"ח ב"י שאל על דעתי' דר"א מהו שיהא נגרר לענין חלה כעיסת האורז. דהא לענין חלה אמרינן גרירה והענין דגרירה הוא לעיל בר"פ למ"ד דבעינן חמשה מינים מריבוי דלחם ולא משום חמץ משום דכיון דעשה עיסה מן החטין ומן האורז דרך עיסה היא כדפי' הרמב"ן ז"ל ע"ז מיבעיא לי' לענין פחות משליש אם אמרינן נמי דרך עיסה היא או דילמא דבפחות משליש אין זה דרך עיסה כמו שעורין עם דוחן דקי"ל דאינו מגרר אלא חטים ואורז בלבד דבאלו הוי דרך עיסה משא"כ בשאר מינים:
שמואל בר אבא בעי איזה חדש וישן שבחלה שתי שדותאחת הביאה שליש. פי' לפני ר"ה ואחת לא הביאה שליש פי' לפני ר"ה לענין חלה הוי אחת דחשובין בשנה אחת ולענין מעשרות חשובין שתים ר"ל משתי שנים ואין מעשרין מזו על זו כו' ע"ז שאל בנתיים מהו ר"ל כדמסיק איזו בנתיים העושה עיסה מן הטבל דקי"ל דחייב חלה ותרומה וחלה לא תאכל עד שיוציא עלי' תרומה תרומה לא תאכל עד שיוציא עלי' חלה כדאי' לעיל במס' דמאי פ"ה ה"א עיי"ש וע"כ מיבעיא לי' כשהפריש חלה ומוציא אח"כ תרומה על החלה אם יכול להפריש מן שהביא שליש על שלא הביא שליש דקי"ל לענין חלה אחת ולענין מעשרות שתים מי אמרינן דאזלינן על מה שהופרש עליה וכיון שמפריש על החלה שפיר יכול להפריש מזע"ז כיון דנחשב לענין חלה אחת וכיון דמפריש על עיסה ופחות משליש נקרא לחם בחלה ע"כ שפיר מפריש אף תרומה מזע"ז דנקרא מפריש מלחם על לחם או דילמא דלענין תרומה אין מפרישין מזע"ז משום דלענין תרומה חשיב מישן על חדש. וכן כשהפריש תחלה תרומה ואח"כ מפריש עלי' חלה אם אזלינן לבתר מה שמפריש עלי' אין להפריש חלה מזע"ז כיון דלענין תרומה חשיב פחות משליש משנה אחרת וע"כ אפילו חלה אין מפרישין על תרומה מזע"ז או דילמא דאזלינן בתר חלה דעכ"פ לענין חלה חשיב משנה אחת ע"ז פליגי ר' יונה בשם רשב"ל ור' יוסי בשם רשב"ל בשתי הפרשות הללו דמפריש הפרשה אחרונה על הפרשה ראשונה בתר מי אזלינן דר' יונה ס"ל דמפריש כבראשונה דאזלינן בתר הפרשה ראשונה ור' יוסי ס"ל דאזלינן בתר הפרשה אחרונה וצריך להפריש כמו הפרשה שלו ע"ז מסיק העושה. עיסה מן הטבל חלה חייבת בתרומה ותרומה בחלה ר"ל איזה שירצה יפריש בראשונה והשני' באחרונה כדאיתא במס' דמאי הנ"ל:
מן קושוי פתרין הדין קרייא. ר"ל רבנן דמן קושוי וכה"ג איתא בירושלמי במס' כתובות פ"א וכ"כ הפ"מ ז"ל עיי"ש:
ר' יוחנן אמר כל שהאור מהלך תחתיו. אפילו אינו מהלך מן הצד כמעשה תנור מ"מ חשיב כמעשה תנור מכיון שלא נעשה בחמה אלא ע"י האור חשיב לחם וחייב בחלה ורשב"ל ס"ל כיון שאין האור מהלך מן הצד כמעשה תנור אינו חשיב לחם ופריך מתניתא פליגי על ר' יוחנן הסופגנין כו' פטורה מן החלה פתר לה בסופגנין שנעשה בחמה דתניא ואין יוצאין כן גי' הר"ש ז"ל וכן גי' הגר"א ז"ל בכי"ק בסופגנין שנעשה בחמה ויוצאין בסופגנין שנעשה באור ולית הדא פליגי על רשב"ל דס"ד דכיון שנעשה באור אפילו אינו מן הצד נמי חשיב לחם וא"כ קשיא מהאי ברייתא על רשב"ל ומשני פתר לה כשהי' האור מהלך מן הצד:
מיליהון דרבנן פליגי כהנא שאל לשמואל לא מסתברא בההן מדומע דתנינן הכא שרובה תרומה תרומה. פי' דס"ל הא דמדומע פטורה מן החלה מיירי בשנתערב סאה תרומה בחולין ואח"כ כשלקח ממנה חמשה רבעים הוי הכל תרומה ותרומה פטורה מן החלה והוא בע"כ כשהיה רוב תרומה אבל אם היה רוב חולין והוי מדומע מדרבנן חייבת בחלה א"ל אף אנא סבר כן אלא כד תיסק לארעא דישראל כו' אפילו סאה אחת שנפלה לתוך צ"ט סאין והוא מטעם דפירש הר"ש ז"ל משום דאח"כ כשלקח מן המדומע הזה חמשה רבעים מצומצמים תלינן שיש בה חלק מה מהתרומה ובציר לה שיעורא דה' רבעים ע"ז פריך ואותו הסאה פוטרת את הכל בתמיה האיך תלינן שנמצא חלק התרומה בכל חמשה רבעים ע"ז משני לי' וכי עיגול בעיגולין דס"ל לר' יהושע דהגדולים מעלין את הקטנים הא התם לא שייך ביטול אלא משום התלי' דתלינן שתרומה עלתה בידו ואת אמרת דבר קל ר"ל ואת מיקל שם בתרומה דרבנן בתלי' ואף הכא אמרינן בחלה דרבנן בזה"ז דתלינן שתרומה עלתה בידו וא"כ מיליהן דרבנן פליגי על בר פדיה שם גבי עיגול בעיגולין דס"ל שם דטוחן ומתיר וס"ל דגבי עיגול בעיגולין נמי דעולה הוא משום תורת ביטול ולא משום התלי' ואילו מן מיליהון דרבנן דהכא משמע דעיגול בעיגולין דעולה הוא לאו מתורת ביטול אלא משום תליי' וכדמסיק דיתביני' שנייא היא עיגול בעיגולין שכבר בטלו כבר פדיה ומדלא פריך לו כן ש"מ דס"ל גם כן דלא מתורת ביטול הוא. אלא משום תליי' ע"ז מסיק הגמ' דר' יונה ור' יוסי תרווייהו בשם ר"ז ס"ל אליבא דר' יוחנן דלאו דטעמא דמדומע דחלה הוא משום תליי' ז"א אלא ג"כ משום ביטול דס"ל ג"כ דטוחן ומתיר מאיסור טבל דחלה משום דע"י טחינה נבלל בבילה ולא שייך לתליי' וכמו דס"ל לבר פדיה גבי עיגול בעיגולין דטוחן ומתיר כן ס"ל לר' יוחנן גם מדומע דחלה כן ונמצא דלא פליג ר' יוחנן על בר פדיה וכל הסוגיא הזאת מובאת ג"כ בפ"ד דתרומות שם על הא דעיגול בעיגולין ועל מימרא דבר פדיה שם דס"ל דטוחן ומתיר ע"ז אמר מיליהון דרבנן פליגי והוא מיליהון דרבנן דהכא דמפלפלין בהאי מדומע דחלה ומביא שם כל הסוגיא הזאת ומובא ג"כ הכא כדרך הש"ס הזה:
שמא תמלך לעשותה עיסה. והגר"א ז"ל בכי"ק מהפך כאן הגי' דגרס כאן הא דבסמוך רב אמר עיסת כותח חייבת בחלה א"ר בון שמא תמלך לעשותה חררה לבנה ואח"כ גרסינן וכן הקנובקאות חייבות ריב"ל אמר הואיל והוא עתיד להחזירה וכתב הגר"א ז"ל בכי"ק דה"ג שלא תאמר הואיל והוא עתיד להחזירה לסולתה תהא פטורה מן החלה. חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו פטור דכתיב ראשית עריסותיכם ולא של הקדש למכור בשוק חייב לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא לא ימצא לקוחות ונטבלו כן גי' הגר"א ז"ל בכי"ק ותיבת מיד מחק:
הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו כו'. מתיב רשב"ל לר"י והתנינן נשים שנתנו לנחתום כו' כן מגיה הגר"א ז"ל בכי"ק. בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא לא ימצא לקוחות כן גי' הגר"א ז"ל בכי"ק. א"ל והתנינן חורי הנמלים כו' כפי' מהרא"פ ז"ל במס' מעשרות כן פי' בשנו"א ז"ל דס"ל דבצד ערימה פטורה לא משכחת לה לר"י דהא הנמלים הוציאו החטה מן השבלים והמה עשאו הכרי וא"כ נטבלו ע"י הנמלים ע"ז משני א"ר יונה משום יאוש פי' דמיירי ערימה פטורה בערימה דהפקר והפקר קודם מירוח פטור דלא מהני המירוח שאח"כ משא"כ בערימה החייבת דנתמרח כבר ואפילו כשגיררו הנמלים נעשה הפקר אבל הוי ההפקר אחר מירוח שמואל בר אבא אמר והן שגיררו שבלים פי' דמשני תירוץ אחר דלא בררו החטים מן השבלים אלא השבלים בעצמן גיררו כן פי' השנו"א ז"ל וכן פי' מהרא"פ ז"ל במס' מעשרות. אבל באמת זה הפי' הוא רק לדעת הרמב"ם ז"ל דמפרש מירוח הוא שמוציא החטה מן השבלין אבל רש"י ז"ל והר"ש ז"ל והרע"ב ז"ל מפרשין מירוח הוא שמחליק פני הכרי ברחת ולפ"ז אין מקום לפירוש הזה ופירשנו שם בסוף מעשרות בע"ה דה"פ ע"פ הגירסא דשם שמואל בר אבא אמר והן שגיררו ראשי שבלים. פי' דכך הקשה רשב"ל לר"י ע"פ מה שמבואר בפ"ק דמעשרות במשנה ה' דערימה בעצמה הוא חשוב יותר לגמר ממירוח ע"כ מקשה רשב"ל לר"י דהיכי משכחת לה כלל ערימה פטורה הא מכיון שהעמיד ערימה א"כ כבר נגמרה מלאכתו ובשלמא לדידי משכחת לה כגון דאחר מירח והעמיד ערימה שלא מדעתו אבל לדידך לעולם נטבל. ע"ז משני דמשכחת לה ערימה פטורה דהיא בערימת הפקר דנתיאשו הבעלים דראה דהנמלים גררוה כדמסיק שמואל בר אבא והן שגיררו ראשי השבלים כיון דהכניסו הראשין מהשבלים לחוריהן כבר נתיאש ולא מהני ערימה לחייב ובצד ערימה החייבת מיירי דלא גררו הראשין מהשבלין ע"כ לא נתיאש והוי ערימה החייבת. מתיב ר' יוחנן לרשב"ל והתנינן כן גי' הגר"א ז"ל בכי"ק הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגיזבר ואח"כ פדיין פטורין הרי גיזבר כאחר הוא כו':
ר"ח חברון דרבנין בעי ואפילו יש בשל אחת מהן כשיעור יעשה כדבר שלא נגמרה מלאכתו. זה מילתא אחריתא הוא וקאי על המתניתין ומקשה אפילו יש בכל אחת כשיעור כיון שעתיד לחלק ולהחזיר המותר הוי כלא נגמר מלאכתו:
ר' יוחנן אמר כל שעשה כלימודין ותני כן. כן גי' הגר"א ז"ל בכי"ק ר"ב בשם שמואל ר' אמי בשם ר"ח רובא אפילו עשאה קלוסקין ר"ל כגלוסקין יפה ופריך והא תנינן אם אין הרועים אוכלין ממנה דמשמע דלא חזי למאכל אדם ומשני דלעולם חזי רק שיחדו מתחלה לאכילת כלבים. וכדמסיק תיפתר שעשאה משעה הראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה:
ונעשית בי"ט כו'. אין עושין מי"ט למוצאי י"ט ממלאה אשה קדירה בשר כו' אבל לאפות אינה אופה אלא צורכה רשב"א אומר ממלאה היא אשה כו' כן גי' הגר"א ז"ל בכי"ק:
תני מצה גזולה אסור לברך עלי' אר"ה ע"ש ובוצע ברך וגו' א"ר יונה הדא דתימא בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו פי' בסוף הוא ברכת המזון משום דכיון דלעסי' קניא. ר' יונה אמר אין עבירה מצוה ור' יוסי אמר אין מצוה עבירה פי' דמר אמר בהאי לישנא ומר אמר בהאי לישנא ר"ל דהוי מהב"ע. ור"ל דלא יצא במצה זו י"ח מצה משום מהב"ע ומובא זאת ברא"ש ז"ל במס' פסחים ובריטב"א ז"ל במס' סוכה דף ל"ה ע"ב והשייכות של הסוגיא הזאת למשנה הזאת הוא משום דבמשנה הזאת תנינן אין מברכין עלי' ואין מזמנין עלי' ואין אדם יוצא בה י"ח בפסח אלמא דכל מה דחשיב אוכל לענין מצה חשיב אוכל לענין ברכה ומה שאינו חשיב אוכל לענין ברכה לא חשיב אוכל לענין מצה. והטעם שאין מברכין על אכילת איסור הוא משום דלא חשיב אכילת איסור אכילה כמבואר כ"ז במ"ע בהרמב"ם ז"ל ה' ברכות עיי"ש וע"ז קאמר דמצה גזולה אסור לברך עלי' וכיון דאין מברכין עלי' דלא חשיב אכילה לענין ברכה לא חשיב אכילה לענין מצה דאי אפשר שיהא חשיב אוכל לענין זה ולא לענין זה כדמוכח ממתניתן דידן. וכה"ג איתא במס' ב"ק דף צ"ד ע"א ברייתא דראב"י הרי שגזל סאה של חיטין טחנה ואפאה וכו' והפריש ממנה חלה כיצד מברך לפיכך נקט והפריש חלה דזהו כמו הברייתא הזאת במצה גזולה וכן נקט ראב"י והפריש ממנה חלה אבל כיצד מברך וכיון דאינו יכול לברך לא הוי חלה ד"א במתניתן דידן תנינן דחלה ומצה וברכה שוין:
ריב"פ ר"ח בשם רשבר"י לא תימר חלה חולין הוא. כן גי' הגר"א ז"ל בכי"ק ר"ל לפיכך צריך לאשמעינן התנא דמתניתן דחלה הרי היא בקדושת תרומה דלא תימא דלא צריך להפריש רק משום דטובל העיסה אבל לאחר הפרשה חולין הוא כמו מע"ר ומ"ע ע"כ קמ"ל דקדיש כתרומה:
עשר מצות כו' תרומה כו'. ובשנו"א ז"ל גרס חלה ביכורים וצדקה. ר' יצחק כדו אתי לידי' ר"ל כד הוי אתא לידי' זקף עשר אצבעותיו כו' כן פי' בשנו"א ז"ל:
חלה על הכל תרומה על הכל לה' זה שם המיוחד מניין שלא עשה כלום עד שישייר מקצת ת"ל מראשית ולא כל ראשית. הסוגיא הזאת מובאה לעיל בסוף מס' מעשר שני ושייכא לב' המקומות דהתם שייך לבתר המשנה ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו גבי וידוי מעשר ע"כ מביא הסוגיא הזאת שם ובכאן דתני במתניתן האומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת ע"כ מביא כל הסוגיא הזאת דהנה במקרא כתוב מראשית עריסותיכם תתנו תרומה לה' וגו' וה"א דה"ק מעיסה הראשונה שנוטל מהכרי יתן חלה אבל מעיסה השני' פטור מן חלה עיין בפי' רש"י ז"ל בפי' החומש ע"כ מפרש דז"א דפי' מראשית עריסותיכם הוא מראשית ולא כל ראשית דצריך לשייר מקצת מן כל עיסה אבל צריך להפריש חלה על הכל על כל מה שיאכל ותרומה על הכל לה' זה שם המיוחד ר"ל דצריך לברך ולהזכיר שם המיוחד עליו מראשית ולא כל ראשית וע"כ שייך הסוגיא הזאת למשנה דסוף מס' מעשר שני ולמשנה הזאת:
סליק פירקא בס"ד: