Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Nazir Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אר"מ הבערה שלא לצורך יצאת השתחוי' לצורך יצאת ללמד על עצמה אינה מעשה. פי' כיון שאינה מעשה לא היתה בכלל עבודה ולא שייך לומר דיצאת מן הכלל ללמד כיון דלא היתה מעולם בכלל ותייא כהדא דתני חזקי' זובח וגו' יצאת זביחה ללמד על הכל כדפירש הפ"מ ז"ל אעפ"י שאין דרכה בכך השתחוי' ללמד על עצמה שאינה מעשה ופריך או חלף פי' שמא זביחה יצא' על עצמה אעפ"י שאין דרכה בכך והשתחוי' ללמד על הכלל אעפ"י שאינה מעשה חייב כיון דדרכה בכך ומשני דבר שהוא מעשה מלמד דבר שאינו מעשה אינו מלמד א"ר ירמי' הבערה לצורך יצאת ללמד על בתי דינין כו' פי' דמקשה על ר"מ דהא הבערה ג"כ לצורך יצאת ללמד על בתי דינין א"כ האיך ילפת מינה חילוק מלאכות על הכלל ע"ז משני א"ר שמואל בר אבדומא מכיון דתימר לצורך יצאת פי' דיצאת לצורך ללמד על בתי דינין א"כ הרי יצאת ללמד והוי כמי שיצאת שלא לצורך עצמה רק ללמד ודבר שיצא שלא לצורך עצמו מלמד וכשם שמלמד על בתי דינין שלא יהיו דנין בהבערה כן נמי בכל מלאכות שבת לא ידונו דמלמד על כל הכלל וכיון שיצאת ללמד מלמד על הכל על חילוק מלאכות ועל ב"ד משא"כ השתחוי' שאינה יכולה ללמד כיון שלא היתה בכלל שאינה מעשה ולא שייך למימר היתה בכלל וע"כ דיצאת לצורך עצמה אבל מה שיצאת לצורך ללמד הרי היא כמי שלא לצורך יצאת כיון דשלא לצורך עצמה יצאת רק לצורך ללמד מה לן ללמד על ב"ד מה לן על חילוק מלאכות כיון שלא לצורך עצמה יצאת אלא ללמד:
ר"י אומר לחברייא הוו ידעין דאיתפלגון ר"י ורשב"ל אבר מן החי שחלקו ואכלו ד"ה פטור מה פליגין כשחלקו בפיו ואכלו ר"י עבד פיו כלפנים רשב"ל עבד פיו כלחוץ. לפירש"י במס' חולין דף ק"ג דלרשב"ל כיון שבלען חלק חלק לא בב"א אינו מיחייב ופריך שם לרשב"ל היכי משכח"ל דחייב ולפירוש התוס' ז"ל הא תמיד בדרך אכילה הוא לועס ונתחלק לחלקים לעולם ומשני בגרומיתא זעירתא ופירש"י ז"ל דאין אדם לועסו אלא בולעו עי"ש ולפ"ז לרשב"ל דעביד לי' פיו כלחוץ אינו מיחייב לעולם בשאוכל כיון דלועס ונתחלק בפיו ור"י ס"ל דכיון דהוי דרך אכילה כמו שכתבו התוס' ז"ל משום דדרך הוא שנתחלק בפיו בשעת לעיסה. אמרין לי' את מה אמר אמר לון אנא אמרי לכון הרי עולם פליגין ואתון אמרין אכן אין כיני אפילו חלקו בחוץ ואכלו יהא חייב כפי' הפ"מ ז"ל הרי עולם פליגין כלומר גדולי עולם פליגין איך אכריע את דעתי אם כן אם שתירצו שאתן אני הכרעה לדעתי אפילו חלקו בחוץ חייב א"נ יש לפרש כך הרי עולם פליגין לשון פליגין הוא ל' חולקין כמו בפלוגתא גרסינן פעם בלשון חולקין ופעם בלשון פליגין והוא לשון חלוקה ואולי צ"ל אנא אמרי להון במקום לכון ולפ"ז ה"פ דשאלין לי' את מה אמר פי' את מה אמרת להם אמר לון אנא אמרי לכון [צ"ל להון] הרי עולם פליגין כלומר דכך דרך העולם לחלוק בפה בשעת לעיסה ואתון אמרין אכן ע"ז פריך הגמ' אין כיני אם כן כיון דהעולם פלגין בעת אכילה ודרך אכילה כן חייב א"כ לפ"ז צריך להיות אפילו חלקו בחוץ ואכלו יהא חייב למה דרך אכילה היא א"ו דמשום דהוי דרך אכילה כן לא מתחייב בשביל זה א"נ הגירסא הוא כמו שהוא אמרי לכון וה"פ ששאלו את מה אמר פי' האיך דעתך ומה את אומר לנו אמר להם הרי עולם פליגין כנ"ל דדרך העולם לחלוק בפה בשעת אכילה והאיך אתון אמרין הכין פי' האיך עלה על הדעת למימר כן והלשון ואתון אמרין הכין מצינו בירושלמי כו"כ פעמים אף במקום דלא מצינו שאחד אמר כן בפשיטות בהחלט אלא בלשון שאלה אם יש לומר כן או כן ומשיב להם הלא בודאי הוא כן ואתם אמרין הכין דהוי לכם ספק כך הכא נמי דחבריא שאלין ממנו האיך דעתך בזה ויש להם מקום ספק האיך למימר או כך או כך ומשיב להם אנא אמרי לכון הרי עולם פליגין ואתון אמרין הכין האיך אפשר לספוקי בזה פשיטא דחייב ע"ז משיבין לי' אם כן אפילו חלקו בחוץ נמי יהא חייב למה דרך אכילה הוא ודוק:
נמלה שחלקה בפיו. דנמלה נמי א"צ כזית אלא דהוי בריה והוי כאבר מן החי וכן ענבה גבי נזיר נמי הוי בריה וכן פרידה של רמון ג"כ הוי בריה לשיטת הירושלמי במס' ברכות וכן כתב בס' נו"י ז"ל וזהו דמשיב לי' על ענבה דדווקא במידי דע"י החלוקה בטלה הטומאה נתבטל נמי האיסור משא"כ במידי דלא שייך בי' טומאה וגבי מצה השיב דמ"מ נהנה חכו ולא בעינן הנאת מעיו הגם דבלע מצה יצא מ"מ לא אזלינן אחר הניית מעיו אלא לאחר הניית חכו רבנן דקיסרין אמרין רבי ניסא שאל פרידה של רמון של ערלה שחלקו בפיו ואכלו תפלוגתא דר"י ודרשב"ל והנה גבי נמלה קאמר הגמ' בפשיטות דתלי בפלוגתא דר"י ורשב"ל וגבי ענבה הוא שאלה דשאל ר' מיישא לר"ז משום דיש בזה ספק כמו שבאמת השיב לו ר"ז משום שאין בו טומאה וגבי מצה דשאל רבב"מ מקום הספק הוא משום דהתם אכילת מצוה והעיקר הבליעה ואם הקיא אינו יוצא ואם בלע ולא לעס כדרך אכילה נמי יצא ע"כ שאל אם בזה כו"ע מודים דאזלינן בתר מעיו או דגם בזה ס"ל לר"י דאזלינן בתר הנאת גרונו וחכו [דעיקר הפלוגתא בין ר"י ורשב"ל תלי אם אזלינן בתר הנאת גרונו או אחר הנאת בני מעיו כדאיתא בבבלי עי"ש] ושמא גם רשב"ל ס"ל בזה דאזלינן בתר הנאת גרונו ופשיט לי' דבזה כו"ע ס"ל דאזלינן בתר הנאת גרונו ועל הספק של פרידה של ערלה פריך הגמ' מאי ספק הוא מאיזה טעם יש להסתפק בזה אם הספק הוא משום דהוי משקין אם שייך הפלוגתא דר"י ורשב"ל גבי משקין ושמא עד כאן לא נחלקו אלא במידי דאכילה אבל במשקה דחשיב שתיה לא שייך הפלוגתא ע"ז פריך כיון דאינו קרוי משקה אלא מזיתים וענבים וחוץ מזיתים וענבים לא הוי משקה אלא אוכל כדפי' הק"ע ז"ל רבנן דקסרין תיפתר שבלען פי' דאולי עד כאן לא נחלקו ר"י ורשב"ל אלא דווקא באוכל ע"י לעיסה שלעס בפיו ונחלקה בפיו לשתים אז ס"ל לר' יוחנן דלא חשיב חלוקה משום דכן דרך האכילה ללעוס ומתחלק ואבל אם לא לעס אלא בלען ודרך הבולע שלא לחלק וא"צ לחלק רק באוכל ע"י לעיסה שמוכרח לחלק אבל בבולע שאין מוכרח לחלק ע"כ אם חלק בפיו חשיב נחלק ודוק:
טריפה שעשאה נבילה ר"י בר ברתי' דר' יוסא בשם ר' ירמי' איתפלגון ר' יוחנן ורשב"ל ר"י אומר חייב שתים ורשב"ל אמר אינו חייב אלא אחת. פי' דר"י לטעמי' דס"ל וכל נבלה לרבות את הטריפה א"כ בפירוש מרבה קרא בטריפה שהוא חייב גם משום נבלה ורשב"ל דס"ל דאינו חייב אלא אחת אזיל לטעמיה דס"ל דכל נבלה אינו מרבה לטריפה אר"א בר"י קומי ר' יוסי ודא מסייעא לר' יוחנן כל נפש וגו' מה ת"ל וטריפה אם טריפה חיה כו' אם טריפה מתה פי' שמיירי שמתה הטריפה ונתנבלה במיתתה [כדפירשו התוס' ז"ל במס' זבחים דף ס"ט ע"ב ע"ש] הרי היא בכלל נבילה ע"כ לשון הברייתא וע"ז פריך ויימר נבילה היא כדפירש הפ"מ ז"ל ולמה קאמר בכלל נבילה הול"ל נבילה היא דהא הוי נבילה ממש אלא ודאי דהוי טריפה ג"כ וכדר"י דמרבינן מכל נבילה את הטריפה ואפילו אם נתנבלה הטריפה נתרבית ג"כ מכל נבילה דהוית בכלל נבילה וכדברי ר"י דס"ל דנתרבה מכל נבילה טריפה שנתנבלה דהוי בכלל נבילה ודו"ק:
ר"א בשם ריב"ח קומי ר' יוחנן. כן איתא בבבלי במס' מעילה דף י"ז וכן גרסינן גם הכא וכן גי' הק"ע ז"ל וכן האמת ודוק:
אלא כשיעור טומאותיהן כך הוא שיעור אכילתן התיב ר"א כו'. הסוגיא הזאת חמורה ונראה לפענ"ד לפרש בע"ה בפשיטות דהנה ר"א בשם ריב"ח ס"ל בבבלי שם דהוי השיעור אכילה בכעדשה גבי שרצים דשיעור איסור אכילה הוא כשיעור טומאתן וקלסי' ר"י ומסיק בגמ' דמיירי במיתתן שמטמאין בכעדשה אבל בחייהן דאינן מטמאין שיעורן בכזית ופריך מאיברים דאין להם שיעור אפילו פחות מכזית וא"ר יוחנן אין לוקין עליהן אלא בכזית אלמא דשיעור לאיסור אכילה אינו כשיעור דטומאה ומשני אמר רבא במובדלין ופי' הה"מ ז"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל כך דמשני רבא דדוקא לענין טומאת שרצים דמובדל שיעור טומאתן מכל הטומאות דשיעורן בכעדשה דקרא מיירי בהנך שמובדלין כדכתיב אשר הבדלתי וגו' ופריך א"כ בכל מקום באברים דמובדל ג"כ טומאתן דהאברים אין להם שיעור דאפילו בכעדשה ומשני הא אקשינהו רחמנא לבל תשקצו כולן שוין ואין הפרש בין אכילת אברים לאכילת דבר אחר מהן וכיון שטומאתן בכזית כל אכילתן בכזית אף האוכל אבריהן עכ"ל הה"מ ז"ל עי"ש בפ"ב מהמ"א עיי"ש. ועי"ז יתבאר היטב הסוגיא דידן דר"א בשם ריב"ח קאמר דכשיעור טומאתן כן הוא שיעור אכילתן התיב ר"א מאברים דטמאין בכ"ש ואכילתן בכזית כשאכל אברים צריך כזית אע"פ שטומאתן הוי בכ"ש אלמא דלא מקשינן אכילה לענין איסור לשיעור דטומאה ע"ז משני רחב"ב משום שנאמר כל נבילה התורה השוות כל אכילות כאחת דהושווה האבר דנבילה לכל הנבילה ולפיכך כתיב כל נבלה ע"כ האבר כיון דהוי ג"כ נבילה הגם שטומאתו בכ"ש אבל מכיון שהוא נבילה הוי שיעור אכילתו ככל נבילות [וזהו תירוץ אחרינא ולא כדמתרץ בבבלי דאקשינהו רחמנא לבל תשקצו והכא תירוץ אחר הוא] ע"ז התיב ר"ת א"כ קשיא הרי שמונה שרצים מטמאין בכעדשה ואכילתן בכזית בין לדם בין לבשר פי' דהאוכל מהן בחייהן צריך כזית וכדאיתא בש"ס דילן כנ"ל משום דבחייהן אינן מטמאין וע"כ כשאוכל מן החי חתיכה ואך לא אבר שלם כדמסיק בין לדם בין לבשר דאינו אבר שלם ע"כ צריך כזית ולדידך דקאמרת דדבר דהוי נבילה אע"פ שטומאתו בכעדשה אעפ"כ צריך כזית משום דהוקש לכל הנבילה דצריך כזית א"כ האוכל משרצים בחייהן דהוי החתיכה האוכל אותה בחייהן נבילה דאבר מן החי מטמא טומאת נבילה כדאיתא בפ' העור והרוטב וכיון דהוי נבילה א"כ הוי נבילת שרצים וצריך להיות החתיכה של השרץ כמו גוף הנבילה של השרץ ונבלת השרץ גופי' שיעורו בלאכילה בכ"ש כמו טומאתו במיתתו בשלמא בלא הא דרחב"ב לא קשה דשרץ גופיה במיתתו דמטמא בכעדשה איסורו נמי בכעדשה אבל בחייהן דאין מטמא בכעדשה אין איסור ג"כ אלא בכזית אבל לרחב"ב דס"ל דגזה"כ הוא דהושוו כל האכילות של הנבילה כאחת א"כ כיון דמטמאה בלתא דנבלה החתיכה מן החי של שרצים הו"ל להיות כמו הנבילה משרץ גופיה וע"ז הקשה ר' שמואל בר סוסרטי מעתה האוכל אבר מן החי מן הטהורין יהא חייב שתים משום לא תאכלו כל נבילה ומשום לא תאכל הנפש עם הבשר כיון דס"ל לר' חנינא דהאוכל מן החי בשרצים חייב על אכילתו משום נבילה דלפיכך רוצה ר' חנינא למימר דיהא בכ"ש איסור אכילתו משום דהוי בכלל הנבילה דשרצים א"כ לפ"ז דקמדמית איסור אכילה לאיסור טומאה וס"ל כשם דהוי אבר מן החי נבילה לענין טומאה [כדאיתא בפ' העור והרוטב] כן הוי נמי נבילה לענין אכילה א"כ לפ"ז צריך להיות חייב ב' פעמים מלקות משום אבר מן החי ומשום נבילה ופריך הגמ' ומשיבין טהורין על הטמאין דלמא עד כאן לא ס"ל לר"ח דדמי אכילה לטומאה רק דוקא בשרצים דהתם גזה"כ הוא דמדמינן אכילה לטומאה וע"כ בשרצים שפיר מדמינן אכילה לטומאה והילכך הוי על אבר מן החי מן השרץ איסור אכילת נבילה כיון דלענין טומאה מטמא האבר כנבילה משא"כ גבי מינים טהורין מנ"ל דמדמינן אכילה לטומאתן דלמא במין טהורין דליכא גזה"כ לא מדמינן אכילה לטומאה ודוקא גבי שרצים מין טמאים מדמינן שם מגזה"כ אכילה לטומאה וע"כ קאמר ר"ח כיון דאבר מן החי של שרץ מטמא טומאת נבילה צריך להיות איסור אכילתו כשיעור כל הנבילה דשרץ משא"כ במין טהורים מנ"ל דמדמינן איסור אכילה לטומאתו דלמא רק לענין טומאה מטמא כנבילה אבל לאיסור אכילה אינו אסור משום נבילה ומשני ב' תירוצים א' וכי ר"א לא השיב מטהורין על הטמאין דאם תימר כן דדוקא במין טמא מדמינן איסור אכילתו לטומאתו מגזה"כ ולא ילפינן מיניה במין טהורין א"כ מאי מקשה ר"א מאברים של מין טהור דיהא איסור אכילתו כטומאתו בכ"ש ז"א דלמא במין טהור לא איתקש אכילתו לטומאתו אלא ע"כ דס"ל לר"א דאף במין טהור צריך להקיש אכילתו לטומאתו ע"כ מקשה שפיר ר"ש בר סוסרטי אר' חנינא כיון דס"ל לר"ח דאבר מן החי של שרץ צריך להיות איסור אכילתו בכ"ש כיון דלענין טומאה הוי נבלה יהא איסור אכילתו ג"כ נבילה של שרץ א"כ צריך להיות חייב במין טהור האוכל אבר מן החי על איסור אכילת נבילה ג"כ א"כ לר"א דמשיב מן הטהור על הטמא יקשה על ר"ח דהאוכל אבר מן החי מן טהורין יתחייב ב' משום איסור אוכל נבלה ואבר מן החי ועוד אפילו דלא משיבין מן טהורין על טמאין יקשה על טמאין גופייהו דהאוכל אבר מן החי בטמאים יהא חייב ג' משום אוכל נבלה ומשום אוכל אבר מן החי ומשום מבשרם לא תאכלו ודוק:
מ"ט דר' יוסי. פי' כמו לטעמיה דר' יוסי אכל חצי זית חרצנים וזגין מענבה אחת ע"ד דראב"ע חייב על דעתא דרבנן פטור. פי' דלטעמיה דר' יוסי יש בענבה כמה גרעינין דהוא כמה חרצנים וקליפה אחת לפיכך נ"מ בין ת"ק וראב"ע דאם אכל חצי זית רק שאכל חרצנים עם הזג שלהם דהוא הקליפה שלהם לראב"ע חייב מטעם בריה ולת"ק פטור דבעינן כזית ובזה יש גם כן נ"מ בין ת"ק וראב"ע דלת"ק מיחייב על כל אחד בפני עצמו דלא ס"ל כראב"ע דבעינן חרצנים וזג בב"א דכונת הכתוב או חרצנים או זג וראב"ע ס"ל דבעינן דוקא תרווייהו חרצנים וזג משום בריה כדאמר רבב"א לעיל הילכך לא בעינן כזית רק כיון דאוכל ב' חרצנים וזג שלהן מן ענבה אחת הרי חייב משום בריה אבל לטעמיה דר' יהודה דס"ל החרצנים הוא הקליפה החיצונה וא"כ לא משכחת לה רק בב' ענבים דהא ליכא בענבה רק קליפה אחת א"כ ע"כ דס"ל לראב"ע דבעיני ב' ענבים וא"כ אין כאן בריה וע"כ דביש בהן כזית וקמפלגי ת"ק וראב"ע ביש בו כזית דס"ל לת"ק דאם אכל כזית מחרצן אחד חייב וכן אם אכל חרצן וזג חייב שתים ואתא ראב"ע למימר דבעינן דוקא שיאכל החרצנים והזג ואינו חייב על כל אחד בפני עצמו ונמצא דלטעמיה דר' יוסי יש גם נ"מ בין ת"ק וראב"ע באכל חצי כזית ולטעמיה דר' יהודה אין ביניהם רק נ"מ אחת בחיוב א' או שנים אבל ליכא נ"מ ביניהם באכל כחצי זית ואתא ר' אבין למימר דמוכח ממתניתין דראב"ע בשיטת ר' יוסי דאי כר' יהודה קשה דהול"ל אכל כזית שני זגין וחרצנים דהא גרסינן במתניתין עד שיאכל שני חרצנים וזיגן ואם פירוש חרצנים הוא הגרעינים א"כ פירוש זוגן בלשון רבים קאי על הגרעינים דהא הזג אינו אלא אחת אך הכוונה על הזג הזה של אותן הגרעינין אבל אם הפירוש דחרצנים הוא הקליפות של ב' ענבים א"כ פירוש זוגן בלשון רבים משום דבעינן שיאכל כל חרצן עם הזוג שלו דבזה יקוים מחרצנים ועד זג א"כ לא שייך הלשון רבים של וזוגן דבזה משמע דבעינן שיאכל כל הזוגין שנמצא בכל ענבה דהכי משמע החרצנים עם הזוגין שלהם והא באמת לא בעינן רק זג אחד מכל ענבה דהוא ב' חרצנים וב' זגין והו"ל למתני ב' זגין וב' חרצנים ומדנקט ב' חרצנים וזוגן משמע דבעי כל הזוגין א"ו דמר' יוסי הוא ושפיר נכון דנקט ב' חרצנים דהוא ב' גרעינין וזוגן של החרצנים הללו ולשון רבים של זוגן קאי על החרצנים דהוא זוגן של החרצנים הללו דהא הוא בעצמו אינו אלא אחת אבל לר' יהודה ליכא למימר דזוגן של החרצנים הרבים הללו ז"א דהא זוגן משמע כל הזוגין שנמצא בב' החרצנים הללו והול"ל ב' זוגין [ביו"ד דהוי שנים] וחרצנים שכל חרצן צריך להיות עמו זוג והוי ב' זוגין וב' חרצנים ול"ל דבאמת סגי בזג אחד עם ב' חרצנים וזוגן קאי על חרצנים כמו לר' יוסי ז"א דהא החרצנים הם מב' ענבים ואין להם זג אחד א"ו דבעי כל חרצן זג א' וס"ל דבעינן ב' זוגין וזוגן של החרצנים הללו משמע כל זוגן והול"ל ב' זוגין ודוק:
רבי בא בר ממל ורבי אילא בעון קומי ר' יוסי לא יסתרו בו שלשים כו' מה בין נזיר טהור כו' תני קל וחומר בנזיר כו'. כדפירש הפ"מ ז"ל דאם כן מה בין נזיר טהור לנזיר טמא ותני קל וחומר בנזיר כו' ודו"ק:
גרש כו' הי"ל. זה דרך הירושלמי כו"כ פעמים עיין במס' יומא ודו"ק:
היו לפניו צלותיות שתים א' של מים וא' של יין נטל ושתה אותה של מים כו'. לפענ"ד ה"פ דאינו מבורר איזה הוא של מים ואיזה הוא של יין וע"כ אם התרו בו שאם לאחר שתשתה של מים ותחזור לשתות של יין א"כ תשתה ממ"נ יין אין זה התראה משום דהוי התראת ספק שאינן יודעין משום מה הן מתרין אותו דהא על כל צלוחית הוי ספק שמא מים הוא שותה אבל אם לא היתה רק צלוחית אחת של יין והתחיל לשתות ומתרין בו על עשרה זיתים חייב על כל אחת ואחת וכן בשני שפודין נמי כה"ג דהוי לו ספק איזהו של שחוטה ואיזהו של נבילה ע"כ הוי התראת ספק ודוק:
הוון בעיי מימר בארבעה כוסות של יין. בזה חל הנזירות ואסור יין של מצוה אבל אם אמר שבועה שאשתה ונזיר אשתה [צ"ל ישתה] כן הוין בעיי בני הישיבה למימר ע"ז אתא מימר לך לא ישתה שחל הנזירות על השבועה ולא ישתה ולא כהוין בעיי מימר ודוק. והא דנקט של יין ולכאורה היה צריך לגרוס בד' כוסות ונראה משום דבש"ס דילן דף ד' גרסינן במאי אילימא בקידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא בתמיה [לשיטת ר"ת ז"ל עיי"ש] ולמה לן קרא להכי הא יכול לצאת קידוש בפת ובהבדלה הוי דרבנן ודוקא בבבלי דקאי על קרא שפיר מקשה דהו"א דבקידושא משום דעיקר קידוש הוי מדאורייתא ע"ז פריך הא יין לאו מדאורייתא אבל בירושלמי דלא קאי על קרא אלא על המתניתין דיין לא היתר מכללו אצל מצוה משא"כ תגלחת וטומאה הותרו מכללם במקום מצוה ע"כ לא מצי למימר דבעיי מימר בקידוש והבדלה דהוי מצוה מדרבנן לא הותר מכללו משום דלא הוי רק מדרבנן משא"כ בתגלחת וטומאה דמצינו דהוי מצוה דאורייתא הותרו מכללם ז"א דהא בקידוש והבדלה לא הוי אפילו מדרבנן מצוה דוקא על היין דהא יכול לקדש על הפת ולהבדיל על שכר תמרים משא"כ בד' כוסות דהוי המצוה מדרבנן על יין דוקא ע"כ בעי מימר דבגפן לא הותר מכללו בד' כוסות של יין ונקט של יין דוקא משום דהוי רק מדרבנן משא"כ בתגלחת ולפ"ז עיקר מצוה של ד' כוסות דוקא על היין ולא שאר משקין ודוק:
ניטמא וחזר וניטמא מביא קרבן אחד על הכל. כדאיתא בבבלי דף י"ח ובתוספתא פ"ד לגי' הגר"א ז"ל וז"ל התוספתא ניטמא בז' וחזר וניטמא בז' מביא קרבן אחד נטמא בח' וחזר וניטמא בח' מביא קרבן על כל אחד ואחד ע"כ ובזה יתפרש הסוגיא דידן כמו דאוקי בבבלי כר"י בר"י דאי לרבי לא משכחת לה חזר וניטמא דהא עדיין טומאה אחת היא אבל לר"י בר"י הוי טומאה אחריתא מז' לז' וע"ז קאמר ר"ז דאתיא כר"י בר"י ברם כרבי עדיין עומד בנזירות דטומאה ולא שייך חזר ונטמא בז' דס"ל לר"ז דתלי בהתחלת המנין דנזירות דטהרה וכיון דלרבי התחלת המנין הוא בח' א"כ בז' לא שייך חזר ונטמא דהוי עדיין חדא נזירות דטומאה ומאי קמ"ל ע"ז אמר ר"ה דז"א דלא תלי בזה דאפילו אם המנין מתחיל אח"כ מ"מ יש לומר דהוי טומאה אחריתא ומביא ב' קרבנות דטומאה דהא אפילו בח' לרבי נמי אינו מתחיל למנות עד שיביא בפועל הקרבן וא"כ צריך להיות אליבא דרבי לשיטת ר"ז דתלי במנין אם נטמא בח' וחזר ונטמא בח' אינו מביא אלא קרבן אחד דהא עדיין עומד בנזירות דטומאה כיון דלא התחיל עדיין המנין דהא לא הביא עדיין הקרבן ומ"מ נקט בסיפא דהתוספתא דאם נטמא בח' וחזר ונטמא בח' דמביא ב' קרבנות ע"כ מה פליגין למנות נזירות בטהרה והזיר וגו' והביא אמר רבי עד שיביא ממש ריבר"י אומר אפילו נראה להביא וע"כ לא פליגי רק לענין למנות נזירות אבל לקרבן טומאה כו"ע מודיי שמביא קרבן טומאה דהא תני כן נטמא בח' וחזר ונטמא בח' מביא קרבן לכל אחד ואחד אלמא דאף דעומד עדיין במנין הראשון מ"מ מביא קרבן טומאה לכל אחד ואחד א"כ שפיר קמ"ל ברישא דנטמא בז' וחזר ונטמא בז' דמביא קרבן אחד אפילו לרבי דהא לרבי בח' כי האי גוונא מביא קרבן על כל אחד ואחד אע"ג דהוא עדיין במנין הראשון מ"מ בח' צריך ב' קרבנות וא"כ ה"א דאף בז' כן קמ"ל ומסיק הגמ' דע"ד דר"ז כרבי נדחה קרבן ראשון ומביא שני ע"ד דריבר"י לא נדחה ע"ד דר"ה ד"ה לא נדחה ומביא אחר פי' דלר"ז באמת גם הסיפא גבי נטמא בח' דמביא קרבן אכל אחד ואחד גם זה לא אתיא לרבי דלרבי באמת אינו מביא אלא אחד ונדחה קרבן הראשון [ונקט לשון נדחה משום דבח' כבר הפריש הקרבן] משום דעומד עדיין במנין הראשון ורק לריבר"י דעומד במנין שני מביא אכל אחד ואחד גבי נטמא בח' ע"כ קמ"ל דבז' אף שעומד במנין שני אליבא דר"י בר"י מ"מ כיון שלא יצא לשעה הראויה להביא קרבן מביא קרבן אחד אבל לרבי פשיטא מאי קמ"ל אבל לר"ה גם לרבי לא נדחה קרבן ראשון ובח' אפילו עומד בנזירות הראשון מביא ב' קרבנות אפילו אליבא דרבי ע"כ קמ"ל דבז' מביא קרבן אחד ודוק:
ריב"ל אמר ואת האיל יעשה וגו' מה ת"ל יעשה הקדים בו מעשה התיב ר"ח כו' מאי כדון כו' שאם גילח על אחת משלשתן יצא ע"כ. פי' דהנה פי' המשנה לשיטת הרמב"ם ז"ל דצריך לגלח אליבא דר' יהודה על כולן ולכתחלה צריך לגלח לאחר שישחט כולן ושלמים באחרונה ואם גלח על חטאת או עולה יצא ע"ש ולפ"ז תתפרש המשנה יפה ולשון המשנה מדויק מאד לשיטת הרמב"ם ז"ל דלשון המשנה הוא מביא ג' בהמות חטאת עולה ושלמים שוחט את השלמים ומגלח עליהן דברי ר"י לשון מגלח עליהן לשון רבים מוכח כהרמב"ם ז"ל דמגלח לאחר שחיטת כולם דאי כהתוס' ז"ל דלר"י מגלח על שלמים לבד למה נקט מגלח עליהן לשון רבים הול"ל מגלח עליו א"ו דמגלח על כולן כמשמעות הכתוב כמו שכתב התוי"ט ז"ל ור"א ס"ל דמגלח על החטאת מפני שהוא קודם ולא צריך להמתין לאחר שחיטת כולם ואם גילח על אחת משלשתן כגון אם גילח על העולה לחוד או על שלמים לחוד נמי יצא כדפסק הרמב"ם ז"ל ובזה כולם מודין דאם גילח על אחת מג' שיצא רק דפליגי ר"י ור"א בלכתחלה דלר"י צריך לכתחלה לגלח לאחר מעשה כולם ולר"א לאחר חטאת אבל מודו כ"ע דבדיעבד יצא על אחת מהן או על עולה לחוד או על שלמים לחוד ולכאורה קשה דאם גילח על שלמים לחוד או על עולה לחוד א"כ בע"כ שחט עולה או שלמים קודם לחטאת מנ"ל דיצא אימא דוקא כדכתיב בתורה סדר שחיטתן דהוא חטאת עולה ושלמים אבל ע"י הסוגיא דידן מבואר היטב דריב"ל אמר יעשה הקדים בו מעשה כך היה שנויה סתם בשם ריב"ל וע"ז פריך ר"ח דא"כ גבי מנחתו ונסכו נימא גם כן דהקדים בו מעשה ומסיק מאי כדון פי' מאי האי דקאמר ריב"ל ע"ז אתא ר"ת בשם ריב"ל ומפרש מאי האי דקאמר ריב"ל דהוא מלמד לנו הא דכתיב גבי שלמים יעשה דאם גילח על אחת משלשתן יצא דעל השלמים יעשה המעשה דגילוח וממילא מוכח דהקדים בו מעשה ואם הקדים השלמים יצא דאל"כ לא משכחת לה דיגלח על השלמים לחוד וע"כ לא קשה ממנחתו ונסכו דהאי יעשה אינו מורה להקדימו אלא מורה לן על הגילוח שהוא על השלמים לחוד ולאו דוקא שלמים לחוד אלא ה"ה על אחת משלשתן [וגילוח על מנחתו ונסכו ל"ל דהא כתיב מפורש גבי מנחתו ונסכו ועשה הכהן ומה ענין גילוח אצל הכהן] ור"ח מפרש המימרא דריב"ל דקאמר יעשה הקדים בו מעשה הכונה על גילוח של אחת משלשתן יצא וממילא מוכח דהקדים בו מעשה וריב"ל לא קאי על ר"י לחוד אלא על כל המתני' דלכו"ע אם גילח על אחת משלשתן יצא ע"ז מפרש הטעם ולפ"ז אתי שפיר דברי התוי"ט ז"ל דהקשה עליו הש"ק ז"ל מסוגיא דידן ולדברינו ניחא בע"ה ודוק:
שמואל אמר שיער מעכבת בנזיר. פי' דאם אין לו שער בשעת עשיית הקרבן מעכב הקרבן כתנופות כו' והא תני תורת כו' שאין לו בהונות פתר לה כר"א דסגי בנותן על מקומן משא"כ בשאין לו שער אין עצה לזה ומעכב הקרבן ולא משום דגילוח מעכב ז"א דהא מחלוקת ר"א ורבנן הוא אלא משום הקרבן דאם היה לו שער ולא גילח אינו מעכב אבל אם אין לו שער קדוש בשעת הקרבה מעכב וכן משמע ברמב"ם ז"ל בפ"ח ה"ה ועי' בדברינו לקמן הי"א ודוק:
מחלפא שיטתיה דר"א אמן הוא אמר סותר ז' כו'. כגירסת הקרבן עדה ז"ל ודוק:
פשיטא דא בלא נטמא כשר לא בדא כשר ואח"כ נטמא אר"ח ולא ר"א היא עד סוף הסוגיא. הסוגיא הזאת חמורה ולא הבנתי פי' המפרשים ז"ל ונראה לפענ"ד דה"פ וברור בעיני שצ"ל תיבה המאוחרת קודם לחבירתה המוקדמת ותיבות בלא נטמא צ"ל נטמא בלא ועי"ז יעלה כעין חומר דהנה קיי"ל תגלחת לא מעכבת אבל קרבנות מעכבות ולכל הפחות קרבן אחד מעכב וקיי"ל דאם גלחוהו לסטים סותר ל' דבעינן גידול שער והנה הנך ב' משניות דה"י והי"א הוי ענין אחד דהוא גילח בלא קרבנות דבה"י גרסינן גילח על זבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו פי' דנמצא הזבח פסול מעיקרא ובשעת מעשה היה פסול כפי' המפרש ז"ל כגון שנמצא הזבח טמא או הבעלים טמא או שיצא או נשפך דמו דהוי הזבח שגילח עליו פסול בשעת מעשה אז הוי תגלחתו ג"כ פסולה וזבחיו לא עלו לו כפי' המפרש ז"ל והתוס' ז"ל בדף מ"ו ע"ב דשאר הזבחים שהקריב אחר תגלחת הפסולה לא עלו לו דהואיל והיה צריך לשהות עד שיגדל שערו ובהקרבת שאר הזבחים לא היה ראוי לתגלחת יש להחשיב הזבחים כאילו הקריב קודם או תוך מלאת עכ"ל ז"ל עיי"ש ובהי"א גרסינן מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא ר"א אומר סותר את הכל וחכ"א יביא שאר קרבנותיו ויטהר פי' התוס' ז"ל דר"א ס"ל דכל קרבנותיו חשובים כקרבן אחד ור"א לטעמיה דס"ל אחר המעשים כולם מותר לשתות ביין ולגלח והילכך אינו ראוי ביום זה לתגלחת עד אחר כל קרבנותיו וכיון שנטמא קודם הבאת כל קרבנותיו נמצא שלא היה שעה אחת ראוי לתגלחת וע"כ הוי הקרבן ראשון שהקריב כאילו הקריב בתוך מלאת ורבנן לטעמייהו דאמרי אחר מעשה יחידי הרי קודם שנטמא היה ראוי לתגלחת וע"כ יצאה שעה אחת שראוי לתגלחת ע"ש והנה בנוסח המשנה שבמשניות משנה ז' גרסינן ר"א אומר לא היה מגלח אלא על החטאת וכתוב ב' נוסחאות נוסח א' ר' אלעזר ונוסח ב' ר' אליעזר ולהנוסחא דגרסינן ר' אליעזר הרי דס"ל לר"א הגם דדרש כל הקרא כדכתיב אחר מעשה כולם וצריך להיות הכל כסדר הכתוב מ"מ הגילות יכול לגלח על החטאת לחוד מריבוי דקראי ובפירוש מסקינן במשנה שם ואם גילח על אחת משלשתן יצא אליבא דר' אליעזר וכיון דבדיעבד כשר חשיב זמנו של גילוח ביום זה כדאיתא בתוס' ז"ל במס' פסחים דף ה' ובירושלמי במס' חגיגה פ"ק ה"א ע"ש ע"כ ליכא לפרש על פי נוסחא זו כפי' התוס' ז"ל ומתפרש כך דר"א לטעמיה דס"ל דאינו מותר לשתות ביין ולטמאות עד אחר הבאת כל קרבנותיו ע"כ כל קרבנותיו חשובים כקרבן אחד כדכתב הרא"ש ז"ל וע"כ ס"ל לר"א דלאחר ז' כשמביא ב' קרבנות הנשאר אינו חשיב רק חצי קרבן ונמצא דהביא חצי קרבן השתא וחצי קרבן לאחר ז' ולא הקריב קרבן שלם וכ"מ מפי' המשניות להרמב"ם ז"ל דכתב ז"ל דצריך להביא קרבנות שלמים אתר תשלום ז' ימי סתירה עכ"ל ז"ל הרי כדברינו דכולהו בב"א הוי קרבן שלם אבל שלא בב"א לא הוי שלם וכה"ג איתא בתוס' ז"ל במס' חגיגה דף ו' ע"ב ד"ה אין ע"ש א"נ מטעם אחר ס"ל לר"א דסותר כל קרבנותיו ועי"ז יתפרש היטב הסוגיא הזאת דהנה במשנה בה"י מיירי בגילח על הזבח ונמצא שהיה הזבח פסול הוי תגלחת פסולה וממילא לא נתקיים מצות גילוח והוי כגלחוהו לסטים וצריך למנות ל' ובמשנה הזאת בהי"א מיירי שהיה הזבח כשר בשעת מעשה ורק דנטמא אח"כ והדין לר"א דסותר הקרבן הראשון וכיצד הדין אם גילח על הזבח הראשון ונזרק עליו הדם ונטמא אח"כ ע"ז מיבעיא לן דאימא דוקא במשנה דה"י דגילח על הזבח ונמצא שהיה פסול אז התגלחת פסולה אבל אם בשעה שגילח היה כשר רק נסתר אח"כ דנמצא דהיה כשר אז והתגלחת כשירה א"כ א"צ שוב להתגלח והוי דומה לההיא דגרסינן בירושלמי במס' יומא פ"ד חתה והקטיר ונשפך הדם יביא פר אחר ונכנס בדמו ע"ש דאינו צריך חתייה אחרת כיון דהחתייה היתה אחר הפר הראשון אע"פ שצריך כעת להביא פר אחר והיה צריך להיות מחויב להביא אח"כ מחתה כסדר הכתוב ביוה"כ דקי"ל כל מעשה יום הכפורים האמורים על הסדר כו' ז"א דהחתייה הראשונה כשירה הוי והשניה חולין בעזרה דעיקר הקפדת הכתוב שיהא מחתה אחר הפר [אבל בבבלי דף נ' ודף ס' ס"ל דצריך לעשות אח"כ חתייה משום דהשתא בא הפר השני אחר הקטורת ועיקר הקפדת הכתוב שלא יהא פר אחר קטורת וה"נ בא החטאת השני אחר גילוח וכבר ביארנו במס' ר"ה סוף פ"ק דנחלקו אם הקפדת הכתוב שלא יהא החתייה קודם הפר או דהקפדה הוא שלא יהא הפר אחר החתייה] והכא אפשר דצריך הנזיר להיות עליו שער קדוש בעת עשיית הקרבן כשמואל לעיל בה"ט דהקפדת הכתוב שלא יהיה הקרבן אחר גילוח וההקפדה הוא על הקרבן דהא אם נתגלח קודם הקרבן חטאת והביא הקרבן חטאת הוי קרבן פסול דחשיב הקרבן כמו בתוך מלאת אלמא דתלי זמן הקרבן בשער נזיר שלא יהיה מגולח ויהיה בעת הקרבה שער קדוש עליו או י"ל כיון דממצות גילוח פטור הוי הנזיר כמי נזיר שאין לו שער כלל דהוי נזיר ממורט ואין צריך להיות עליו שער קדוש בשעת עשיית הקרבן ועיקר הקפדת הכתוב שלא יהיה גילוח קודם הקרבן לכן קאמרינן פשיטא דא נטמא בלא כשר כמו במתניתין דה"י לא בדא כלומר בדא ניכא שום ספק אבל כשר ואח"כ נטמא מהו לר"א אם בזה שייך ג"כ דצריך תגלחת אחרת וצריך להמתין ז' אחר התגלחת של טומאה כדי לגדל שער או לא דלמא דמי לנזיר ממורט דדוקא אם גילח קודם הקרבן ואח"כ הקריב הקרבן הוי הקרבן ג"כ פסול משום דכיון דהתגלחת פסולה מצד עצמה וצריך להמתין ז' או ל' על גידול שער ע"כ חשיב הקרבן כבתוך מלאת אבל אם אין צריך לתגלחת י"ל דלא מעכב הקרבן מה שאין עליו שער קדוש בשעת עשיית הקרבן וע"ז קאמר ר"ח ולא ר"א היא ור"א שמותי הוא דתני נזיר ממורט בש"א צריך להעביר תער כו' וכדמפרשינן בבבלי צריך ואין לו תקנה וע"כ דגזה"כ הוא דצריך להיות עליו שער קדוש וטעמא דב"ש לאו משום דס"ל דתגלחת מעכבת ז"א דא"כ למה לי' למימר דר"א שמותי הוא הא בפירוש ס"ל לר"א דתגלחת מעכבת כדאיתא בכל הסוגיא בבבלי דף מ"ו ע"ש ובירושלמי לקמן פ"ט ה"ב אלא דב"ש ס"ל דאפילו אין תגלחת מעכבת ונזיר שיש לו שער ולא גילח אין מעכב אבל נזיר ממורט ס"ל לב"ש דמעכב משום דבעינן קידוש שער בשעת עשיית הקרבן וע"כ הקרבן שהקריב בלא שער קדוש פסול: