כיצד פותחין לזכות אומרין איפשר שזה הרג את הנפש ר"ל דהדיינים יתחילו לומר להעדים אי איפשר להאמין לכם שזה הרג את הנפש. ע"ז מקשה ר' יוסי אין כיני ר"ל אי הכא אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות ובא חבירו וסייעו קי"ל דמקבלין אותו. ואי ס"ד דהבית דין יאמרו להעדים דאי אפשר להאמין לכם א"כ אין כאן סיוע ר"ל דיגרמי הב"ד דלא יהי' שוב סיוע דהעדים יחשבו הכי יש עדים לשקרן בתמיה ר"ל אם אנחנו שקרנים בעיני הב"ד אם כן לא יקבלו שום עדותינו לזכות א"כ הוי חוב לב"ד בזה שיגרמו דהעדים אתו לאמנועי מללמד זכות. ונשאר בקושיא:

א"ר ינאי אילו נתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה. פי' דהנה הכתוב הזה חתוך הוא לא תהי' אחרי רבים לרעות ולא תענה על רב לנטות אחרי רבים להטות דאם הכתיב הזה אינו חתוך ולא פסקינן ליה לפיסקא פיסקא אלא. כמו שהוא ונדרש בב"א כבר פירש"י ז"ל בפי' החומש דלפי פשוטו כך פתרונו של מקרא לא תהי' אחרי רבים לרעות אם ראית רשעים מטים משפט לא תאמר הואיל ורבים הן הנני נוטה אחריהם ולא תענה על רב לנטות וגו' ואם ישאלך הנידון על אותו המשפט אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמיתו אלא אמור את המשפט כאשר הוא וקולר יהא תלוי בצואר הרבים עכ"ל רש"י ז"ל לפי פשוטו של לשון המקרא. אבל המסורה בידי חז"ל לחתוך את הפסוק לפיסקא פיסקא ונחלק לשלשה ענינים וכל ענין וענין היא דיבר בפ"ע שדיבר הקב"ה עם משה. וכך קיבלו חז"ל פי' המקרא כדפירש"י ז"ל שם וז"ל לא תהי' אחרי רבים לרעות מכאן דרשו שאין מטין לחובה בהכרעת דיין אחד. וסוף המקרא דרשו אחרי רבים להטות שאם יש שנים מחייבין יותר על המזכין הטה הדין על פיהם לחובה ובד"נ הכתוב מדבר. ואמצע המקרא דרשו ל"ת על ריב על רב שאין חולקין על מופלא שבב"ד לפיכך מתחילין בד"נ מן הצד. ולפי דברי רבותינו כך פתרון המקרא ל"ת אחרי רבים לרעות לחייב מיתה בשביל דיין אחד שירבו מחייבין על המזכין. ולא תענה על רב לנטות מדבריהם אחרי רבים להטות יש רבים שאתה נוטה אחריהם ואימתי בזמן שהם שנים המכריעין במחייבין יותר מן המזכין. וממשמע שנאמר ל"ת אחרי רבים לרעות שומע אני אבל יהא עמהם לטובה מכאן אמרו ד"נ מטין ע"פ אחד לזכות וע"פ שנים לחובה וכו' עכ"ל רש"י ז"ל. הרי דהפסוק הזה חתוך הוא לג' אמירות ואיתא בירושלמי ב' פעמים למשמעות דהפסוק נחלק לשנים לשון חותך פי' דהפסוק נחלק לפיסקי פיסקי במס' תענית פ"ד ה"ג ובמס' מגילה פ"ד ה"ב עיי"ש. וה"פ בסוגיא דידן א"ר ינאי אילו נתנה התורה חתוכה פי' אלו כמו אילולי [א"נ דגרסינן מפורש אלולי והכל אחד] ניתנה התורה חתוכה לחתוך הפסוק לפיסקי פיסקי ולכמה מאמרים לדיבור בפ"ע לא היתה לרגל עמידה דלא הי' בידינו האיך לפסוק הלכה למעשה בכל מקום שיש פנים לכאן אלא התורה ניתנו חתוכה. ולפ"ז גילה לן הכתוב הזה שנחתך האיך לעשות לפסוק הלכה למעשה מ"ט וידבר ה' חל משה במ"ט פנים כצ"ל וכן היא במדרש תהלים פי"ב עיי"ש בנוסח קרוב לזה אמר לפניו הודיעני האיך היא ההלכה והאיך נפסוק הלכה א"ל אחרי רבים להטות רבו המזכין זכי כו' כדי שתהא התורה נדרשת במ"ט פנים כו' ר"ל אם הי' כתוב הלכה מפורש לא היתה התורה נדרשת מ"ט פנים לכאן ולכאן על טמא ועל טהור ע"כ לא נכתב הדין מפורש אלא אחרי רבים להטות. ובמדרש תהלים פי"ב גרסינן אמר ר' ינאי לא ניתנה התורה חתיכה אלא כל דבר ודבר שהי' הקב"ה אומר למשה הי' אומר מ"ט פנים טהור כו' עיי"ש ועיי' ביפ"מ ז"ל דמפרש אם היתה התורה חתיכה ע"מ. שיהי' פסוק ומבורר בטעמו כשיפול איזה ספק בהלכה לא הי' קיום והעמדה בשום הלכה שבכל דבר יש צדדין ופנים לכאן ולכאן שהתורה נידרשת במ"ט פנים ולכן נמסר הדין להסכמת דעת הרוב עי"ש:

א"ר יצחק אמר לי ר' יוסי ל"ש אלא אפילו נזדכה בטעות מחזירין אותו. המרה"פ ז"ל מגי' כאן דצ"ל אין מחזירין אותו. ובאמת אין צריך להגיה אלא כמו שפירש בפ"מ ז"ל כמו שמבואר בבבלי דף ל"ג ע"ב ולשון אפילו קאי אתיבת נזדכה ופשוט:

רבי אומר ובלבד שלא יהו מחוסרין לומר איש פלוני אתה זכאי כו' אבל אם היו מחוסרין בנושא ומתן לא בדא ריב"ח אמר אפילו מחוסרין במשא מתן. הפ"מ ז"ל דוחק א"ע. בהא דריב"ח בתיבת אפילו כדי להעמידו כמו בבבלי אליבא דריב"ח. ובאמת דחוק מאד לפרש כן ומחוורתא דבאמת חלוק הבבלי עם הירושלמי בזה כדאשכחן כן בכמה מקומות:

מנ"ל א"ק ושפטו את העם בכ"ע ואיתקרי לשעבר. כן נראה לפענ"ד דתיבת ואית קרי נחלקה לב' תיבות בדפוס והיא תיבה אחת ואתקרי. ר"ל דהיא ברייתא שנישנית כך מנ"ל א"ק ושפטו את העם בכ"ע ואתקרי לשעבר ע"כ לשון הברייתא. פי' משום דאיכא ב' פסוקים בתורה ושפטו את העם אחד במה שאמר יתרו. ובפרשה השני של ויבחר משה כתיב עוד הפעם ושפטו את העם בכ"ע ופירש רש"י ז"ל בפי' החומש דהפסוק הראשון הוא בלשון צווי. והפסוק השני היא על המעשה ולכן תירגם התרגום בפסוק הראשון ייתון ידונין ופסוק השני היא עשיה עיי"ש. וע"כ פסוק הראשון נקרא על להבא. ופסוק השני איתקרי לעבר וכיון דאתקרי על לעבר יש לפרש דשפטו בכל עת דכמה פעמים שפטו אפילו בלילה ומשה לא חזר המשפט [וממקרא הראשון שאמר יתרו אין ללמוד מזה אך מהפסוק השני מפרשה השניה של ויבחר משה אנו למדין] כך היא נישנית הברייתא. ע"ז מפרש ר"ש בר"י פירוש הברייתא כיני מתניתא ר"ל כך פירש הברייתא על מה קאי האי מנ"ל דקאי מנין שאם טעו ודנו בלילה שדיניהם דין בדיעבד שנאמר ושפטו את העם בכל עת ואתקרי ע"ז אמרין הא אמירה ר"ל דיכול להיות כך כדפירש הרא"ש ז"ל. ולשון הא אמירה איתא בירושלמי בפ"ט דמס' ב"ק ובפ"ו דסנהדרין ה"א. אבל הרא"ש ז"ל מהפך הגי' משום דהגי' לפניו הי' ואית קרא באלף אבל לפי הגי' שלפנינו דגרסינן ואית קרי ביוד יש לפרש כדפירשנו. והרמב"ן ז"ל מקיים הגירסא ואינה מהפכה. ולפי גי' הרא"ש ז"ל ופירושו לא אוכל להבין לשון כיני מתניתא:

תני העד אין מלמד לא זכות ולא חוב מנ"ל ועד לא יענה בנפש למות וילפינן דלא מלמד זכות והגם דכתיב למות [כדס"ל לר"י בר"י במס' סנהדרין דף ל"ד ע"א דמשום זה אינה מלמד חובה אבל מלמד זכות] פי' הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה"ע ה"ח דה"פ הכתוב כלומר עד שהעיד בנפש למות לא יענה אלא ישתוק עכ"ל ז"ל ולפ"ז לא ידעינן אלא דאינו מלמד זכות כיון שהעיד תחלה למות אבל מנ"ל דעד שהעיד לזכות אינו מלמד חובה קודם ג"ד דהא כל עיקר דקפד הכתוב היא על עד שהעיד למות דלא ילמוד זכות על חייב. אבל מנ"ל דהעד דהעיד על חייב שלא ילמוד זכות על מיתה ע"ז דרשינן הקרא לגוונא אחריתי ג"כ. ועד אחד לא יענה בנפש למות כך שיעור הכתוב. ועד אחד שהעיד לא יענה עוד בנפש למות ר"ל דקאי האי בנפש למות על האזהרה של העני' בלא ילמוד חובה לנפש למות ולא קאי האי למות על העדות אלא היא אזהרה בהעני' שלא יענה בנפש למות וזה מבואר בירושלמי. תני העד אין מלמד לא זכות ולא חובה מנ"ל שנאמר ועד לא יענה בנפש למות היא העד בנפש למות לא יענה וקאי בנפש למות על עד. ופריך ומנין שאף אין מלמד לא זכות ולא חובה [ותיבת היא מיותר] ר"ל כיון דבנפש למות קאי על עד בנפש למות א"כ מנ"ל דאף לחוב אסור תלמוד לומר והוא לא יענה בנפש למות ר"ל דהיא אזהרה על האדם שלא יענה בנפש למות ולא שהיא עד בנפש למות. ועל כן מתפרש הקרא בב' אופנים או עד בנפש למות או דהעני' בנפש למות. והוא בין שהוא עד בנפש למות לא יענה או דהאזהרה היא שלא תהי' העני' בנפש למות. וע"ז מפרש רשב"ל מדוע דרשינן הכי הא פשטת הכתוב היא שהיא אזהרה על שלא יהי' עניה בנפש למות. כדסבירא ליה לר"י בר"י כדפריך בבבלי ד' ל"ד ע"א. ע"ז מפרש פעמים שאדם רואה את עצמו מזדמם ומפליג דבריו פי' שמפליג בדברים אחרים כדאיתא לשון זה במסכת גיטין פרק האומר בירושלמי ובמס' מע"ש פ"ד הלכה ז כדי שלא ימות. ר"ל דמתירא שלא יוזם ולחזור מדברי' אינו יכול משום שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד על כרחך מפליג בדברים אחרים ללמד עלי' זכות כדי שיצא זכאי ולא יוגמר דינו וכן קאמר רשב"ל בבבלי שם וכפירש רש"י ז"ל עיי"ש. ע"כ מפרשינן הפסוק לאופן הזה גם כן דבנפש למית קאי על עד ואזהרה שלא יענה הוא על זכות:

רב אמר לא תענה אפילו אחר מאה פי' אפילו אם כבר הגידו כמה דיינים את דעתם אחר הרב יעברו על ל"ת על רב לא אמרינן דהשתא רשאי כל אחד להגיד דעתו ושוב לא עבר על ל"ת על רב דהא מגיד דעתו אחר הדיינים ולא אחר הרב ולא עברו על ל"ת רק הראשונים לבד קמ"ל דכולם עוברין ואזהרה על כל אחד ואחד:

דברי ר' פפא ר"ח בשם ר"ס. איתפלגון ר"י ורשב"ל חד אמר דינינו כדיניהן. וחד אמר אין דינינו כדיניהן פי' דפליגי אם גם ב"נ שהוזהרו על הדינין אם גם המה נצטוו ע"ז כדינינו כגון בד"נ מתחילין מן הצד ע"ז אמר מ"ד דינינו כד ניהן ניחא מה דכתיב ויאמר יהודה משום דמתחילין מן הצד אבל מ"ד דבני נח מתחילין מן הגדול קשיא מן ויאמר יהודה. ומשני דהכונה דנראו דברי יהודה ר"ל דנתקבל דברי יהודה:

ומנין שמתחילין בד"נ מן הצד ר"ל עוד ילפותא איכא בברייתא על זה כדמסיק תני שמואל הזקן קומי ר"א ויאמר דוד וגו':

ר"י אומר אין מדקדקין ביי"נ ר"ל דהלכה כדברי המיקל ביי"נ וכן משמע מהפוסקים ז"ל שמביאין האי ירושלמי: