Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Demai Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אף על החלה, פי' בשנות אליהו ז"ל דקא סלקא דעתך דמפריש תרומת מעשר גם על חלק החלה והא תנינן חלת עם הארץ וכו' פטורין מדמאי [דקושיא היא אליבא דר"י דס"ל (בפ"ק) דלא גזרו על דברים הללו משום דמאי אף בחבר שלקח עיסה מע"ה והפריש ממנה חלה, דאלו לר' הושעיא שם דוקא בחלה שהפריש ע"ה] וע"ז משני ר"א וכו' דב"ש היא דב"ש ס"ל דאף חלה חייבת בדמאי, ע"ז פריך כלום אמרו ב"ש אלא לאכילה כצ"ל אילו הלוקח לזרע ולבהמה כו' שמן לנר שמא אינו פטור מדמאי, דהא בתלה טמאה איירי מתניתן דידן בהלוקח מנחתום ע"ה, ואינו נאמן אף על הטהרות וכיון דחלה טמאה היא א"כ לשריפה עומדת והוי כמו לוקח שמן לנר דפטור מדמאי, ואימתי ס"ל לב"ש דחלה חייבת בדמאי דווקא בחבר שלקח פירות שלא הוכשרו מע"ה, כדאיתא (בפרק ב' דמכילתין) דע"ה נאמן על ההכשר והוא הפריש חלה ע"כ חייב בדמאי, משא"כ בלקח מן נחתום ע"ה דכבר הוכשרו בשעת גיבול א"כ הוי חלה טמאה ולשריפה עומדת. ע"ז משני דמיירי במגבל עיסתו במי פירות דאז לא הוכשרו והוי חלה טהורה, ופריך דמגבל עיסתו במי פירות לא מחויב בחלה לא כן כו' אמר ר' אליעזר בן יהודה וכו' הא כרבנן לא דראב"י וכו' הא דס"ל דמגבל עיסתו במי פירות חייבת בחלה משא"כ לרבנן במגבל עיסתו במי פירות פטור מן החלה ע"ז משני אלא לא כר"י [כמו שמשני ר' יוחנן בפ"ב על הא דרמי מתניתן דידן על המתניתן דפ"ב דקתני הנתתומין לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי תרו"מ וחלה, הכא את אמר הלוקח מפריש והכא את אמר המוכר מפריש דקס"ד דמתניתן דידן מיירי נמי בנתתום חבר, ע"ז משני ר"י כאן בעושה בטהרה וכאן בעושה בטומאה כלומר מתניתן דפ"ב מיירי בעושה בטהרה וכאן בעושה בטומאה וכמו שפירשתי שם בע"ה, וכיון דמתניתן מיירי בעושה בטומאה, א"כ חלה טמאה לשריפה עומדת והוי כמו שמן לנר ושמן לנר פטור מדמאי] אלא כר"א דר"א אמר כאן וכאן בעושה בטהרה, כלומר דלר"א לא מוקים המתניתא דידן בעושה בטומאה אלא בעושה בטהרה ולדוגמא בעלמא נקט ר"א אבל לא מוקמי כאוקימתא דרבי אליעזר דמיירי בנחתום חבר ורק דמיירי במדה גסה, ז"א דא"כ ממנ"פ היכי מיירי אי בעושה בטומאה א"כ הוי ליה שמן לנר, ואי בעושה בטהרה, א"כ ע"כ דהמוכר מפריש משום התקנה שלא תטמא העיסה כדלעיל בפ"ב הנ"ל, אלא ע"כ דמיירי שהנחתום ע"ה ע"כ הלוקח מפריש ומיירי שנאמן על. הטהרות ולא על המעשרות, אלא האי סוגיא מפרשת המתני' דידן בנתתום ע"ה, וע"כ הלוקח מפריש דזהו כל יסוד הקושיא דפריך דהוי שמן לנר דלשריפה עומדת דע"כ חלה טמאה היא דהלוקח מע"ה ואינו נאמן אף על הטהרות ע"כ, דאי נאמן על הטהרות נאמן על המעשרות ג"כ, וע"ז קאמר התירוץ דמיירי הכי בע"ה שנאמן על הטהרות ולא כר"י דמוקים המתניתא דידן בעושה בטומאה אלא דמיירי בע"ה שנאמן על הטהרות, ור"א היא לדוגמא בעלמא, כלומר דלא מתוקם המתני' דידן בעושה בטומאה אלא בטהרה, וע"כ מיירי בע"ה שנאמן על הטהרות, וע"ז פריך הא קיי"ל הנאמן על הטהרות נאמן על המעשרות, ע"ז משני תניתא ר"י ב"ר ישמעאל ואמר טעמא הדא דתימר במתארת אצלו אבל ברבים אינו נאמן עד שיקבל עליו ברבים, והכא ברבים אנן קיימין ור' אבין ר' שמאי ר' אחא שמע לה מן דבתרה הרוצה להפריש וכו' כמה דתימר תמן חוץ מן הראוי לקדש לשם תרומה להכא חוץ מן הראוי לקדש לשם חלה, כלומר דלא משמע ממתני' דמיירי דאף על החלה חייב ליתן תרו"מ ז"א כמו במתניתן השני מיירי חוץ מן הראוי לקדש לשם תרומה, וה"נ נותן תרו"מ חוץ מן על החלק החלה ומתורץ קושיא הראשונה, ע"כ פי' השנו"א ז"ל ביתר ביאור:
תנינן חלה בין ראשון לשני ר' יונה בשם ר"ז ז"א חלה אין בה משום בל תאחר פי' הל"ת דמלאתך ודמעך לא תאחר לא שייך בחלה, וכל מי שירצה יקדים באם עושה עיסה מן הטבל, וכיון דאין ל"ת מן התורה, ע"כ קבעו חכמים במשנתינו מע"ר קודם כדמסיק במסקנא משום דקדמה לגורן, ור' יוסי בשם ר"א ז"א אין משנה אמורה על סדר אלא תקדים חלה, ופריך ולא בדמאי אנן קיומין לא כן א"ר בא ברי' דר"ח בשם ר' יוחנן מתניתן בדמאי הא בודאי לא, פי' דלקמן (רפ"ז) דרצה למילף מן דמאי קאמר ר"י דלא מצינן למילף דמתניתן מיירי בדמאי ולא ילפינן ודאי מדמאי, וא"כ ה"נ היכי קילפית מן מתניתן הזה דחלה אין בו משום בל תאחר לענין ודאי הא מתניתן מיירי בדמאי ולא ילפינן מינה ודאי ואלא הו"ל לר"י ולר' יוסי למילף דין הזה ממשנה דלקמן דמיירי בודאי אבל לא ממשנה הזאת דמיירי בדמאי, ומשני משום דר"ח תני בברייתא על מתניתן דידן דה"ה בודאי עלי' מפלפלין ר' יונה ור' יוסי, והשתא מסיק הגמרא מעתה בניחותא כיון דאמרת חלה אין בה משום ב"ת אי דתקדים חלה תהא חלה חייבת במעשרות ומעשרות לא יהיו חייבין בחלה בתמיה, פי' דעד הנה היה השקלא וטריא דתורם על חלק הראוי לקדש לשם חלה אבל שיפריש חלה על חלק הראוי לקדש לשם תרו"מ בזה לא שמענו כלל, משום דסברינן עד השתא דחלה הוא אחר ראשון, וע"כ אע"פ דאיתא בירושלמי במס' חלה (פ"א ה"ג) דחלה תרימו תרומה, דמחלה תרימו תרומה, ומאותה שכתוב בה ראשית תרימו חלה ועל כן תרומה חייבת בחלה וחלה בתרומה, הנ"מ באם שסבירא לן דחלה אין בה משום ב"ת בעושה עיסה מן הטבל בזה שייך רבוי דקרא דחלה חייבת בתרומה. ותרומה בחלה משא"כ אי סברינן דחלה הוי לאחר ראשון כדס"ל במשנה קודם שפירש ר' יונה ור' יוסי והיה ס"ל דחלה חייבת בתרומה ומפריש תרו"מ על חלק הראוי לשם חלה אבל לא יפריש חלה על חלק הראוי לשם תרו"מ דליכא למדרש מראשית עריסותיכם מאותה שכתוב בה ראשית תרימו חלה, הא הוא לנגד הכלל כל הקודם את חבירו חבירו מתחייב בו והוא אינו מתחייב בחבירו, והאיך יתחייב. תרומה בחלה, אבל השתא דס"ל דחלה קודם או דאין בה משום ב"ת ושניהן שוין מעתה תהא קלה חייבת בתרומה ותרומה לא תהא חייבת בחלה בתמיה שכל הקודם את חבירו חבירו מתחייב בו אבל אינו מתחייב בחבירו, משא"כ בשלא קדם את חבירו מתחייב בחבירו, ולפיכך אם חלה קדמה בעיסת טבל פשיטא דחייבת חלה בתרומה משום דמצות תרומה היא בגורן ואם לא הפריש מן הכרי מפריש מן העיסה ומן הפת, ותרומה חייבת בחלה דהא עכשיו בעת העיסה הוי חלה קודם, וכן לר' יונה בששניהן שוין ואין בה משום ב"ת פשיטא דמתחייב כל אחד בחבירו מדרשא דקראי הנ"ל, וליכא בזה הכלל כל הקודם את חבירו כו' דזה דוקא בתרומה ומע"ר ומע"ש דזמן כולם בא בב"א בעת מירוח ואז תרומה קודם ואח"כ מע"ר ואח"כ מע"ש בזה שייך כל הקודם את חבירו כו', משא"כ בתרו"מ וחלה דאין זמן שניהם שוין ולא חשיב בזה תרומה קודם, דהא בזמן הגורן עדיין לא היה חיובא דחלה, וכשבא חיובא דחלה אז שניהן שוין, כמו לדוגמא בשנים שעומדים אצל הפתח לכנוס ויש דין קדימה לאחד חשוב מוקדם, משא"כ כשלא הי' חבירו כלל נכנס הוא ואבל כשיתרמו שניהם בב"א אז שניהם שוין לא חשוב אחד מוקדם מחבירו כן הדבר הזה, ומביא ראי' ותני כן העושה עיסה מן הטבל בין שהקדים כו' מה שעשוי עשוי פי' דדין שניהם שוין מן התורה, לפיכך חלה לא תאכל עד שיוציא עליה תרומה, תרומה ל"ת עד שיוציא עליה חלה, ועכשיו חוזר הגמרא למאן דאמר דחלה אין בה משום ב"ת ואיזה שירצה יקדים מדאורייתא דאין בה משום ב"ת ולמה במשנתנו נקט ראשון קודם חלה ולמה קבעו חכמים כן כיון דמדאורייתא בין שהקדים כו' מה שעשה עשוי ואינו עובר בל"ת ומשני מפני שקדמה לגורן כו' ולר' יוסי דס"ל אין משנה אמורה על סדר ס"ל ג"כ דמדאורייתא מה שעשוי עשוי אבל לכתחלה חלה קודמת כדאמר ר"מ בדין הוא שתקדים חלה לכל וס"ל לר' יוסי דאין משנה אמורה על סדר ובאמת מקדים חלה לכל אע"פ דעפ"י הדין מה שעשה עשוי ולפיכך לפי המסקנא נשאר הא דקאמר מעתה תהא חלה חייבת בתרומה ותרומה בחלה, פי' כיון דתני ר"ח אפי' בודאי ובודאי באמת צריך ליטול תרומה על מה שראוי לקדש לשם חלה, דדוקא בדמאי מסקינן דלא אמרינן חוץ מן הראוי לקדש לשם חלה דהא לא גזרו דמאי על החלה משא"כ בודאי צריך לתרום על מה שראוי לקדש לשם חלה וכמו כן חלה על מה שראוי לקדש לשם תרומה:
עד כדון כהן לוי ישראל אין יאמר תרו"מ נמצא מפריש על דבר שאינו שלו כר' יוסי דר' יוסי אמר בעה"ב שתרם את המעשרות מה שעשה עשוי, כן גירסת הגר"א ז"ל, וה"פ דהאיך יש רשות לבה"ב לתרום תרו"מ, ומשני דאתיא כר' יוסי דר' יוסי ס"ל (בירושלמי בפ"ק דמס' תרומות) כאבא אליעזר בן גמלא בש"ס דילן במס' גיטין (דף ל"א):
מעשר ואחר כך תרומה נמצא מקדים. תרומה ואחר כך מעשר נמצא או פוחת כו'. פי' דמפרש לסדר דמתניתן דידן דעושה אחד ממאה חולין בראשונה ואחר כך קורא שם תרומה ואחר כך חוזר לעשות מהחולין מעשר, מפרש הגמרא כמבואר בשנות אליהו ז"ל משום דנוטל אחד משלשים ושלש ושליש באומד, ואם יעשה מעשר ואחר כך תרומה הרי הוא מקדים, תרומה ואח"כ מעשר הא דינא דתרומה דנוטל מן האומד ושמא לא יכוין ויטול פחות או יותר ולא ישאר שיעור אתד ממאה בצמצום על תרו"מ, ע"כ מגביל חלק אחד ממאה לבד והשאר לתרומה כדי שיהי' תרומה רק השאר מאחד ממאה וע"כ כשעושה אח"כ תרו"מ הוא עושה השיעור מצומצם לאחד ממאה וע"ז אמר ר' יוסי בסמוך על תנאי ב"ד הוא פי' דהא קשה לפ"ז בהנך משניות (דפ"ד) דהמזמין את חבירו שיאכל אצלו אומר מע"ש מעשר שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר סמוך לו זה שעשיתי תרו"מ כו' כסדר משנתינו והא התם נוטל ע"פ אומד כמבואר בתוי"ט ז"ל, ואין לומר דרשאי ליטול ע"פ אומד ולא חיישינן שמא לא יכוין, הא ז"א דהא במתניתן דידן מוכח דאי אפשר לסמוך בתרו"מ על אומד דכשיטול התרומה באומד לא יכוין השיעור לתרו"מ וע"ז אמר ר' יוסי לבתר משנתינו דבסמוך פי' בסמוך על שלחנו על תנאי ב"ד הוא מהו תניי ב"ד בכדי שהדעת טועה, ור' יוסי לא בא לא להקשות ולא לתרץ אלא מילתא באנפי נפשי' הוא דקאמר לן דבסמוך על שולחן אחרים כיון דלא אפשר על תנאי ב"ד הוא, מהו תניי ב"ד פי' מה יש עוד תנאי ב"ד כו' עד כדון ביבש [בלח כו' דתנינן מזגו לו את הכוס כן גי' הגר"א ז"ל בכ"י קדשו בירושלמי שת"י] פי' ביבש סמכינן בתנאי ב"ד על אומד הדעת בכדי שהדעת טועה בלח מהו אם גם בלח יש לסמוך על אומד הדעת, ומשני דכן בלח כו' דתנינן מזגו את הכוס אומר מה שעתיד לשייר בשולי הכוס הרי דסמכינן על אומד הדעת בלח ג"כ בסמוך, ופי' מהרא"פ והפ"מ ז"ל קשה מאד וגם מאי דקאמר בסמוך לשון בסמוך אין לו הבנה לפי דבריהם ז"ל דהול"ל בסומך כי תיבת סומך ותיבת סמוך ב' משמעות הן, וגם לפי מהרא"פ ז"ל הול"ל סומך ובי"ת דבסמוך מיותר. וגם תיבת הוא מיותר דהול"ל בסמוך על תנאי ב"ד ומאי הוא דקאמר, אבל לפי דברינו הוא כפתור ופרח דר' יוסי מחדש לן דבסמוך ע"ש על תנאי ב"ד הוא:
בכל עשר מסב אית בהון חדא תרומת מעשר פי' דמשייר כל שהוא חולין מכל אחד וע"כ עולה השבון שאחד הוא תרומת מעשר וחולין כל שהוא:
הרי הוא בצד זה תולין טבל, הוא כמו אמרי מר, בתחלה היה מפרש להמתניתן ועכשיו הוא מפרש להברייתא לשון הרי הוא תולין טבל הוא לשנא דברייתא משום דבברייתא נקט והשאר תלה קמ"ל דבחלה לא איכפת לן השיעור ויאמר הרי הוא בצד זה מעשר נמצא מקדים ויאמר הרי זה בצד זה תרומה נמצא או פוחת על תרו"מ או מוסיף על תרומת מעשר כן גי' הגר"א ז"ל בכ"י קדשו בירושלמי שת"י:
הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת וכו' ר"ש אוסר בתרו"מ ומתיר בחלה, ופריך בגמרא ור"י אוסר בחלה ולא אצלו נטבלת. פירוש דא"נ מתרי גברי זבין לא חיישינן שמא אחד עישר ואחד לא עישר שהרי אצל הנחתום מתחייב בחלה שהוא גילגל את העיסה ומותר להפריש מזה על זה, ומשני אלא בשואל שאור טמא לעשות עיסתו, ומאי דקאמר טמא משום דמיירי בנחתום העושה בטומאה דלפיכך הלוקח מפריש כדמשני ר"י לעיל (בפ"ב) על הא דרמינן מתניתא אהדדי, דהאי חד מתניתא אמר הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מפריש, משמע דהלוקח הוא מפריש, ואילו בחדא מתניתן קתני הנחתומים לא חייבו אותן חכמים להפריש אלא כדי תרו"מ וחלה, משמע דהנחתום מפריש. וע"ז משני ר' יוחנן כאן בעושה בטהרה הנחתום מפריש וכאן בעושה בטומאה הלוקח מפריש, ובארתי שם הטעם דהפרש בין עושה בטהרה לבין עושה בטומאה ע"פ הירושלמי (בפ' אלו עוברין ופ"ק דביצה) עירס לא קאמר אלא לש אר"ש אחוי דר' ברכי' הכא בעיסה טמאה עסקינן שאינו מפריש חלתה אלא לבסוף, פי' הק"ע ז"ל בסוף הוא לאחר שתגמור העיסה, אר"י בר"ב בדין היה בעיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא לבסוף תקנה תקינו בה שיפרישנה תחלה שלא תטמא העיסה ע"כ, ומובא בב"י ז"ל סי' שכ"ז ביו"ד עיי"ש, וכן מבואר בש"ע יו"ד סי' שכ"ז האידנא טוב להמתין מלהפריש חלה עד אחר גמר לישה שתעשה כל העיסה גוף אחד ע"כ וכשהנחתום מפריש חלה כשאופה מתבואה שלקח מע"ה הוי החלה ודאי דהא בודאי לא הופרש מתחנה דקי"ל המפריש חלתו קמח אינה חלה, ובשעה שהנחתום מגלגל את העיסה אז הוכשרו לקבל טומאה מחמת המים וחיישינן שלא תטמא את העיסה בעיסה טהורה ותקנו בה שיפרישנה תחלה ע"כ הנחתום מפריש חלה בשעת נתינת המים, וע"כ אין לאמר דהלוקח יפריש לאחר האפי' וכיון שמחויב ע"כ המוכר הנחתום להפריש חלה מחויב ע"כ להפריש גם תרו"מ משום דתרו"מ קודם לחלה כדאיתא בפ"ר דדמאי (ה"א) וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ב"ה דהנחתום מפריש בעושה בטהרה נוטל הנחתום תרו"מ כדי שיפרישנה בטהרה עם החלה עיי"ש שמבואר היטב הסוגיא הנ"ל, ובדרך הזה עולה כהוגן סוגיא הזאת דלר"י דס"ל דהא דהלוקח מן הנחתום מפריש מיירי בעושה עיסתו בטומאה, וקי"ל בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה אלא בסוף דהוא לאחר שתגמור העיסה ע"כ פריך דאפילו בשאל שאור טמא מע"ה אעפ"כ אצלו היא נטבלת דהא המשאיל לא הפריש מן השאור בעיסה טמאה [דעיסה ושאור שני ענינים דעיסה הוא לאחר שאור כדאיתא במס' חלה פ"ג על העיסה ועל השאור ועל הקמח וכו'] ובעיסה טמאה החיוב הפרשה בעיסה ולא בשאור ע"ז משני דחיישינן שמא השאיל ככר טמא למלאות תנורו, וככר הוא לאחר גמר העיסה, שנחלקה לככרים. וע"ז חיישי' שמא הפריש המשאיל דהא כבר הגיע זמן הפרשה, וע"ז פריך אם חיישינן לככר א"כ צריך להפריש מן כל ככר, אלא ע"כ דלא חיישינן לשאילת ככר כי אם לשאילת שאור, וא"כ קשה ולא אצלו היא נטבלת דהא עיסה טמאה אינו מפריש חלתה אלא לאחר שתגמור העיסה ולא מן השאור ע"ז משני אלא דלא כר"י [כן גי' הגר"א ז"ל] דר"י אמר כאן בעושה בטהרה וכאן בעושה בטומאה, אלא כר"א דר"א אמר כאן וכאן בעושה בטהרה, וכיון דמיירי בעושה בטהרה רק דמיירי שהנחתום ע"ה כדפי' בשנו"א ז"ל ברפ"ה באוקימתא דר"א ע"כ הלוקח מפריש עיין בשנות אליהו ז"ל בסוגיא דלעיל בריש פרק ה' א"כ מפריש תלה משנותן המים, וא"כ בשאל שאור לא נטבלת אצלו אלא אצל המשאיל וחיישינן שמא הפריש המשאיל אר"י אבוה דר' מתניה בעושה בטומאה קיימינן ואצלו נטבלת ולעולם מיירי בעיסה טמאה ובאמת אצלו נטבלת כנ"ל ובאמת אוף ר' יהודה מודה בה ותני כן ר' יהודה ור"ש אוסרין בתרו"מ ומתירין בחלה ודו"ק:
ר"מ אומר נחתום עושה טפוס אחד כו' עד סוף הסוגיא, המ"ל ז"ל בסוף הלכות מעשר מאריך הרבה לפרש הסוגיא הזה ומגודל האריכות א"א להעתיק עי"ש:
מתינתא פליגא על ר' יוחנן בגרוגרות ובתמרים בולל ונוטל ור"י ס"ל כזית דוקא ובמתניתן קתני אפילו בגרוגרת ובתמרים, ומשני עד כזיתים הנבללים פי' דבגרוגרות ובתמרים כותשן עד כזיתים ונבללים, ופריך הגמ' מתניתא פליגא על ר' יונה [דס"ל בשם חזקיה אין בילה אלא ליין ושמן בלבד] בגרוגרות ובתמרים בולל ונוטל אלמא דמהני בילה אפילו בדבר יבש אפילו לפי התירוץ כזיתים הנבללים סוף סוף שמעינן ממתניתן דיש בילה אפילו בדבר יבש, ר' יוסי בשם ר"ז בדמאי התירו, כן גירסת הגר"א ז"ל בשנו"א ז"ל, נמצא דפריך ממתניתן דידן בין על חזקיהו בין על ר' יוחנן ולחזקיהו משני דבדמאי הקילו, אע"פ דבאמת אין בילה אלא ללח ולא ליבש רק שהקילו בדמאי וע"כ ס"ל לר' יהודה בד"א בזמן שהמתנה מרובה כדמפרש ר' ינאי בשעת הגורן שהיו הכל נותנין ממאה סאה [והגר"א ז"ל בהגהותיו על הר"ש ז"ל מחק תיבת סאה] היו הכל נותנים ממאה ואחד מנ' מעשר מחמשים היו הכל נותנין מחמשים ואחד מארבעים מעשר מארבעים כו' פי' הר"ש ז"ל דאם כל המתנות שוות אז מעשר הכל בבת אחת מכולם יחד אבל אם חלק של אחד ממועט מן חבירו אז אין לעשר על כולם בב"א אלא צריך לחלוק על כמה חלקים לפי ערך חלק הקטן כגון חלק הקטן הוא מנ' צריך לחלוק הכרי שלו על חלקים רבים של חמשים חמשים ויוציא המעשר מכל חלק וחלק בפני עצמו. שאז תלינן שנוטל מכל או"א כיון שבכל חלק נמצא לפי ערך חלק שנתן הקטן בזה לא אזלינן בתר רובא אבל כשיטול מכל הכרי בבת אחת אז אזלינן בחר רובא ואמרינן שלקח מן הרוב ולא מהני בילה משום דבאמת אין בילה בדבר יבש רק בדמאי התירו ולא התירו רק באופן זה רק שכל המתנות שוות:
ר' יונה בעי וכר"מ מעשר מכל קלח וקלח דתנינן תמן אר"מ וכי מפני מה טימא אלא מפני משקה הפה, משנה היא במס' מכשירין (פ"ו) גבי אגודות של ירק ס"ל לת"ק דמוכשר לקבל טומאה שמרביצין עליהן מים ור"י ס"ל דבלחים אין מרביצין עליהם מים ור"מ ס"ל אפילו לחים מ"מ מוכשרין מפני משקה הפה שניתן עליהם משקה הפה כדי להסיר האבק שעליהן כן פי' המשניות להרמ"בם ז"ל שם, ואיתא בתוספתא שם אגודות של שווקים הבאין מבית השווקים טמאין, ולא במקום אגד לבד אמרו אלא כולה מפני שמתרפרפת וחוזר ואוגדה דברי ר"מ ע"כ, פי' לא במקום האגד דהיא צד החיצון של האגודה ששם האבק נופל, אלא אפילו הקלחין שבפנים ששם אינו נופל האבק ואינו צריך למשקה הפה ואינו יורד לשם ממשקה הפה ממה שמלחלח הקלחין העליונים עכ"ז טמאין מפני שמתרפרפת וחוזר ואוגדן, ונמצאו מה שבפנים בחוץ ומה שבחוץ מבפנים, וצריכין אח"כ הקלחין שמבפנים למשקה הפה מפני שעתה הם מבחוץ וא"כ כיון דס"ל לר"מ דדרך אגודה ליתור ונתבטל האיגוד הראשון א"כ צריך לעשר מכל קלח וקלח כמו מכל אגודה ואגודה דהא נתבטל האגודה הראשון ונתערבו והיינו דמסיק כמה דתימר תמן דרך אגודה ליתור והיא קשורה בפיו, תיבת קשורה היא כמו כשורה בכ"ף דקו"ף וכ"ף מתחלפים בתיבת גיכ"ק כמו במתניתן (דספ"ב במס' סאה) שדה שקרסמוהו נמלים, ופירשו המפרשים ז"ל דהא כמו כרסמוהו מלשון יכרסמנה וכן (בפ"ב דמס' שביעית) במתניתן מקרסמין מזרדין והוא כמו מכרסמין מלשון יכרסמנה עיי' בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל, וכהנה רבות בלשון הירושלמי, וכן בפ"ק דמס' שביעית (ה"א) מעבה את הכורת והוא קורות עי"ש, וה"נ תיבת קשירה הוא כמו כשורה כלומר מוכשרה לקבל טומאה כלומר מוכשרה בפיו, וע"כ כמו דאמר ר"מ דרך אגודה ליתור והיא כשורה בפיו ע"כ טמא כל האגודה מה שבפנים מפני שמסיר בפיו האבק אף מקלחין הפנימים מפני שדרך אגודה ליתור ונתבטל איגוד הראשון א"כ צריך לעשר מכל קלח וקלח דהא נתבטל איגוד הראשון שלו וט"ס דמוכח איכא הכא הנראה לעינים, ולפענ"ד אין כאן ט"ס רק תיבה אחת דבמקום ברם צ"ל אף וה"פ דע"כ צריך לעשר מכל קלח וקלח כמה דתימר תמן דרך אגודה ליתור והיא קשורה בפיו אוף הכא דרך אגודה ליתור והוא נותן מה שבפנים לחוץ ומה שבחוץ לפנים פירוש כמה דתימר לענין הכשר דמתרפרפים וחוזר ואוגדם ונמצא אח"כ מה שבפנים לחוץ והיא מוכשרת בפיו ואמר אוף הכי לענין מעשר דרך אגודה ליתור וחוזר ונותן אח"כ מה שבפנים באגודה הראשונה בחוץ באגודה שני', ומה שבחוץ בפנים ר"ל כמו שחיישינן על בפנים בחוץ לאותה אגודה לענין הכשר, כן נמי ניחוש על בפנים בחוץ וחוץ בפנים לענין מעשר מה שהיה בתחלה באגודה הראשונה בפנים היא עתה באגודה שני' בחוץ ורבותא הוא דנקט לא די שנתן מחוץ זה לחוץ זה אלא אפילו נמי דבטל כל עיקר אגודות הראשונים ואגודות חדשות לגמרי באו לכאן מהחוץ לפנים ומהפנים לחוץ זהו איבעי' דר' יונה:
ר"ז ר"א בשם ר"א אע"ג דר"מ אמר אין קנין כו' מודה דיש לו קנין נכסי' מהו קנין נכסים א"ר אבא אכילת פירות והתנינן הלוקח מביא בכורים מפני תיקון העולם ויביא ביכורים דבר תורה, פי' דלכאורה בש"ס דילן במסכת גיטין (דף י"ז) דפריך על הביכורים מפני תיקון העולם אין, מדאורייתא לא, ואי סלקא דעתך דאין קנין יביא מדאורייתא ולכאורה קשה הא ביכורים צריך לקנות גם הקרקע ולקרות שם ביכורים במחובר דבאין לו קרקע אינו מביא וא"כ למאן דאמר דאין קנין אם היה ס"ל דאין לו קנין נכסים ג"כ ואין לו קנין ממון ג"כ ואינו יכול למכור דבר שאינו שלו א"כ מדאורייתא הלוקח ממנו אינו מביא ורק מפני תיקון העולם, ומאי מקשה על מ"ד דאין קנין להפקיע א"ו דכל הקושיא בש"ס דילן למ"ד דאין קנין הוא ג"כ רק מטעם דלדידיה יש קנין נכסים כדאיתא בבבלי שם, ולכן הקשה על מ"ד דאין קנין מביכורים משום דלדידיה יש קנין נכסים ושפיר הקשה, אבל בירוש' (בפ"ד דפאה) הוי פלוגתא בזה ולחד מ"ד למאן דס"ל אין קנין אין לו קנין כלל לא על הקדושה ולא על הממון ולחד מ"ד יש לו קנין נכסים על זה קאמר הכא בשם ר"א אע"ג דאין קנין יש לו קנין נכסים כדמסיק לאכילת פירות ע"ז פריך כיון דיש לו קנין ממון ואין לו קנין על הקדושה יוקשה והתנינן הלוקח מביא ביכורים מפני תיקון העולם ויביא ד"ת כיון דיש לו קנין בהקרקע כקושית הש"ס דילן ונשאר בקושיא:
ר"י ר"ס בשם ריב"ל הלוקח פירות תלושין מן העכו"ם מפריש תרומה ותרומת מעשר מהלכה, פירוש מדרבנן ונותן לשבט ונותן דמים מן השבט משום דהירושלמי אזיל לטעמיה דס"ל לעיל (בפ"ג) דתרומות חו"ל דחייבין מדרבנן לא חייבו בנתינה רק בהפרשה ולמ"ד דיש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי מעשר נחשבים כפירות חו"ל וע"כ ס"ל להירושלמי לעיל (בפ"ג) דפירות העכו"ם בא"י פטור מנתינה למאן דאמר דיש קנין וחיובא דהפרשה הוא רק מדרבנן אבל בפירות א"י דהיה היניקה בפטור מה"ת ורק מדרבנן חייבים כמו עציץ שאינו נקוב חייב אף בנתינה, לפיכך הלוקח פירות מחוברין מן העכו"ם, כיון דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי ונחשבים פירות א"י ביניקה הפטורה מה"ת וחייב מדרבנן חייב אף בנתינה ע"כ אינו נוטל דמים מן השבט מ"ט כי תקחו וגו' מאת ב"י את מוציא ואין את מוציא מיד העכו"ם, פי' דמביא ראי' דיש קנין, וכן פירש מהרא"פ ז"ל דמביא ראיה דיש קנין:
רבי יהודה ב"פ בשם ר"ה הלכה כר"ש דיש קנין, ופריך דלא כן מה אנן אמרינן ר"מ ור"ש אין הלכה כר"ש בתמיה, אלא בגין דתני אר"ש שזורי כו' צא ולקחם מן העכו"ם כו' דלא תסבור מימרי תריי כל קבל תריי אינון דיש מקום למימר דהלכה דאין קנין לפום כן צריך מימר הלכה כר"ש דיש קנין, ועוד מן הדא היה יש מקום לומר דאין קנין דאבא אנטולי זבין פירי מן דארמאי אתא לגבי דר' יהודה בן לוי שלח למנחם ברי' דיתקן ליה ויהיב ליה מעשרי' מי אתא קם עימי' ריב"ל א"ל מן יעבד דא אלא אביך פי' מאן חכים למיעבד מילתא כהא אלא אביך, אלמא דס"ל דשפיר עביד דנטל המעשרות אלמא דנותן לשבט בלא דמים אלמא ע"כ דאין קנין כו' דאי יש קנין א"כ אינו חייב רק מדרבנן, והוי כתרומת חו"ל נוטל דמים מן השבט כנ"ל אלמא דמכאן מוכח נמי דאין קנין דהא אי נוטל דמים מן השבט או לא נוטל תלוי גם כן ביש קנין ואין קנין כנ"ל וכיון דס"ל דשפיר עביד ונוחן לשבט בלא דמים אלמא דאין קנין לפום כן צריך למימר דהלכה כר"ש דיש קנין, וע"ז פריך דבאמת מחלפי' שיטתי' דריב"ל תמן אמר הלוקח פירות תלושין מפריש תרומה ותרו"מ מהלכה וניתן לשבט ונוטל דמים מן השבט דיש קנין והכא הוא אמר הכין, א"ר אבא בר זמינא קומי ר"ז ר' סימן לא אמר כן אלא מי אתא קם עמי' ריב"ל א"ל לית אינון דאביך ואיקפד ע"ז ר"ז:
ר' אחא ר' תנחום ב"ר חייא בשם רבי יהושע בן לוי ג' הן (צ"ל ב') שהן מעשרין שלא ברשות זה שנתערב טבלו בחולין וזה שהוא לוקח מפסקי' של כותים, פי' משום דאימתי צריך דעתו, כדאיבעיא לן במס' נדרים (דף ל"ו ע"ב) היינו דווקא בדבר שהוא בעצמו מחזיק לי' בטבל אבל בהנך דברים שאינו מחזיק ליה בטבל דלדעתו הטבל בטל ברוב ולדעתו לא נחשדו כותים לא בעינן רשותו ויכול לתרום משלו על של בעל הכרי אפילו שלא ברשותו, וע"ז אמר ר' זעירא זאת אומרת שאינו נוטל דמים מן השבט אם אומר את שהוא נוטל דמין מן השבט הרי ברשות תרם, פי' דר"ז אזיל לטעמי' דס"ל בירושלמי במס' נדרים (פ"ד) דהתורם משלו על של בעל הכרי שייך גוף התרומה בקנין הגוף לבעל הכרי ובתרומה שהוא נוטל דמים מן השבט שייך הדמים לבעל הכרי, וא"כ אם אתה אומר שנוטל דמים מן השבט ע"כ ששייך הדמים לבעל הכרי לשיטת ר"ז, וא"כ היכי משכח"ל שלא ברשות דאם כשקיבל הדמים וניחא ליה מאי שנא דנקט הני ב' דברים הלא בכ"מ נמי כן אפילו בתרם משל בעל הכרי על של בעל הכרי נמי קי"ל בתורם שלא ברשות תרומתו תרומה בא"ל כלך אצל יפות מהן עיין במס' ב"מ (דף כ"ב ע"א) ועיין ברמב"ם ז"ל דפסק דלא בעינן שעשאו שליח אלא אפילו בתרם שלא ברשות כלל נמי אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה ומאי חידוש הוא בב' דברים הללו שמעשרן שלא ברשות ואי דעומד וצוח פשיטא דלא מהני הא בזה לא שייך למימר דבב' דברים הללו אנן סהדי דניחא ליה והוי שלוחו דאי דלא חשיב שלוחו לא מהני אתם גם אתם א"ר דבעינן שיהא שלוחו והאיך נימא דניחא ליה והוי שלוחו כיון דעומד וצוח בפירוש וע"כ כל חידושא דהנך ב' דברים הללו דאמרינן דתורם שלא ברשות וא"צ להודיעו כלל ואי אמרת דאינו נוטל דמים מן השבט משכחת לה דאין צריך להודיעו, ויתרום שלא מדעתו והוא לא יתודע מזה לעולם ועד ויאכל על סמך שהטבל בטל ברוב ועל דעתו לא נחשדו כותים, כדפי' הפני משה ז"ל, אבל אי אמרת נוטל דמים מן השבט אם כן לשיטת ר' זעירא שייך הדמים לבעל הכרי אם כן לא משכחת לה שלא ברשותו כלל ואם כן על כרחך הרי ברשות תרם, ועיי' בתוס':
רבב"ח בשם ר"ז עציץ עשי אותו ספק והתנן עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש בכרם ויקדש מספק בחו"ל. כן גי' הגר"א ז"ל בכ"י קדשו בירושלמי שת"י, וה"פ דרבב"ח בשם ר"ז ס"ל דעציץ שאינו נקוב הוי ספק וע"כ מן אינו נקוב על הנקוב הוי דינו כמו מן הדמאי על הודאי, ופריך והתנינן עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש וקשיא למה אינו נקוב אינו מקדש ויקדש מספק, ומשני דמיירי בחו"ל וקי"ל דכלאים בחו"ל מדברי סופרים וספק כלאים בחו"ל מותר:
כמה דתימר מן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרו"מ ממקום אחר ואמר מן הדמאי על הדמאי כן רבב"ח בשם ר"ש בר ר"י זאת אומרת ספק תרו"מ של דמאי כספק דימוע פטור מן הדמאי כן גי' הגר"א ז"ל בכ"י קדשו בירושלמי שת"י וכ"כ בשנות אליהו ז"ל ומפרש בשנו"א ז"ל דהוי כמו תרו"מ של דמאי שחזרה למקמה דקי"ל לעיל (בפ"ד) דשואלו ואוכלו על פיו וה"נ כיון שקרא שם תרומה עליו הוי מדומע וספק מדומע ספק תרומה ע"כ פטור מן הדמאי: