דריב"ח הוא דתני כו' ואם ספק פטור ריב"ח משום ר"מ מחייב. כן גי' הגר"א ז"ל בכי"ק:

אמר אמר ר' יוחנן כך הי' מלמד ר"מ את ריב"ח שספק לקט לקט ארשב"ל כך ה' משיב ר"מ את החכמים אי אתם מודים לי שספק לקט לקט. כן גי' הגר"א ז"ל בשנו"א ובכי"ק. פי' דר"י סבר דטעמייהו דרבנן דתחתונים לבעה"ב דס"ל דספק לקט פטור. ורשב"ל סבר דחכמים מודים בזה שספק לקט לקט אלא דס"ל בגר כיון דנכרי עיקרו פטור ספיקי נמי פטור וכאן במתני' ס"ל דלא הוה ספק כלל דהלבנים הם בודאי מן העליונים והירוקים הם בודאי מן התחתונים:

רבי אימי בשם רשב"ל דב"ש הוא דבש"א הפקר לעניים הפקר. פי' ושפיר קאמרה מתני' דהרי היא של עניים דהוה הפקר אף דאינו לקט:

וכב"ה. לא מצי אתיא מתני' דלדידהו איך רשאי להוסיף ליתן כל הנוגע לארץ בתורת לקט לפטור ממעשר והול"ל ענייה מעשרים ואוכלים:

א"ל ר' יוסי שמענו שהוא פטור מן המעשרות ד"ה משום קנס שהפקר ב"ד הפקר. דאפילו ב"ה מודו הכא שפטור מן המעשרות משום הפקר ב"ד דינפינן לה מקרא וכל אשר וגו':

ומנין שהוא פטור מן המעשרות. כלומר ממנין שהפקר ב"ד פוטר ממעשרות:

וחודש א' שהוא מוסיף לא פטור ממעשרות הוא. דאף דעברו שלא כדין מ"מ הר"ז מעוברת וגם החודש הנוסף יש לו דין שביעית שפטור מן המעשרו' אלמא דכח ב"ד יפה לפטור מן המעשרות ה"נ אף דאין זה רק קנס ב"ד פטור מן המעשרו' אף לב"ה. כן פי' הר"ש והשנו"א ז"ל. ואע"ג דלא דמי לשביעית דהתם הא הפקירו ב"ד לכל העולם דעשאוהו שמיטה משא"כ הכא דלא הפקירו ב"ד רק לעניים מ"מ כיוון דב"ד עשאוהו כלקט הוה כלקט דעלמא דאף דלא הוה הפקר לב"ה מ"מ פטור ממעשר דדרשינן ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש ללוי חלק עמך דאם הוא לוי עני נוטל לקט [כמש"כ התוס' ז"ל בב"ק (כח ע"א) ובכ"ד בשם הספרי וכן הוא בירושלמי ריש מעשרות וספ"ד דנדרים] א"כ הכא נמי כיון דחל עלי' שם לקט מכח הפקר ב"ד אף דהוא רק לעניים מ"מ הרי יש ללוי חלק בו שאם הוא לוי עני נוטל גם הלקט הזה ושפיר מיפטר ממעשר:

ר"ז בעי קומי ר"א כי' א"ל לבית כור. פי' לשדה שזרעו בה כור צריך ליתן ד' קבין לקט והוא כדי נפילה דקאמר רשב"ג שהוא שיעור הראוי ליפול לקט. ואיכא בין ת"ק לרשב"ג דלת"ק אומדין לפי התבואה של אותה השדה דוקא דאם היא לחה הלקט הנופל ממנה מעט ואם היא יבשה הלקט ממנה הרבה. ולרשב"ג אין משערין דוקא באותה שדה אלא אזלינן בתר רוב שדות והוא שיעור ד' קבין. כן פי' השנו"א ז"ל:

הכי גרסינן דבר שהוא ראוי לינצל ושכחו מהו שיעשה שכחה נשמעינה מן הדא עימר וכו' הדא אמרת דבר שהוא ראוי לינצל ושכחו הר"ז שכחה כצ"ל ובבעיא שני' גרסינן דבר שהוא ראוי להציל ופשיט מסאה עקורה. וה"פ דבר שהוא ראוי לינצל. כגון שבולת שראשה מגיע לקמה והיא ראוי' להנצל עם הקמה:

ושכחו. שקצרו הקמה ושכחו להציל את השבולת:

מהו שיעשה שכחה. מי אזלינן בתר שעת העזיבה וכיון דלא נתקדשה אז לעניים לא הויא שכחה או דלמא כיון דמ"מ לא ניצולה הויא שכחה:

אם עד שלא נטל את החמישית לא כבר נראה לו לדון את הרביעית בשורה. בתמי' והרי היתה אז הרביעית ראוי' להנצל עם החמישית ומ"מ כשנטל את החמישית ולא הציל הרביעית הרי היא שכחה. הד"א דבר שהוא ראוי לינצל ושכחו הר"ז שכחה:

דבר שהוא ראוי להציל ושכחו מהו שיעשה שכחה ופשיט מסאה תבואה עקורה כו'. דהאינה עקורה שהיא קמה מצלת את העקורה שהיא עומר ואי נימא דבר הראוי להציל אין עליו דין שכחה א"כ כששכח גם את האינה עקורה נימא דהעקורה חוזרת ומצלת את האינה עקורה שהרי העקורה עושה את האינה עקורה לדבר הראוי להציל:

ר' אבהו בשם ריש לקיש דר"י היא. ת"ק דמתני' דקאמר מעשר שבולת אחת ונותן לו סבר כר' יוסי:

דתנינן תמן שרי"א כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות. דס"ל עשו שאינו זוכה כזוכה וה"נ ס"ל להת"ק דעשו את העני כמו שזכה בהשבולת:

א"ר בא דברי ר"י צריך לזכותו לכהן. ס"ל דגם אליבא דר' יוסי צריך לזכות לכהן:

א"ר יוסי [אמורא] הדא דר' בא פליגי על דריש לקיש. דריש לקיש הא מוקי לת"ק דמתני' כר' יוסי ואי נימא כר' בא דגם לר"י צריך לזכות לכהן וא"כ ה"נ צריך לזכות לעני והת"ק הא לא קאמר הכי:

דתנינן תמן אלא מזכה את העני כו' א"ר בא דר"י צריך לזכות לכהן. כלומר דרבי אליעזר דוקא הוא דקאמר שצריך לזכות לעני כר' בא אליבא דר' יוסי מכלל דת"ק סבר דא"צ לזכות:

הוי לית היא דר' יוסי. דהת"ק לא ס"ל כר' יוסי ופליג על ריש לקיש דמוקי לת"ק כר' יוסי דלדידי' ע"כ לר' יוסי א"צ לזכות:

א"ר מנא כל גרמא היא אמרה דר' יוסי היא. דכולי עלמא סברי כר' יוסי ואה"נ דצריך לזכותו לכהן כר' בא וה"נ לכו"ע מזכה את העני ות"ק ור"א בהא פליגי:

ת"ק סברי מימר אינו מזכה כו' אלא שבולת א' ותנייא אחרייא דהוא ר"א ס"מ מזכה אה"ע בכל הגדיש. אבל לכו"ע צריך לזכות לעני:

והתנייא קדמייא סבר מימר מזכה מימינו לשמאלו ואינה זכי' כו'. קושיא היא דפריך על ר' מנא היאך נימא דלהת"ק ג"כ צריך לזכות לעני א"כ אמאי סגי בשבולת אחת הא הת"ק ס"ל בפרק דלעיל (ה"ו) גבי מי שליקט את הפאה ואמר הר"ז לפלוני עני דלא זכה לו דדרשי לא תלקט לעני לא תלקט לו לעני כדאמרי' בבבלי גיטין (יב ע"א) וא"כ הבע"ה לא יוכל לזכות לו ע"י עצמו דלא יקנה העני ע"י זכית הבע"ה וצריך העני בעצמו לזכות והשתא איך יוכל לזכות שבולת אחת הא לא ידעינן היכן היא. וליכא למימר דיקנה להעני את המקום ויזכה השבולת בכ"מ שהיא כדאשכחן הכי במס' מע"ש (פ"ה ה"ד) עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו לא דמי דהתם בתרומה ומעשרות מצות נתינה על הבעה"ב ויכול ליתן ע"י חצרו אבל הכא בלקט דרחמנא אזהר לא תלקט לו לעני רק העני יטול מעצמו אם יקנה לו מקום השבולת הרי הוא מלקט לעני. [וכדאשכחן גבי גט המונח בחצר הבעל דאם קנתה האשה את החצר קנתה גם הגט ולא הוה טלי גיטך מע"ג קרקע משום דבשעה שנעשה מחצרו חצרה הוה כאילו נתן מידו לידה כמו שהבאנו לעיל (פ"ג ה"ז) בתוס' ד"ה עד כדון בשם האב"מ ז"ל יעוי"ש וה"נ כשיקנה הבעה"ב להעני את החצר שמונח בו השבולת לקט תהי' נתינה מידו ליד העני וזה לא מהני בלקט משא"כ בתו"מ הרי המצוה בנתינה] וע"כ דצריך העני לזכות בעצמו בכל הגדיש או שיתן לו הבעה"ב כל הגדיש חוץ משבולת הלקט במתנה ע"מ להחזיר או שיגביה כל הגדיש ע"מ לזכות השבולת בכ"מ שהיא. עיין ברע"ב ובתורעק"א ז"ל:

מזכה מימינו לשמאלו. כל מזכה ע"י עצמו קרי לה הירוש' מזכה מימינו לשמאלו וכן הוא בירוש' קדושין (פ"א ה"ג):

והתנייא אחרייא. הוא ר' אליעזר:

סבר מימר אינו מזכה מימינו לשמאלו וזכייה היא. דהא ס"ל שם דמלקט לעני זכה לו ולא תלקט לעני הוא להזהיר עני על שלו ולדידי' הא יוכל הבעה"ב לזכות להעני שבולת אחת דיקנה לו המקום שהשבולת מונחת בו. והשתא אי אמרת כר' מנא דלכו"ע צריך לזכות לעני איפכא איבעי להו למימר דלת"ק צריך לזכות בכל הגדיש ולר"א סגי בשבולת אחת. והתני ר"ז ר"א בשם ר"י כו'. פי' דמביא עוד ראי' דאי נימא דלת"ק צריך לזכות הי' צריך לזכות בכל הגדיש דר"ז ר"א בשם ר"י הקשה דברי ר"א אהדדי:

תמן הוא אמר זכה לו. במלקט לעני דסבר דהבעה"ב בעצמו יכול לזכות לו. וכא אמר הכין. דצריך לזכות כל הגדיש ואמאי הא יכול הבעה"ב לזכות לו השיבולת בכ"מ שהיא:

ומשני בשיטתם השיבום בשיטתכם דאתון אמרין [כצ"ל. הר"ש ז"ל] ע"י חליפין כו'. כלומר לדידי אה"נ דיכול הבעה"ב לזכות לו השבולת בכ"מ שהיא אלא לדידכו דהבעה"ב אינו יכול לזכות לו הרי צריך העני לזכות בכל הגדיש. ומוכח להדיא דלא כר' מנא דקאמר דת"ק סבר דסגי בשבולת אחת ולר"א צריך לזכות בכל הגדיש דהא ר"א לדברי הת"ק קאמר ולי' לא ס"ל אלא ודאי דת"ק סבר דלא בעי זכי' כלל וקאמר לי' ר"א דבעי זכי' ולדידך צריך זכי' בכל הגדיש ולדידי סגי שיזכה לו שבולת אחת ומוכח מזה כר' יוסי האמורא דר"ל דמוקי להת"ק כר' יוסי דבכורות ע"כ לא ס"ל הא דר' בא דלר' יוסי צריך לזכות:

מחלפא שיטתין דרבנן תמן וכו'. פי' תמן קרי לברייתא דהמרב"ן וכן דרך הירושלמי בכ"מ:

וכא אינון אמרין הכין. במתני' דהמדל ס"ל דאין לו רשות בשל עניים:

ומשני תמן. במרבץ:

אי אפשר. כלומר א"א לו שלא להרביץ בשל עניים דכיון דמעשה ההרבצה מוכרח לשדהו א"א לו לעשות ההרבצה באופן שלא יזיק לעניים:

ברם הכא אפשר. הכא במדל אף דהוא מוכרח להדל אינו מוכרח להדל גם בשל עניים דאפשר לו להדל בשלו ולא בשל עניים ואה"נ דאם לא הי' אפשר לו להדל שלו אם לא שידל גם בשל עניים הי' מותר לו להדל הכל אף בחלק העניים אבל כיון דאפשר להדל בשלו בלבד אף שיהי' לו הפסד לא איכפת לן לפסידא דידי' וחיישינן טפי לפסידא דעניים. משא"כ במרבץ דאם ניחוש לפסידא דעניים יבטל מעיקר ההרבצה ע"כ מותר להרביץ [ומה דיכול ללקט ולהניח על גבי הגדר לא חשבי רבנן לאפשר דאין זה בגוף ההרבצה ודו"ק]:

ולמי הוא משלם. קאי על מתני' דלקמן ה"ד בעה"ב שהי' עובר וכו' כשיחזור לביתו ישלם ומיבעי למי ישלם:

אר"י לעניי אותה העיר. שנטל שם:

דלא כן מה אנן אמרין. כלומר בלא ר' יונה מה היינו אומרים פשיטא דלעניי אותה העיר משלם ומאי קמ"ל:

למדת הדין נצרכה. הא קמ"ל דסד"א דהא דקאמר ר"א ישלם הוא רק לצאת ידי שמים אבל בדין פטור הוא משום דהוה ממון שאין לו תובעין ורבנן דפליגי סברי דאף לצאת י"ש נמי פטור וכיון דלר"א הוא רק לצי"ש סגי שישלם אף לעניי עיר אחרת קמ"ל ר' יונה דמחויב לטרוח ולשלם לעניי אותה העיר דוקא דהא דלר"א מחוי' לשלם הוא ממדת הדין וע"כ במקום שנטל שם מחויב לשלם. וכן מוכח בבבלי חולין (קל ע"ב) דלר"א הוא ממדת הדין ועיין בשנו"א ז"ל:

ואם עשה כן. אהא דלא ישכור אדם את הפועל קאי כפי' הפני משה ז"ל:

פועל שעושה כן הרי זה גוזל לבעל הבית ולעניים. שבמתכוין עושה שיפול לקט הרבה בשביל בנו וגם גוזל עניים שמניח לבנו ללקוט יותר משארי עניים. כן פי' השנו"א ז"ל:

א"ר יצחק ועניים מרודים תביא בית. מרודים פי' מטולטלים שהולכים ונדים מבית לבית ור' יצחק מפרש עולים כמשמעו שהעניים הם עולים והולכים מבית לבית. ואיידי דהביא פסוק זה דועניים מרודים לפרש לשון עולים הביא ג"כ הא דר' אבין אם עשית כן פי' שנתת לעניים מרודים מעלה אני עליך וכו'. כן פי' השנו"א ז"ל:

הדרן עלך גדיש ר"ח בשם ר"י טעמייהו דב"ש לעני ולגר כו'. ולא פירש טעמייהו דב"ה. ארשב"ל טעמייהו דב"ה תשמטנה כו'. ולא פירש טעמייהו דב"ש: