Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Peah Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מה אנן קימין אם במורווחין אף ב"ש מודים כו' אלא כן תנן קימין במטע עשר לבית סאה ב"ש עברין לון כרצופין כן גי' הרמב"ם ז"ל ויש גורסין להיפוך:
היה שם אילן כמין דהוא גדר כן גי' השנו"א ז"ל ומפרש כמו דגדר הוי הפסק כן הוי אילן הפסק במלנות פי' אם הי' אילן רחב ד' כן פי' בס' מה"י:
עד כדון במעורבין מכאן ומכאן. פי' השנו"א ז"ל דמבעיא לי' הא דתנינן במתניתין אם הי' ראשי שורות מעורבין שנותן פאה אחת אם דוקא במעורבין מכאן ומכאן אבל הרי מעורבין מצד אחד אם נותן פאה א' או מכל אחד ואחד ונשאר בתיקו וכן מיבעיא עוד כמה יהי' מעורבין או כנ' תלמים של פתיח או כ"ש סגי ונותן פאה אחת על הכל והוי ב' איבעיות אם צריך להיות מעורב בב' צדדין או מצד אחד סגי ואפילו במעורב בב' צדדין אבל לא ידעינן שיעור העירוב אם צריך להתערב כנ' תלמים של פתיח או סגי בכ"ש ונשאר בתיקו:
עד כדון כשהי' יבש מכאן ומכאן ולח באמצע היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע. פי' הגר"א ז"ל בשנו"א דמיבעיא לי' אליבא דר"ע דס"ל דמפסיק ונותן על כל יבש ויבש פאה בפני עצמה כשהפסיק אותן לח האיך ס"ל אם הפסיק יבש בין הלחים אה צריך ליתן פאה לכל לח ולח או פאה א' ופשיט דר"ב ר"ח בשם ר' יוחנן אתיא דר"מ דס"ל דקוצר לשחת מפסיק כר"ע רבו כמה דר"ע אמר לח ויבש ב' מינין הן כן ר"מ אמר לח ויבש ב' מינים הן וקוצר לשחת הוי כיבש באמצע אלמא דיבש מפסיק אמרין חברי' קומי ר"י ולמה לי כר"ע אפי' כרבנן דתנינן תמן המחליק בצלים לחים לשוק כו' וקס"ד משום דלחים ויבשים ב' מיני' הן ואין נותנין פאה מזה ע"ז כדאי' שם גבי המחליק דניתן פאה מכל א' וא' ע"ז השיב להם ר' יוסי לא כדקס"ד דהוא משים דלחים ויבשים הוין ב' מינים ז"א אלא משום דשוק וגורן ב' מינים הן אבל לח ויבש ב' מינים הן בתמי' ז"א אלא חצי לח וחצי יבש פי' דאם אין הפסק ביניהם אלא חצי שדה לח וחצי שדה הסמוכה לה יבש אף ר"ע מודה דנותן פאה א' על הכל ונותן מלח על יבש ומיבש על לח ולא קאמר ר"ע דנותן מכל אחד וא' אלא לענין הפסק דאם הלח והיבש הפסיקו באמצע ס"ל דהוי הפסק ונותן על כל יבש או על כל לח פאה בפני עצמה. כן כונת השנו"א ז"ל:
והתנינן מודים חכמים לר"ע. תיבת והתנינן מחק הגר"א ז"ל בכ"י קדשו בהירושלמי שת"י וזהו התחלה וקאי אמתניתין דמודין חכמים לר"ע בזורע שבת או חרדל בג' מקומות כיני מתניתא שבת בג' מקומות חרדל בג' מקומות פי' דלא תימא דהאי בג' מקומות קאי רק על מה דסמוך על חרדל ז"א אלא דקאי על כל המתניתין שבת בג' מקומות חרדל בג' מקומות כו':
א"ר זעירא הדא דתימא בשעיבה ע"מ להדל. פי' הר"ש ז"ל דבשעת זריעה הי' דעתו להדל אז פטור אבל אם עיבה ע"מ שלא להדל דבשעת זריעה זרעו ע"מ שלא להדל נתחייב בפאה אפילו אם מידלו אח"כ ונותן מן המשואר על הכל ואי דשוק וגורן ב' מינים הן וצריך ליתן מכל אחד ואחד ז"א דר"ז ס"ל גבי מחליק לשוק וגורן הוא ג"כ דוקא שזרען בתחלה לכך אבל כשנמלך אח"כ לשוק ולגורן לא הוי שני מינים דאזלינן הכל בתר הזריעה:
רבי יעקב בר בון בשם ר"ח לא אמר ר' יוסי אלא משום הבקר רבי בין בר חייא בעי קומי ר"מ והבקר חייב בפאה פי' א"כ מ"ט דרבנן א"ל בזכה בהן אחת אחת ע"כ ס"ל לת"ק דחייב וטעמא דר' יוסי פי' בשנו"א ז"ל דאזיל לטעמי' במס' נדרים (מ"ד) דס"ל דאין הפקר יוצא מת"י הבעלים אלא בזכי' וע"כ כ"ז שלא זכה בהם אחר לא יצא עדיין מת"י והתני אף על פי שאין מתקיימות לו במרובה. פי' אם יש לו הרבה. מתקיימת לו במיעוט. פי' אם יש לו מיעוט מקיים אותן לקיום וכתב בשנו"א ז"ל והא תניא סיוע הוי דלית טעמא אלא משום מכניסו לקיום דלרבנן הויא הא מכניסו לקיום ולר"י לא הוי הא מכניסו לקיום עכ"ל ז"ל וצ"ב האיך הוי סיוע להא דקאמר לעיל דפליגי בהפקר וכן מה דפליגי בנדרים לענין הפקר הוא ההיפוך מכאן דלרבנן הוי הפקר ולר"י לא הוי הפקר דלא יצא מת"י אלא בזכי' וא"כ הכא הוי איפכא ונראה לפענ"ד בפי' דהכי מפרש הגר"א ז"ל ר"ב ב"ח בעי קומי ר"מ והבקר חייב בפאה א"כ קשיא על חכמים ומשני דמיירי בזכה אחת אחת פי' דזכה מעט מעט דהיא פי' אחת אחת והשאר הוי הפקר עדיין וכיון שלא זכה רק אחת אחת ואין לו רק מעט הוי שפיר מכניסו לקיום כדמסיק דאע"פ שאין מתקיימת לו במרובה כפי' הגר"א ז"ל דביש לו הרבה אין מכניסו לקיום מתקיימות לו במועט אם יש לו מעט והלכך כיון שזכה אחת אחת והשאר הוי הפקר א"כ אין לו רק מעט ע"כ מכניסו לקיום וע"כ חייב משא"כ לר' יוסי דס"ל דאין הפקר יוצא מת"י הבעלים אלא בזכי' א"כ מאי מהני לן דזכה מעט הא עכ"פ יש לו הרבה דהא כ"ז שלא זכה בהם אחר הרי הוא עדיין ברשותו וא"כ יש לו הרבה ואין מתקיימת לו במרובה ובזה פליגי דלרבנן אין לו רק מיעוט ולר"י יש לו הרבה והא דמשני לו בזכה אחת אחת הוא דמפרש מה דקאמר הטעם דהפקר הוא לאו דר' יוסי ס"ל דהבקר פטור מן הפאה ורבנן ס"ל דחייב ז"א אלא עיקר פלוגתתן בזכה בהם אחת אחת והפלוגתא הוא באותן שזכה בהן ולא הוין הפקר אך כיון דהשאר הוי הפקר א"כ אין לו רק מיעוט והוי מכניסו לקיום ולר"י לטעמי' יש לו מרובה ואין מכניסו לקיום ומביא ראי' לדבריו דנחלקו כל עקר באותו המיעוט שלא הוי הפקר אלא זכי בהו התניא אע"פ שאין מתקיימת לו במרובה מתקיימת לו במועט הוי לית טעמא דלא משום מכניסו לקיום ועיקר פלוגתתן הוא אם נקרא מכניסו לקיום דלרבנן הוי מכניסו לקיום ולר"י לטעמיה אין מכניסו לקיום ואזלי רבנן ור"י לטעמי' בנדרים כן הפי' האמיתי בשנו"א ז"ל וע' בתוס':
קצרו חצי שדה בשותפות וחלקו אינו מפריש משלו. פי' על של חבירו לא בתחלה ולא בסוף לא מיבעיא בסוף לאחר שחלקו אלא אפילו מה שקצרו בשותפות אינו מפריש על של חבירו משום דחובת הקציר הוא בקמה וכעת נתחלקה הקמה אבל חזרו ונשתתפו פי' דקצרו בתחלה בלא שותפות חצי שדה ובחצי השני נשתתפו מפריש משלו שבסוף על של חבירו שבסוף ולא משלו שבתחלה על של חבירו שבתחלה אמר ר' יוחנן קצר חצי שדה פי' בשותפות רק בחצי השדה וקצר חצי חצי' ולא הספיק לקצור את השאר עד שקצר כולו פי' בשותפות של כל השדה מפריש מן הראשון על האמצעים כו' פי' אמצעי חצי השני שלא נקצר עדיין ושני ראשין הוא החצי חצי שהי' כבר בשותפות שנקצר זהו חד ראש וראש הב' הוא חצי השדה שנשתתפו כעת כן מבואר הפי' בשנו"א ז"ל:
עד כדון שהתחיל לקצור. א"כ חל החיוב על המוכר. אפי' כשלא התחיל לקצור. שאלה הוא. נשמעינה מן הדא לקח גז צאנו כו' ושאל מ"ט דר"י משום דחובת הקציר בקמה. דמיירי שמכר לו הקלחין ע"מ שיתלוש אותן תומ"י בעת שישאר עדיין הקמה ביד המוכר וע"כ ממילא חל חובת פאה על המוכר או משום דמוכר לו חוץ מחובתו. דלכתחלה בעת המכירה קיבל המוכר עליו שישלם חובת פאה עבורו ולקח דמי מקח מהלוקח ע"מ שישלם הפאה עבורו ונכנס התשלומי פאה בשווי המקת ופשיט נישמעינה מן הדא לקח גז צאנו כו' אית לך מימר תמן שחובת הקציר בקמה דממילא חל החוב על המוכר ז"א דהא החלק של הלוקח פטור לגמרי מראשי' הגז דלאו צאנך הוא אלא ע"כ דלאו ממילא חל החוב על המוכר משום דנשאר הקצת גיזה אצלו אלא הוא משום דמכרו לו חוץ מחובתו כלומר דזה הוא משום דאמרינן דהמוכר קיבל על עצמו לשלם הראשית הגז כדאיתא בבבלי במס' חולין (דף קלח) דאנן סהדי דלא רצה למכור הגיזה להפקיע מהמצוה ע"כ דקבל המוכר על עצמו התשלומין דרה"ג ולא דממילא מחויב המוכר אלא רק משום דקבל על עצמו בעת המכר וה"נ לאו משום דממילא חל החיוב על המוכר אלא שקבל על עצמו בעת המכירה לשלם תשלומי הפאה. ופריך מה נפיק מביניהון ומשני עבר הלוקח והפריש. פי' דעבר והפריש מעומרין א"ת משום דחובת הקציר בקמה והחיוב על המוכר הוי רק ממילא ולא משום שקבל ע"ע אם כן אם הלוקח הפריש אינו יכול לתבוע ממנו דמים בעד זה משים דהוי כפורע חובו של חבירו דאפילו בבע"ח דוחק פטור א"ת משום דמכרו לו חוץ מחובתו שקבל על עצמו בעת המכירה ונמצא דנטל דמים מן הלוקח בעד התשלומי פאה אם כן אם הלוקח הפריש גובה ממנו הדמים דדומה למי שנתן מעות לאחד שיפרע למלוה שלו ואח"כ הלך ופרע בעצמו פשיטא שגובה מעותיו ממנו וה"נ כיון שנתן דמים להמוכר בעד מה שישלם פאה עבורו ועכשיו פרע בעצמו גובה מעותיו וכן אם נשרף חלקו של מוכר א"ת דממילא חל על המוכר משום דחובת הקציר בקמה א"כ אם נשרף הקמה ונפטרו מן פאה הא אין כאן גזל עניים דהא הניח פאה רק דנשרף חלק עניים ונמצא דפטורין מפאה אין שום תביעה להלוקח על המוכר משא"כ אם מכרו לו חוץ מחובתו וקבל המוכר דמים בעד זה וכיון שנשרף כל חלקו של מוכר קודם שהפריש הפאה ונמצא דלא שלם המוכר בעדו גובה הלוקח מעותיו ממנו זהו בע"ה פירוש האמיתי בהאי סוגיא עי' בתוס' ותמצא טעם:
ר"מ בעי ולמה לית אנן אמרין קמה כ"ש חייבת בפאה. לאו דמקשה על תירוצא דר"ח בשם ר"פ שצריך להיות חמשה שיבלין א"כ ליתני קמה כפי' המפרשים ז"ל אלא דמקשה סתם קושייתו וקאי על המשנה דלמה מנה התנא גבי דברים דצריכין קרקע גם פאה עמהם מאי שייכות הוא פאה לקרקע דזה אינו שייך רק בביכורי' דצריך קרקע וכן פרוזבל וכל אלו השנוין במשנתינו משא"כ פאה מאי שייכות היא לקרקע דהא גם הקונה קמה מחבירו הלוקח חייב בפאה א"כ ליתני קמה כ"ש חייבת בפאה ע"ז משני בגין דתני ביכורים תני קרקע וכ"כ תהגר"א ז"ל:
תני והראיון. פי' דתני בברייתא דקחשיב נמי הראיון דבקרקע כ"ש חייב לעלות לרגל. ר"י בשם ר"י מי שאין לו קרקע פטור מן הראיון ר"מ בעי ולמה לית אנן אמרין מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי. פי' לא דמקשה על מתני' דידן דלא קחשיב וידוי דעל מתניתין הא י"ל כמו שפירש"י ז"ל בקידושין (כ"ו סע"א) דהכתוב אשר נתת לנו קאי על כלל ישראל ולא דמי לבכורים דכתיב בהו נתת לי אלא דמקשה על ר' יוחנן דס"ל כהברייתא דגבי ראיון נמי בעינן קרקע משום דכתיב את ארצך ולא אמרינן דקאי על כלל ישראל א"כ ליחשב נמי וידוי. ומשני ריבר"ב בשם ר"י אמר שמועתא כן פי' דהוא באמת אמר משום ר' יוחנן דמי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי משום דכתיב אשר נתת לנו ומפרש ר"י בשם ריב"ל טעמא דהראיון נמי דבעינן קרקע משום דכתיב את ארצך:
אר"ח קומי ר"מ ולא שכ"מ הוא לפי שבכ"מ אין אדם מזכה אלא בכתב וכאן אפילו בדברים לפי שבכ"מ אין אדם מזכה עד שיהא קרקעות ומטלטלין במקום א' וכאן אפי' קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר א"ל ולא ר"א היא שניא היא שכ"מ דר"א כבריא דרבנן. ובירושלמי קידושין (פ"א ה"ה) וב"ב (פ"ט ה"ז) מסיק עוד א"ל שכ"מ דר"א הוא בריא דרבנן. המפרשים נדחקו בזה והק"ע ז"ל מגיה ולפענ"ד הכי פירושו דר"ח סבר דאף דר"א לא ס"ל דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ובעי קנין מ"מ לא בעי לר"א קנין גמור כ"כ ממש כמו בבריא לרבנן. כיון דחזינן דלרבנן לא בעי בשכ"מ קנין כלל ומזכה אפילו בדברים כמו כן לר"א דמצריך קנין ולא סגי בדברים מ"מ קנין גמור כמו בבריא לרבנן לא בעי. ור"ח סתם ולא פירש דבריו. ופריך לי' ר"מ ולא ר"א היא. פי' ומאי נפ"מ לר"א בין שכ"מ לבריא ומאי מקשה ר"ת ולא שכ"מ היא הא ר"א אמרה ולדידי' לא שייך הך פירכא דלפי שבכ"מ אין אדם מזכה אלא בכתב וכאן אפילו בדברים וכו'. ומשני לי' ר"ח ומבאר דבריו שניא הוא שכ"מ דר"א מבריא דרבנן. פי' בניחותא דאפילו לר"א שניא היא שכ"מ מבריא לרבנן דלא בעי בשכ"מ קנין גמיר כמו בבריא לרבנן לפי דלרבנן מהני בשכ"מ בדברים בלא קנין א"כ גם לר"א דמצריך קנין מ"מ א"צ קנין גמור וזה מדברי ר"ח שמפרש דבריו הראשונים וכזה מצוי בירושלמי כ"פ. ע"ז השיב לו ר"מ שכ"מ דר"א הוא בריא דרבנן. פי' דלר"א לא שניא בין שכ"מ לבריא אלא שכ"מ דר"א הוא ממש בריא דרבנן וצריך קנין גמור: