אר"א מפני המחלוקת עד סיף הסוגיא. מפרש בשנו"א ז"ל מפני המחלוקת דר' ישמעאל ור"ט ור"ע במס' תרומות פ"ד ה' דלר"י צריך להיות מחצה חולין ומחצה תרומה. וע"כ בפלוגתא לא קמיירי ואע"פ שלר"ט ור"ע דס"ל עד שישייר שם חולין וכיון דאיכא שיור כ"ש יכול לעשות כל הכרי תרומה ולדידהו הי' יכול למתני במתניתין דידן באלו דברים שאין להם שיעור אף תרומה מ"מ משום פלוגתת ר"י דלדידי יש לתרומה שיעור לא תני במתניתין דידן משום דבפלוגתא לא קמיירי. ע"ז אמר ר' יוסי דז"א דלאו דמשום דלא מיירי בפליגתא אלא אפילו לכו"ע אינו יכול למתני תרומה בהדי דברים שאין להם שיעור דדוקא בכורים הוי מן דברים שאין להם שיעור משום דאדם עושה כל שדהו בכורים משא"כ בתרומה לכו"ע אין עושה כל שדהו תרומה משום דעכ"פ צריך לשייר כ"ש ע"ז התיבון א"כ פיאה נמי צריך לשייר עכ"פ שבולת הראשונה כדאיתא לקמן מ"מ חשיב לה בדברים שאין להם שיעור ע"ז משני ר' יוסי דהא דצריך לשייר בפיאה שבולת הראשונה הוא לאו משום דבפיאה צריך שיור ז"א אלא השבולת הראשונה הוא עושה החיוב של פיאה כמו מירוח דעושה החיוב בתרומה ומתחיל החיוב של פיאה לאחר קצירת שבולת הראשונה וכיון שהתחיל החיוב עושה כל שדהו פיאה משא"כ בתרומה דלאחר החיוב שנתחייב הכרי ע"י מירוח צריך ג"כ לשייר כ"ש א"כ בתרומה השיור הוא משום דיש שיעור ואין יכול לעשות הכל תרומה משא"כ פיאה אין לה שיעור ויכול לעשות לאחר החיוב שנתחייב בפיאה דהיינו לאחר שקצר שבולת הראשונה כל השדה פיאה ולא צריך לשיור כלל ע"כ לכו"ע לא תני תרומה במתניתין דידן משום דיש לה שיעור דצריך לשייר כ"ש אחר החיוב ולא דמי לפיאה כן פי' בשנו"א ז"ל ודו"ק:

כילה את שדהו את אמר חזרה פיאה לעומרין מהו שתחזור פיאה לקצירת שבולת הראשונה. פי' המרא"פ ז"ל לא נתברר. ובפי' הפ"מ ז"ל משום דכיון דחזרה פיאה לעומרין א"כ שבולת הראשונה נתערבה עם הכל. ואינו מובן האיבעיא וכי מה לן שנתערבה. והנכון דהפי' הוא עפ"מ שמבואר בספ"ב ה"ה דמי מחזר הפאה מקמה לעומרין היא הקצירה של שבולת הראשונ' שקצר מהקמה שנשאר לפאה. כיון שקצר שבולת הראשונה ממה שהשאיר בקמה כדי פאה חזרה פאה לעומרין על כל השדה ולא בעינן שיכלה לגמרי כל שדהו. ונמצא לפ"ז דיש ב' שבולת הראשונה. שבולת הראשונה של תחלת הקצירה דהיא המחייבת כל עיקר השדה בפאה. ויש עוד שבולת הראשונה של קצירת קמה הנשאר לפאה שהיא מחזרת הפאה מקמה לעומרין עי"ש ע"כ מיבעיא לי' אם דוקא בשבולת הראשונה של תחלת הקצירה דהיא עושה כל עיקר החיוב דפאה היא פטורה כמו דאמר לעיל אפשר לומר היא מחייבת כל שדהו פאה והיא חייבת בפאה. א"כ כיון דהיא עושה כל עיקר החיוב ע"כ היא בעצמה פטורה אבל כשכילה את שדהו ואז את אמר חזרה פאה לעומרין ומי הוא המחזיר הלא היא הקצירת שבולת ראשונה מקמת פאה מהו שתחזור החיוב גם עלי'. מי אמרינן דלא דמי קצירת שבולת הראשונה של קמת פאה לשבולת דתחלת הקצירה דהתם היא עושה כל עיקר החיוב והיא המחייבת ומי מחייבה משא"כ קצירת שבולת ראשונה של קמת פאה דהיא אינה עושה כל עיקר החיוב דהא כבר נתחייבה השדה בפאה רק דהיא מחזרת החיוב מן קמה לעומרין בזה י"ל דגם השבולת בעצמה חייבת בפאה. דבזה אין סברא לומר כדלעיל אפשר לומר היא מחייבת כל שדהו פאה והיא חייבת בפאה. דהא עיקר החיוב של פאה כבר נתחייב ע"י קצירת שבולת הראשונה דהתחלת קצירה. או דילמא אף השבולת הזו נמי פטורה משום דאזלינן בתר השתא דהשתא החיוב על העומרין ומי המחייב היא השבולת הזה א"כ בזה נמי אמרינן האי סברא אפשר לומר היא מחייבת החיוב דהשתא והיא חייבת. ע"ז אמר ר' יוסי נילף פיאת עומרים מפיאת קמה מה פיאת קמה לא חזרה פאה לקצירת שבולת הראשונה אף פיאת עומרין לא תחזור פאה לקצירת שבולת הראשונה פי' אף דיש לחלק בין שבולת ראשונה המחייבת בקמה משבולת הראשונה המחייבת בעומרין מ"מ חד דינא הוא להם דאין לחלק בדין פיאת עומרין לדין פיאת קמה. וכל מה שפטור בפיאה בקמה פטור בפאה דעומרין וזהו פי' האמיתי בע"ה:

הפיאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן כו'. מה נפיק מן ביניהון והן חד מן ששים. פי' כההיא דאיתא במשנה במס' תרומות פ"ד משנה ב' תרם ועלה בידו מששים ואחד פי' דלא תרם על חלק א' ותרם על ס' חלקי' וחסר רק חלק אחד מס' שלא תרם עליו כו' יחזור ויתרום והכ"נ ה"פ דנשאר חד מן ס' שלא הפריש פאה עליו למ"ד יש שיעור למטן מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשרות פי' הר"ש והתוס' ז"ל במס' חגיג' (דף ז' ע"ב) דאפי' מה שנתן ג"כ חייב במעשרות דאין עליו תורת פאה עד שישלים שיעור ששים בב"א ולמ"ד דאין שיעור למטן מה שנתן הוי תורת פאה ופטור ממעשרות. והגר"א ז"ל גריס למ"ד הפיאה יש לה שיעור למטן כו' מה שנתן נתן חזר והוסיף פטור במעשרו' עד שעה שישלים ולמ"ד אין לה שיעור כו' והוסיף חייב במעשרות. ופי' פשוט למ"ד דיש לה שיעור מה שמוסיף בפעם השני עד שמשלים השיעור הוי פאה ופטור ממעשרות רק מה שיוסיף אחר שישלים השיעור חייב במעשרות ולמ"ד אין לה שיעור כל מה שיוסיף חייב במעשרו' אבל לכ"ע מה שהפריש כבר פטור ממעשרות:

מתני' בראיית פנים כו' תנא ר' יוסי קומי ר"י ראיה כ"ש כו' לא אתא מישאול אלא על דר' הושעיא לא יראו פני ריקם אפי' כ"ש כו' וקשיא מן דו סמך לד"ת כו'. פי' דר' יונה קאמר דקושיא דר' יוחנן דמקשה ויש כעין זו לא שייך להקשות על הדא דתני ר' יוסי ראי' כ"ש חכמים שאמרו ב' כסף זה לא שייך להקשות על הדא דתני ר' יוסי כי אם על הא דתני ר' הושעיא והנפ"מ בין הא דתני ר' יוסי להא דתני ר' הושעיא היא. ע"פ התוס' ז"ל והריטב"א ז"ל במס' קדושין (דף יז ע"א) כתבו דעכ"פ הא דראי' כ"ש היא הלכה למ"מ דאל"כ נגמור ריקם ריקם מבכור כמו הענקה ויהיה חמש סלעים והריטב"א ז"ל כ' שכן מוכח מהירוש' הזה וזהו ע"כ בין לר' יוסי ובין לר' הושעיא הוי הלכה למ"מ דבכ"ש ורק הנפ"מ ביניהם דלר' יוסי פשטת הכתוב ריקם לא משמע כ"ש רק דקאמר קרא דלא יהי' ריקם ובכמה לא נקרא ריקם מסר הכתוב לחכמים והלל"מ מודיע לנו אשר בכ"ש די ור' הושעיא ס"ל דפשטת הכתוב דלא יהי' ריקם אפילו בכ"ש לא הוי שוב ריקם ופשטת הכתוב עם הלל"מ אחת היא דבכ"ש רק הלל"מ מגלה לן דלא נילף ריקם ריקם מבכור וע"כ הא דתני ר' יוסי קומי ר"י ראי' כ"ש חכמים היא שאמרו מעה כסף כו' פי' ראי' כ"ש מהלל"מ ולא מפשטת הכתוב רק חכמים אמרו מעה כסף. וע"ז שהקשה ר' יוחנן ויש כעין זו. תמה ע"ז ר' יונה מה זו קושיא הלא כל השיעורין הוא מדרבנן אלא לא על הא דתני ר' יוסי הקשה ר"י אלא על הא דתני ר' הושעיא דתני דפשטת הכתוב דלא יראו פני ריקם הוא ג"כ בכ"ש א"כ קשיא מן דו סמך לד"ת פי' דכ"ש הוא הוי סמך מן התורה וקי"ל דדבר שמפורש בתורה להקל אין בכח החכמים להחמיר (עי' בתוס' ז"ל במס' ב"מ דף ע' ע"ב ובט"ז ז"ל ביו"ד) א"כ האיך הוא אמר חכמים שאמרו מעה כסף ב' כסף. ור"י בר"ב מפרש דר' יוחנן כדעתי' דר' יוחנן אמר כל השיעורין הלל"מ ע"כ פריך אפילו להא דתני ר' יוסי דהאיך תימר דחכמים הם שאמרו מעה כסף שתי כסף ויש כעין זו דהא כל השיעורין הוא לא מדרבנן רק הלל"מ:

אמר רשב"ל בשם חזקי' אדם טופל בהמה לבהמה ואין אדם טופל מעות למעות ור' יוחנן אמר טופל אדם מעות למעות האיך עבידא היו לפניו עשר בהמות פי' שלא הפריש אלא הי' לפניו כדכתב הטו"א ז"ל במס' חגיגה ד' ח' ע"ב ע"ש מהו שידחה יו"ט האחרון כו' ר"י דו אמר אדם טופל מעות למעות כו' דוחה ורשב"ל דו אמר אדם טופל בהמה כו' הוי דו אמר אינו דוחה פי' דהירושלמי ס"ל לר' יוחנן דלפיכך ס"ל דטופל מעות למעות משום דס"ל כיון שלא נתנה התורה שיעור אלא לכמה שירצה ע"כ תלי בהסכם דעתו באם שהוסכם אצלו להביא עשרה בהמות לא נפיק י"ח בראשונה עד שיביא כולם (וכן איתא בירושלמי במס' סוכה פ"ב ה"ה עיי"ש מפורש) ודלא כדס"ל בש"ס דילן דלכו"ע יצא י"ח בראשונה רק דכולן שם חגיגה עליהן עי' בפרש"י ז"ל (דף ח' ע"א) דלמר אתחזי לי' טפי שפיר יציאת י"ח מן החולין ולמר אתתזי לי' שפיר טפי כשחולין מעורבין עם כל אכילותיו עכ"ל אלא להירושלמי לא נפיק כלל לר"י בראשונה עד שיביא כולן והלכך ס"ל לר"י דטופל מעות למעות ולא בהמה לבהמה דמשום דלא אלים בהמה הראשונה מן השני' דהא נפיק י"ח בכולן בשוה ע"כ דוחה יו"ט ולא הוי נדונ"ד משא"כ לחזקי' דס"ל יצא י"ח בראשונה ע"כ טופל בהמה לבהמה דבהמה הראשונה דנפיק בה י"ח צריכה להיות כולה מן החולין אבל מ"מ כולן שם חגיגה עליהן. הלכך כשהקריב בב"א הוי כולן חגיגה משא"כ ביו"ט שני כיון דאיפסיק לא הוי שוב שם חגיגה אלא נדרים ונדבות כמו בפאה אם נותן בב"א הוי הכל פאה ופטור ממעשרות וכמו תרומה בנותן כל הכרי תרומה ושייר מקצת הוי הכל תרומה משא"כ באם נתן פ"א השיעור וחזר והוסיף חייב במעשרות כדאיתא בכמה מקומות (וכן לדוגמא במס' שבת המל כ"ז שהוא עוסק במילה חוזר אף על ציצין שאין מעכבין המילה פי' על ציצין שאין מעכבין אינו חוזר) והלכך אע"פ שיצא י"ח בראשונה מ"מ כולן שם חגיגה עליהן כשהקריב בב"א אבל כשפסק וביו"ט שני לא הוי שוב רק כנדונ"ד ואינו דוחה. ועי' לקמן בה"ג בתו' ד"ה מה ותמצא טעם בע"ה:

תני אין אומרים לו הבא גמלים וטעון מתניתא ביתר מכשיעור ר"ש דרש ב' דברים לקולא של בעה"ב שדהו מרובים ועניים מועטין נותן לפי העניים פי' בשנו"א ז"ל דפוחת מן השיעור שדהו מועטים ועניים מרובים נותן לפי שדהו רק ס' ע"ז אמר מתניתא לא אמרה כן אלא הכל לפי גודל השדה ולפי רוב עניים ולפי הענוה דאי לר"ש הול"ל לפי השדה ולפי העניים. ומדתני לפי רוב העניים ולפי גודל השדה משמע דאזלינן בתר מי שגדול כן פי' בשנו"א ז"ל ועי' בתו' שלפענ"ד דלהרמב"ם ז"ל מתפרש באופן אחר:

רבי יוסי בשם ר"י ב"ל ובקוצרכם מה ת"ל לקצור אלא אחד לגבוה וא' להדיוט. פי' כההיא דגרסי' במס' חולין (ד' קל"ה) בראשית הגז צאנך ולא צאן הקדש ומסיק שם דאם הצאן הוא של הקדש והגיזה היא של חולין וה"נ ה"פ דמרבה בקוצר שדה הקדש דהשדה היא של הקדש והקצירה היא של חולין. והאיך משכחת לה שיהיה שדה של הקדש והקציר של הדיוט דל"ל דהקדיש השדה ושייר הקמה ז"א דהא מבואר בתשו' הרשב"א ז"ל סי' (תקס"ג) דבאופן זה לא חל כלל הקדש. ואי דהקדיש שדה וקמה או קמה שנתגדל בשדה הקדש ואא"כ פדה הקמה. וע"כ לא משכח"ל רק באופן זה גם ע"ז קשה הא המחובר שיש לו עדיין יניקה מן הקדש אי אפשר לפדות ולא חל הפדיון במחובר רק לאחר התלישה והגזיזה והקצירה כמבואר במהרש"א ז"ל ובמהר"ם ז"ל במס' חולין (דף קל"ה) והיינו דמקשה ר' יודן כלום מעות הקדש פי' הקדש דמים מתחללין אלא בתלוש שמא במחובר וכיון דלא חל במחובר א"כ אין חל עליו חיוב פאה דחיוב פאה הוא בקמה והקמה היא להקדש ואז פטור מפאה אפילו לאחר קצירת קמת פיאה כדאיתא (בסוף פ"ב) גבי לסטים כיון דאין עליו חיוב על הפאה כ"ז שהיא בקמה פטור אפילו לאחר הקצירה. וע"ז משני א"ר חנינא שלא תאמר פי' למה לא תאמר דיעשה קציר הקדש כקציר הדיוט וזה גופא גזה"כ דקציר הקדש כיון שנפדה על אחר קצירה חייב בפאה אפילו דהוי בשעת קצירה קציר הקדש ועי' בתו' ותמצא טעם בע"ה:

מהו כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתוייר. פי' אם צריך ליתן בסוף על כל השדה אפילו על חלק הפאה שנתן בתחלה צריך ליתן פאה עלי' או לא דוקא על השאר צריך ליתן עוד הפעם אבל על חלק הפאה לא אמרינן דצריך ליתן גם עלי' דלהוי כעין תרומה ויחזור ויתרום ומסיק הגמ' אפשר לומר קדשה משום פאה ותימר כשיעור כל שדהו פי' כיון דהפאה שנתן בתחלה קדשה משום פאה האיך יתן עלי' פאה כן למדתי מפי' הר"ש ז"ל:

רבי חייא בשם רבי יוחנן במחובר רבי יסא בשם ר' יוחנן בתלוש פי' הגר"א ז"ל בשט"א ז"ל פי' האמיתי אך קשה להבין מפני המדפיס שהדפיס בלא סדר ובלבול השורות ע"כ נכון לבאר פי' השנו"א ז"ל וה"פ דמפרש בדברי ר"י אם שייר קלח אחד פי' אם לא נתן בתחלה כל השיעור ושייר קלח אחד ע"כ יכול לסמוך אח"כ משום פאה ופטור ממעשרות כיון שלא נתן בתחלה השיעור אבל אם נתן בתחלה השיעור שוב אין נותן בתורת פאה אלא בתורת הפקר והנה יש לפרש ב' פירושים בדברי ר"י או דס"ל כר"ש דיתן בסוף כשיעור בקמה במחובר כדין אך באופן אם שייר בתחלה מן השיעור ולא נתן כל השיעור וקאי ר"י אדברי ר"ש אפילו אם נותן בסוף כשיעור מ"מ צריך עוד תנאי שלא נתן מתתלה השיעור ושייר בנתינה הראשונה אפילו קלח אחד וקאי השיעור על הפאה ועל השדה וה"פ אם שייר השיעור דפיאה ושייר כל השיעור בשדה ומיירי מהשיעור דהניח השיעור בשדה ושייר השיעור בפאה הראשונה. או דלמא ר"י לא קאי אר"ש ומילתא באנפי' נפשי' הוא דישייר קלח אחד פי' ושייר הקלח הזה בשדה ולא ששייר בשדה כל השיעור ואינו מדבר בהשיעור רק בהפאה ולא בהשדה ואין הפירוש אם שייר השיעור בהשדה דאינו מדבר בהשיעור רק בהפאה אם שייר בשיעור פאה או לא אבל בהשדה אינו מדבר בהשיעור רק הקלח הזה נשאר בשדה (דקאי על תרווי' על השדה ועל הפאה הראשונה אם שייר קלח אחד מפאה הראשונה ולא נתן השיעור וגם שייר בסוף השדה קלח אחד במחובר על פאה) כיון דמדאורייתא סגי בקלח אחד בסוף השדה והוא עשה כן והשיעור דמדרבנן לא הקפידו חכמים על שיעורן שיהא דוקא בסוף השדה וא"כ אם שייר בפאה בראשונה ושייר קלח הזה בסוף השדה יצא ומוסיף אח"כ בתלוש אבל אם לא שייר קלח אחד בסוף השדה דלא יצא מן התורה שלא השאיר בסוף השדה מדרבנן נמי לא יצא ונחלקו בזה ר"ח בשם ר"י ור"י בשם ר"י דר"ח בשם ר"י ס"ל במחובר וקאי ר"י אדברי ר"ש שיתן בסיף כשיעור כל הפאה במחובר והא דקאמר ר"י שייר קלח אחד קאי השיור על שיעור פאה הראשונה ושייר השיעור בהשדה בסוף ור"י בשם ר"י ס"ל דקאי על הקלח דשייר הקלח הזה בשדה וצריך לשייר בסוף רק קלח אחד והשאר בתלוש:

מה במתכוין לפטור את שדהו כו' פי' בשנו"א ז"ל דאליבא דר"י בעי מה שנתן בתחלה אחד מששים חסר קלח אחד הי' בדעתו שלא ליתן עוד ואפ"ה יכול להוסיף או דווקא שהי' דעתו מתתלה להוסיף אבל אם היה בדעתו לפטור את שדהו אינו יכול להוסיף עוד אע"פ ששייר קלח א' נשמעיניה מן הדא דאמר ר"י בשם ר"י לעולם מוסיף פי' דפליג על ר"י ואמר אע"פ שלא שייר קלח אחד יכול להוסיף מה אנן קיימין אם במתכוין לפטור כבר נפטרה אלא בשאין מתכוין לפטור פי' דר"י איירי בשאין מתכוין לפטור ושייר קלח אחד ואתא ר"י למימר לעולם הוא מוסיף פי' אע"פ שלא שייר כיון שלא היה בדעתו נפטור במה שנתן אלא שדעתו ליתן עוד יכול להוסיף כמה שירצה אפילו בתלוש אבל במתכוין לפטור בודאי גם ר"י בשם ר"י לא היה סובר דנותן משום פאה כיון דנפטרה וגם לא שייר:

תני זורעין זרעים וזרעי אילן כאחד והזורע עם החרצנים לוקה ארבעים אמר ר"ז כתיב שדך פרט לאילנות לא תזרע כרמך כלאים כו' אמר ר' יודן הפודקיא בעי קומי ר' יוסי תמן אמרין זרעי אילן קרוין זרעים פי' שדך כו' א"ל תמן מיעט הכתוב ברם הכא ריבה הכתוב ואית דבעי נשמעינא מן הדא כו' כן הוא מוגה בכ"י קדשו של הגר"א ז"ל:

כשם שיצא זית ולימד על כל האילנות פאה כן יצא כרם ללמד על כל האילנות פרט. והוא כמו דהק' בתוס' ז"ל במס' חולין (דף קלא ע"א) ד"ה גמר דלמה בכרם הוי ד' מתנות ובאילנות ב' מתנות ויתר כרם על אילנות בב' מתנות פרט ועוללות ולמה לא גמרינן מכרם על המתנה דפרט בשלמא עוללות לא מצינן למגמר משום דלא משכח"ל באילן דאיזהו עוללות כל שאין לו לא כתף ולא נטף עכ"ל ז"ל וזהו קושית הגמ' בירושלמי הכא ובאמת קושית התוס' ז"ל מתורץ שפיר דכיון דאינו מצי למיגמר על ב' מתנות דהא עוללות לא משכח"ל באילנות א"כ לא מצינו למילף אף על פרט משום דעוללות הוי פירכא דהא אפילו מילי דלא שייכי באידך חשוב נמי פירכא כמו מה לאשה שכן אינה במילה כדכתבו בתוס' ז"ל במס' ב"ק (דף פח ע"א) ד"ה שכן (ודף ה' ע"ב) ד"ה כי עי"ש וא"כ ה"נ איכא למיפרך מה לכרם שכן חייב בעוללות ע"כ כיון דלא מצינו למילף שניהם מכרם ע"כ אפילו אחד אינו מלמד משום דהשני' חשובה פירכא וזהו דקמשני ר' אבון דבר שהוא שוה בשניהם מלמד דבר שאינו שוה בשניהם אינו מלמד פי' דבר דאתה רוצה ללמוד עליו שיהא הוא שייך בזה הדין אם שוה לחבירו בשניהם בב' הדינים מלמד עליו דבר שאינו שוה בשניהם אינו מלמד ופי' דבר הוא לאו הדין שאתה רוצה ללמוד אלא הדבר שאתה רוצה ללמד עליו ופי' בשניהם הוה קאי על הדין שאתה רוצה ללמוד:

וכן הוא בירושלמי במס' פסחים (פ' תמיד נשחט) עי"ש היטב וכיון דאינו שוה לכרם בשניהם אינו מלמד דאין את יכול למילף מכרם אלא על דבר שיהא שוה לב' הדינים שבכרם. ומה שלא אמר בפירוש שאינו שוה בפרט ובעוללות כן הוא דרך הירושלמי בכמה מקומות שתופס את הלשון דנקט בעלמא ודכותי' בבבלי מצינו ג"כ דנקט לישנא דעלמא המובא במקום אחר כגון השני נח לי והראשון קשה הימנו. במס' ב"ב (דף מב ע"ב) עי"ש ברשב"ם ז"ל ומה שהכרחנו לפרש כן ולא כפי' המפרשים ז"ל עי' בתוס' ותמצא טעם בע"ה ודו"ק:

רבי יוסי בר' יעקב כו' הפריש בכורים מכרי ממורח פטור מתרומה גדולה. דלא תימא כיון דלאחר מירוח כבר חלה עליו חובת תרומה וחייב להפריש תרומה תחילה קמ"ל דהחיוב שחל עליו קודם מירוח לעולם הוא קודם ואפילו לאחר מירוח ולא חלה על הביכורים חובת תרומה. תרומה גדולה לרבותא נקט וכל שכן במעשרות:

א"ר חגי קומי ר"י מתניתא אמרה כן, דממתני' דידן נמי מוכח דחובת תרומה לא חלה על החיובים שקודם מירוח אף אם לא הפריש אותם עד לאחר מירוח:

לעולם הוא נותן משום פאה כו' הא אם מירח חייב. דהבעה"ב חייב לעשר תחילה ואח"כ נותן פאה כדי שלא יפסיד עני שאילו הי' נותן לו קודם מירוח אע"פ שמרחו העני פטור מן המעשר אבל עכשיו שנתמרח ביד בעה"ב נתחייב במעשר וע"כ חייב הבעה"ב ליתן לו פאה מעושרת:

משא"כ בתרומה. דהבעה"ב פטור להפריש תרומה מהפאה אף שכבר נתמרח דדוקא מעשר דאם הי' נותן להעני קודם מירוח הי' העני פטור ע"כ לאחר מירוח אין לו להפסיד לעני וחייב הבעל הבית להפריש אבל בתרומה דאף אם הי' נותן להעני הפאה קודם מירוח הי' העני חייב להפריש תרומה הרי לא הפסיד העני כלום במה שנותן לו פאה ממורחת. דקס"ד דמתני' אתיא כב"ה דהפקר דוקא לעניים ולעשירים ולדידהו ע"כ הא דפאה פטור מן המעשר לאו מטעם הפקר דהא אינו רק לעניים אלא טעמא הוא כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש ללוי חו"נ עמך שאם הי' לוי עני נוטל פאה [כמש"כ התוס' ז"ל. בפסחים (נז ע"א) ובב"ק (כח ע"א) עיי"ש] והאי קרא לא ממעט רק מעשר ולא תרומה וע"כ כל פאה חייב בתרומה. והשתא אי נימא דלאחר מירוח חייב להפריש תרומה קודם שיפריש החיובים שחלו עליו לפני מירוח אמאי אם נתן פאה ממורחת אינו מפריש תרומה נהי דאין הפסד לעני דבלא"ה חייב פאה בתרומה מ"מ יהא הבעה"ב חייב להפריש תרומה כיון שכבר חלה עליו אחרי שנתמרח. אלא מוכח מהכא דהחיובים שחלו עליו קודם מירוח הם קודמים לעולם ואפי' אם נותן אותם לאחר מירוח והלכך כיון דחיוב פאה חל עליו קודם מירוח ע"כ אף כשנותן פאה לאחר מירוח אינו חייב להפריש תרומה ודוקא במעשר חייב משום הפסד העני אבל בתרומה דליכא פסידא לעני פטור. וש"מ נמי לענין ביכורים שאף אם הפרישן מכרי ממורח נמי פטור מתרומה דהא בכורים נמי חל עליו קודם מירוח וע"כ הם קודמים לעולם ואפי' לאחר מירוח:

ולימא אף בביכורים יהא חייב אף על פי שלא מירח. ר' יוסי הוא דקאמר לה ומדחה מה דמוכיח ר' חגי ממתני'. ור"ל לדידך דקאמרת דהא דקתני במתני' לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשר דוקא מעשר אבל בתרומה חייב אלא דהחיוב הוא על העני דכל פאה חייב בתרומה א"כ ודאי דפאה חייב בביכורים והו"ל לתנא דמתני' לפרש דחייב הבעה"ב להפריש ביכורים על הפאה אף אם לא מירח דהא חיוב ביכורים קודם לחיוב פאה וחל על בעה"ב:

ויידא אמרה דא. פי' בכל מקום מנין לנו זאת ור"ל מנ"ל דחיוב ביכורים הוא קודם לחיוב פאה:

ולמה נקראו שמן ביכורים כו'. דהא לפיכך נקראו ביכורים מפני שהן קודמים לכל החיובים כדתנן בתרומות (פרק ג הלכה ג):

וכל הקודם את חבירו חבירו מתחייב בו. וא"כ פאה חייבת בביכורים הקודמין לה ויתחייב הבעה"ב להפריש ביכורים על הפאה אף קודם מירוח:

מתני' דבית שמאי היא כו'. כלומר אלא לא תידוק ממתני' כלום דע"כ מתני' אתיא כב"ש דהפקר לעניים לחודייהו ג"כ הוי הפקר ולדידהו הא דמיפטר פאה מן המעשר הוא משום הפקר ולא מקרא דובא הלוי ולפ"ז פטור פאה מכל החיובים גם מתרומה ומביכורים ושפיר קתני לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות דר"ל אף תרומה וביכורים בכלל ואם מירח חייב ג"כ בהכל בין במעשר בין בתרומה דחד טעמא אית להו משום הפסד העני ומצינן נמי למימר דלפיכך חייב אם מירח משום דכיון דנתחייב עתה בתרומה ומעשר הם קודמים לחיוב הפאה וא"כ ליכא למילף מינה מידי לענין ביכורים ואיכא למימר דלעולם אם הפריש ביכורים מכרי ממורח חייב בתרומה. וע' בתוס' מקורים לזה:

הדרן עלך אלו דברים: