רבי חגי שאל לחברייא מנין לאוכל ברשות שהוא פטור מה בין סבר שהוא חולין ונמצא שהוא תרומה שחייב מה בין סבר שהוא כהן ונמצא ישראל שפטור פי' דבעבד שאמרו לו מת רבך או מכרך לישראל מנין לנו שהוא פטור א"ל מהוריית ב"ד פי' דאוכל שומן אינו אוכל ע"י היתר שהתירה התורה לאכול שומן דהא א"צ היתר לזה אך מפני שלא מצינו איסור מותר ממילא כמו אכילת פת אינו אוכל ע"י היתר שהתירה לו התורה אבל כלאים בציצית וכדומה כל ההיתר שלו הוא אך ע"י היתר שהתירה לו התורה היתר מכלל איסור וכן שומן אינו אוכל מכח היתר שהתירה התורה. אבל האוכל חלב ע"פ הוריית ב"ד שהורו ב"ד להתיר החלב הרי אוכל רק מכח היתר מכלל איסור ובזה מצינו דפטור מקרבן אבל באוכל חלב ויודע שחלב אסור אך טעה וסבר שהוא שומן דאינו אוכל מכח היתר מכלל איסור דהא יודע שחלב אסור לעולם ושומן מותר לעולם אך טעה וסבר שהוא שומן חייב וע"כ מצינו נפ"מ בין אוכל מכח היתר בין אוכל דבר שא"צ היתר א"כ לפ"ז באוכל תרומה וסבור שהוא חולין דאינו אוכל מכח היתר חייב אבל בת ישראל שניסת לכהן או עבד הנמכר לכהן דאוכל רק מכח היתר שהתורה התירה בפירוש ואילולי שהיה ע"ז היתר בתורה לא היה אוכל ונמצא דאכילתו הוא ע"פ היתר שהתירה התורה היתר מכלל איסור וע"כ כשנתודע לו שאינו בכלל היתר הזה וטעה שסבר שהתורה התיר אותו ובאמת לא התירה אותו פטור כמו באוכל חלב ע"י שסבר שהותרה לו החלב ע"פ הוריית ב"ד שהתירו לו מכלל איסור ונתודע לו שטעות הוא ואינו בהיתר מכלל איסור שפטור:

וכי יש זדון לשגגה אצל יחיד בהוריית ב"ד פי' דקשה להגמ' דלמה נקט ועשה שוגג דפשיטא דבשוגג הוא דחיובא דקרבן לא הוי אלא בשוגג דכי יש זדון שיהא נחשב לשגגה אצל הוריית ב"ד ליחיד דהא דנקט בסיפא דביחיד שידע שטעו ב"ד דחייב קרבן לאו משום דנחשב זדון לשגגה לענין חיובא דקרבן אלא משום דלא הוי מזיד אלא שוגג גמור משום דסבר דמחויב לשמוע לב"ד כדאיתא בבבלי עיי"ש אבל זדון לא נחשב לשגגה אם כן קשה למה נקט התנא ועשה שוגג ע"פ תיבת שוגג מיותר וליתני סתמא והלך היחיד ועשה ע"פ ואנן ידעינן דבשוגג הוא דהא חיובא דקרבן לא הוי אלא בשוגג [והא דגרסינן וכי יש זדון לשגגה ליחיד ולא גרסינן סתם וכי יש זדון לשגגה אצל הוריית ב"ד ותיבת ליחיד דנקט הוא משום דבמתני' בה"ה גבי ציבור נקט התנא דבידעו הציבור שטעו ב"ד ועשו הרי אלו פטורין מקרבן משום דחשיב מזיד וגבי יחיד במתניתין דידן נקט התנא דחייב קרבן משום דחשיב שוגג האם הזדון נחשב לגבי יחיד לשוגג בתמיה אלא ע"כ דמיירי שטעה וסבר דמצוה לשמוע ד"ח כדאיתא בבבלי אם כן שוגג הוא ע"כ קשה למה מזכיר התנא כלל תיבת שוגג] ע"ז משני ר"א בשם רשב"ל מתניתא כגון שמעין ב"ע יושב לפניהן וכדמסיק מה אנן קיימין אם ביודע כל התורה ואינו יודע אותו הדבר אין זה שמעון ב"ע ואם ביודע אותו הדבר כו' אלא כי אנן קיימין ביודע כל התורה וביודע אותו הדבר אלא שהוא כטועה לומר תורה אמרה אחריהם אחריהם ואם בטועה לומר התורה אמרה אחריהם אחריהם אין זה שמעון ב"ע כהדא דתני יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל כו' יכול תשמע להם ת"ל ללכת ימין יגו' שיאמרו לך על ימין ימין כו' אלא ע"כ מיי כדון ר"י בשם ר"א לפי שבכל מקום שוגג פטור ומזיד חייב וכא אפילו מזיד פטור ר"ל ממלקות מפני שתלה בב"ד דהא אין מי בעולם שיתרה אותו דהא הורו ב"ד להיתר וא"כ לא שייך כאן מלקות ע"כ הוי המזיד הזה כשוגג משום דלא שייך בי' דינא דמזיד לפ"ז נמצא דבסיפא הוי מזיד ואך הזדון הוא כמו שגגה ולפ"ז הנפ"מ בין הרישא להסיפא בין שוגג למזיד דאם עשה בשוגג פטור מפני שתלה בב"ד אבל במזיד חייב קרבן משום דלא תלה בב"ד וע"כ מדייק התנא ונקט ועשה שוגג משום דזהו הנפ"מ בין הרישא להסיפא דברישא הוי בשוגג ובסיפא הוא במזיד. ומצאתי בפי' תוס' הרא"ש ז"ל במס' הוריות דמפרש הירושלמי לפי שבכ"מ שוגג פטור ומזיד חייב ר"ל במלקות וכאן אפילו מזיד פטור ממלקות משום דאין מי שיתרה אותו הילכך אף לענין זה חשוב כשוגג כיון דלכ"ע הוי היתר וגזה"כ הוא כי היכי דרבים מביאין ע"פ הוראתם ליחיד נמי חשיב הוראה שגגה עכ"ל ז"ל עיי"ש. והוא מסתייע לפירושיני בע"ה ועיין בה"ה בפרקין ותראה שכן האמת:

הברייתא בשם שמואל יחיד משלים לרוב ציבור היא מתניתא אבל כל יחיד ויחיד שעשה בפ"ע מביא כשבה או שעירה. כן מוגה בירושלמי הנדפס אצל הבבלי דס"ל לשמואל דיחיד שעשה בהוריית ב"ד חייב ומפרש להמתניתין דמיירי ביחיד שמשלים לרוב הציבור וקמ"ל מתניתין דיחיד מכריע לרוב ובמס' פסחים דף פ' איכא פלוגתא אם יחיד מכריע את הציבור לרוב] ור"י ס"ל אפילו יחיד שעשה בהוריית ב"ד פטור ופריך הגמ' וקשיא לשמואל דנמצא דכל יחיד מתכפר בב' חטאות דהא אח"כ כשנשלם לרוב. הפר דב"ד מכפר א"כ נמצא דנתכפר בב' חטאות ע"ז משני ר"ז בשם שמואל היחיד תולה אכלו רוב הב"ד מביאין אכלו מיעוט היחיד מביא ועכשיו מביא הגמ' הברייתא כל הורייה שב"ד מביאין פר אין היחיד מביא כשבה או שעירה כו' שמואל מפרש להברייתא כפשוטו אכלו רוב הואיל וב"ד מביאין פר אין היחיד מביא כשבה או שעירה אכלו מיעוט הואיל ואין ב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה או שעירה אבל לר"י דס"ל דיחיד שעשה בהוריית ב"ד פטור ג"כ פתר בהוריית ב"ד הורו ב"ד לעקור את כל הגוף הואיל ואין ב"ד מביאין פר כצ"ל וכן הגיה הפ"מ ז"ל ומוכרח היא נמצא דלשמואל הנפ"מ בין רוב למיעוט ולר"י דאין נפ"מ בין רוב למיעוט הוי הנפ"מ בהיאך היה הוראת ב"ד גופיה. שמואל פתר מתניתא עדיין אני אומר מיעוט הקהל שעשו חייבין שאין ב"ד מביאין פר עליהן בהורייה ע"כ חייבין בשגגת מעשה אבל רוב הקהל אין חייבין על שגגת מעשה דהא בהורייה ב"ד מביאין פר עליהן [הברייתא הזאת מובא בבבלי דף ג' ע"ב] ע"ד דשמואל ה"פ דמיעוט הקהל ה"א דחייבין משום דבהורייה ג"כ חייבין היחידין דהא לא נפטרו בפר דב"ד אבל ברוב ה"א דפטורין על שגגת מעשה דהא בהורייה פטורין ג"כ. אבל לר"י ע"כ מפרש דמיעוט הקהל שעשו הו"א דחייבין על שגגת מעשה הואיל ובהורייה אין הב"ד מביאין פר והם ג"כ פטורין ע"ז קשה בשלמא לשמואל ניחא דלפיכך ה"א להחמיר על היחידין בשגגת מעשה הואיל ובהורייה ג"כ חייבין יותר מן הרוב א"כ ילפינן חיובא מחיובא משא"כ לר"י קשיא דהאיך שייך למימר דלפיכך חייבין היחידין בשגגת מעשה הואיל ואין ב"ד מביאין עליהן פר בהורייה מאי חומרא הוא בהיחידין הא אדרבה קולא היא דאפילו ב"ד אין מביאין פר בהורייה והם ג"כ פטורין וברוב לכל הפחות ב"ד מביאין ונשאר בקושיא מתניתא פליגא על שמואל נפש כי תחטא וגו' הרי אלו מיעוטין דהתולה בב"ד פטור ושם מפורש נפש אחת דפטור בהוריית ב"ד וקשיא מהאי ברייתא על שמואל:

הפריש חטאתו נתחרש או נשתמד או שהורו ב"ד לאכול חלב ר"י אמר נדחית חטאתו רשב"ל אמר לא נדחית חטאתו ריבר"ב אמר ר"א מחליף שמועתי' דלא אתא מילתיה דר"י פליגא על מילתי' כו' ובירושלמי במס' גיטין ר"פ מ"ש גרסינן מחלפי' שיטתיה דרשב"ל דאיתפלגון נתחרש או נשתטה או שהורו ב"ד לאכול חלב ר"י אמר נדחית חטאתו רשב"ל אמר לא נדחית חטאתו בשלמא דר"י אדר"י לא קשיא דשאני קורדייקוס דכישן דמי אבל מרשב"ל ארשב"ל קשיא נהי דס"ל דקורדייקוס כשוטה דמי הא בשוטה גופיה לא נדחית חטאתו כיון דהפרישו כשהיה חלים והירושלמי קיצר כאן וסמך על הא דגיטין הנ"ל כדרך הש"ס הזה וביחוד בסדר הזה. וע"כ דהירושלמי מפרש הא דלא נדחית חטאתו הוא דמקריבין אפילו כשהוא שוטה דל"ל כשישתפה משום דבע"ח נדחין וע"כ דמקריבין אותו אפילו כשהוא שוטה ולא נדחה מעולם. וע"כ מחלפי שיטתיה דרשב"ל וע"כ מיחלף שיטתיה דר"י ודרשב"ל. ע"ז קאמר הגמ' ר"ח ור"א חד מחליף וחד אמר כאהן תניא דלא מחליף ולא קשיא ליה מר"י אר"י דגוסס או דלא שמיע ליה הא דר"ח ב"א בשם ר"י הא דגוסס או דס"ל דגוסס לא דמי לשוטה. ומרשב"ל ארשב"ל לא קשיא ליה דכמו דס"ל גבי קורדייקוס לכשישתפה ה"נ ס"ל גבי חטאת דלא נדחית חטאתו לכשישתפה משום דבע"ח אינן נדחין וע"כ דהכי הוא דאל"כ מה נעשה בהא שהורו ב"ד לאכול החלב דס"ל לרשב"ל דלא נדחית חטאתו וע"כ הוא דלאחר שיחזרו בהם ב"ד דהא קודם שחזרו ב"ד אי אפשר להקריבו דמי מקבל מידו וע"כ לאחר החזרה ובע"ח אינן נדחין ה"נ בשוטה לכשישתפה. וע"ז מסיק מאן דמחליף דס"ל דע"כ מקריבו בשעה שהוא שוטה לית ליה באילן קושייה כמ"ד לא נדחית חטאתו מי מקבלה הימנו ימתין עד שיחזרו בהם ב"ד וע"כ דבע"ח אינן נדחין ל"ל להאי מ"ד כן אלא כשהיה כהן עובד עבודה והקריב וכיפר כן ס"ל להאי מ"ד דמחליף דע"כ הא דס"ל לרשב"ל דלא נדחית חטאתו הוא דכשהקריבו בשעה שהוא שוטה ובשעה שהורו ב"ד דמותר לאכול חלב והקריבו ס"ל לרשב"ל דלא נדחית חטאתו וחשיב שפיר חטאת. ולא חולין בעזרה וכיפר ביה וכשחזרו ב"ד א"צ להביא קרבן אחר משום שכבר כיפר ע"ז פריך הגמ' היה שמעון ב"ע מי מקבלה הימנו דהא מוקמינן לעיל גבי הורו ב"ד וידע אחד מן התלמידים שטעו דחייב בקרבן וכשהפריש קרבן צריך להיות נדחה דמי מקבלה ממנו והוי נדחה דהא מי יקבל מידו וע"כ דמקריבו לאחר שיחזרו בהם ב"ד וע"כ דאתיא כמ"ד לא נדחית חטאתו משום הוריית ב"ד דס"ל ע"כ להאי מ"ד דלא נדחית חטאתו דבע"ח אינן נדחין:

תולדות הורייה כהורייה פי' אם התולדה שיצא מהורייה הוי כהורייה או לא כדמסיק אכלו ציבור חלבים והפרישו קרבנותיהן ואח"כ הורו ב"ד לאכול חלב וממילא לא יתקבל הקרבן לא שאכלו הציבור על פיהם אלא דנתבטל הקרבן אם דמי כמו שעשו ע"פ המעשה דאכילה ועשו הגוף עבירה ע"פ דכיון דנתבטל הכפרה על העבירה ע"פ הוי כמו שעשו גוף העבירה ע"פ או דילמא לא דמי לגוף המעשה ולרבותא נקט כשהפרישו קרבנותיהן ונדחה ע"פ אפ"ה אין תולדות הורייה כהורייה:

ב' הוריית בעבירה אחת ר"ל דשתיהן הוי של חייבי כריתות וחזרו בהם בנתים ואח"כ חזרו והורו והוי ב' הוריית בעבירה אחת. וכדמסיק אכלו רוב ושחטו רוב דקרבנן שוה ומצטרף כדאיתא בבבלי (דף ג' ע"א) ע"ז מסיק ע"ד דר"מ דס"ל דאפילו בשעשו לאחר שחזרו נמי חייבין דלא נתבטל בחזרתן חייבין אחת וע"ד דר"ש דס"ל דבעשו לאחר שחזרו פטורין דנתבטל ההוראה ע"כ בשחזרו הוי הורייה שני' אכלו מיעוט בראשונה ומיעוט בשני' ע"ד דר"מ חייבין דהא לא נתבטל והוי חדא הוראה ע"ד דר"ש הוי ב' הוריות וההיא פלוגתא דר"מ ור"שמובא בת"כ בפרשתא ז' ומובא בפ"מ ז"ל בסמוך ע"ז אמר ר"ז ושהות ביניהון ע"ד דר"מ עד שישמע ואם לאו לא נתבטל ההורייה ע"ד דר"ש עד שישפע ובהנדפס אצל הבבלי גרסינן עד שישמע ממש:

ולא נמצאת עוקר כל שם שומ"י כנגד יום בשאמרו הלילה מותר והיום אסור ולא נמצאת עוקר כל שם שחיטה הפ"מ ז"ל מגיה הושטה וקשה להבין ונראה לפענ"ד דבאמת הפירוש הוא עפ"מ דגרסינן בבבלי (דף ד ע"ב) בעי ר"ז אין שבת בשביעית מהו במאי טעו בהדן קרא בחריש ובקציר תשבות בזמן דאיכא חרישה איכא שבת ובזמן דליכא חרישה ליכא שבת מי אמרינן כיון דמקיימין לה בשאר שני שבוע כביטול מקצת וקיום מקצת דמי או דילמא כיון דקא עקרין ליה בשביעית כעקירת הגוף דמי ע"כ. ומובן האיבעיא דר"ז דמיבעיא ליה אם העקירה בזמן חשוב כקיום מקצת וביטול מקצת כיון דמתקיים בזמן אחר או דילמא כיון דבזמן הזה נעקר לגמרי חשוב כעקירת כל הגוף ועפ"ז מובן היטב כיון דקמשני בשומ"י בשאמרו הלילה מותר והיום אסור והא הוי עקירת הזמן דבלילה לא שייך כלל שומ"י ע"ז פריך לפ"ז לא נמצאת עוקר כל שם שמיטה ר"ל שנת השמיטה וכדי להגדיל הקושיא מביא הא דשנת השמיטה דהוא כל שנה תמימה כיון דקאמרת דבשומ"י בשאמרו הלילה מותר והיום אסור והוי עקירה בזמן א"כ כמו כן בשעקרו שנת השמיטה דהוא הזמן לא נמצאת עוקר כל שם שבת בשמיטה וקשה האיך קמוקמית המתניתין באוקימתא הזאת ובודאי יש אוקימתא אחריתי ע"ז משני שמואל בר אבא אמר כשאמרו אמה מותרת וב' אמות אסורות פי' דלקמן בסמוך מביא הגמ' הא דשמואל בר אבא להביא ראיה דעקירה בזמן לא חשיב עקירה דשמואל בר אבא אמר כשאמרו אמה מותרת ר"ל דאמה הראשון דאצל רשות היחיד מותר להוציא מן רה"י לתוכו לר"ה וב' אמות מותרות ונמצא דהוי עקירת המקום דהא במקום הזה מותר הוצאה לגמרי ואעפ"כ לא חשיב עקירת הגוף כיון דנתקיים בב' אמות עי' בסמוך דגרסינן הרי עקרת שם כל אותו אמה ותימר אין כאן עקירת הגוף וכא אין כאן עקירת הגוף ר"ל דזמן לא הוי ג"כ עקירת הגוף דזמן ומקום שוה. עי' בסמוך והיינו דמביא כאן על הקושיא ולא נמצאת עוקר כל שם שמיטה ההוא דר"ש ב"א. ודע דאיבעיא דר"ז בבבלי הנ"ל היא דלא ס"ל בהא דשומ"י כהאי אוקימתא דאמרי זבה לא הוי אלא ביממא אלא כאידך שנויא שם ע"ש בסוגיא:

אמר ר"ש בר רב יצחק כשאמרו גרוגרות מותרת ב' גרוגרות אסורה א"נ כשאמרו הוצאה אסורה הכנסה מותרת [כדאיתא בבבלי] כצ"ל וחסרון דמוכח הוא ע"ז קאמר ואתיא כמ"ד הכנסה והוצאה אחת היא ברם כמ"ד הכנסה והוצאה שתים הן ולא נמצאת עוקר כל שם הכנסה:

רבב"ח בעי כזית היום וכשתי זיתים למחר דהא בגרוגרות מותרות וב' גרוגרות אסורות לא הוי עקירת הגוף משא"כ בשאמרו דבכזית ג"כ אסורה אך ביום הזה כזית מותר נמצא דעוקר הזמן ופשוט הגמ' מהא דנביא ומדיח דלא הוי עקירת הגוף וכא אין כאן עקירת הגוף. ר"מ שמע לה מן דבתרה פי' הגם דיש לפשוט האיבעיא הזאת מרישא דמתניתין מאוקימתא דמוקמינן למתניתין דשומ"י כנ"ל שמע לה מן דבתרה מסיפא דמתני' דהוצאה מן מה דמביא לעיל מהסיפא לחזק האוקימתא דשומ"י מהא דשמואל בר אבא דמפרש לסיפא דמתניתין גבי הוצאה:

לית הדא פליגא על רשב"ל דמר (רשב"ל) ר"א בשם רשב"ל מתניתא כגון שמעון ב"ע יושב לפניהן ומזידין ועשו שוגגי פי' דבמשנה הראשונה דר"פ גרסינן הורו ב"ד וידע אחד מהן שטעו או תלמיד שהוא ראוי להוראה וכו' הרי זה חייב מפני שלא תלה בב"ד וחייב קרבן. ובמשנה הזה גרסינן שוגגין ועשו מזידין הרי אלו פטורין מקרבן משום דהוי מזיד ומזיד לאו בר קרבן הוא וקשה הנך מתניתא אהדדי בשלמא בלא רשב"ל ניחא משום דמשנה הראשונה דתני וידע שטעו ואעפ"כ עשה שוגג משום דטעה וסבר מצוה לשמוע ד"ח כדאיתא בבבלי משא"כ במתני' דידן דתני מפורש ועשו מזידין ומזיד לאו בר קרבן הוא ע"כ פטורין אבל לר"א בשם רשב"ל דמוקי מתניתין דר"פ דהתלמיד הוא כגון שב"ע וידע שאסור לשמוע ד"ח במקום שטעו על שמאל שהוא ימין כדאיתא לעיל ומ"מ חייב בקרבן משום דנחשב הזדון לשגגה כדמסיק ומזידין ועשו שוגגין ר"ל אע"פ שמזידין מ"מ עשו שוגגין וכי יש זדון לשגגה ליחיד אצל הוריית ב"ד הוא לישנא דלעיל בר"פ וע"ז מוקי ר"א בשם רשב"ל כגון שב"ע והזדון נחשב לשגגה משום דהמזיד הזה פטור ממלקות משום דליכא מי שיתרה אותו כדאיתא לעיל [ועיי"ש בדברינו] א"כ קשיא מתניתין דידן דתני שוגגין ועשו מזידין פטורין מקרבן אמאי פטורין מקרבן מ"ש ממתניתין דר"פ דהזדון הזה נחשב לשגגה משום דליכא בי' התראה למלקות וכהס"ד דהכא גבי ציבור מיירי נמי דהציבור קבלו ההורייה דב"ד אך שיודעים שטעו ב"ד א"כ ליכא ביה התראה למלקות. ע"ז משני חברייא בשם רשב"ל בשלא קיבלו רוב הציבור עליהן ר"ז בשם רשב"ל בשבעטו אח"כ בההורייה וע"כ הוי זדון גמור משום דאיכא ביה התראה למלקות מה מפקא מביניהון קיבלו עליהן וחזרו ובעטו ע"ד דחברייא כיון שבעטו פטורין צ"ל חייבין. וע"ד דר"ז כיון שבעטו פטורין וכ"כ בפ"מ ז"ל דנתחלף בספרי הדפוס וטעות דמוכח הוא ועי' סוגיא הזאת מבואר יפה דברינו בפ"ק בהא דר"א בשם רשב"ל מתניתא כגון שב"ע:

אע"ג דר"י אומר שבט אחד גורר כל השבטים מודה והוא שתהא הוראה מלשכת הגזית כן הגי' בפ' כ"צ וה"פ אע"ג דלר"י לא בעינן כל ישראל אלא אפילו שבט אחד מ"מ מודה דבעינן דההורייה תהא מלשכת הגזית דהוא ב"ד הגדול של כל ישראל:

מני אמרו לו כר"י. פי' דקשה להגמ' הא הוי שיטתי' דר"י דהא ר"י הוא דס"ל דאין ק"צ חלוק ע"ז משני ריבר"ב בשם ר"י דאין ה"נ דמקשין ליה משיטתי' גופי':