Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Sanhedrin Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ר"ש דרש כל שם ב"כ בשריפה ורבנן אמרין כל שם ארוסה בסקילה והיא כדאיתא בבבלי דף נ' ע"א דרבנן לטעמיי' דסקילה חמורה משריפה דילפי מן מגדף ע"כ מוקי לקרא דב"כ בשריפה הוא דווקא על נשואה אבל בארוסה מצינו בבת ישראל דחמירא ארוסה מנשואה אבל רבי שמעון ס"ל כ"ש בת כהן בשריפה משום דשריפה חמורה ואי ס"ד דארוסה בסקילה א"כ ארוסה קילא מנשואה גבי ב"כ ומצינו בבת ישראל דארוסה חמירא מנשואה והיינו דמסיק הגמ' ומפרש כל אחד לפי טעמו ועוד מגדיל יותר לפרש דע"כ כל אחד לטעמי' דר"ש דרש מה ב"כ שהחמירה תורה בנשואה שתהא בשריפה הקילה בארוסה שהיא בסקילה ר"ל דא"כ דאם תוקים הקרא על נשיאה אבל שם ארוסה בסקילה א"כ לפ"ז יהי' נשואה חמור מארוסה א"כ לפ"ז בבת ישראל הי' צריך להיות ג"כ נשואה חמור מארוסה והי' צריך להיות ארוסה בהריגה דהא נשואה בחנק. וצריך להיות ארוסה בהרג. דלר"ש הרג קיל מחנק כדמסיק בת ישראל שהקילה תורה כ"כ בנשואה בסקילה ר"ל אפילו אם הי' מקיל על סקילה הי' ג"כ די הקולא ולא די שהקלת בסקילה אלא הקלת עוד יותר בחנק [וכלשון זה איתא לקמן בסמוך יצא לידון בקלה בשריפה ר"ל דאפילו אם הקלת בשריפה הי' ג"כ קולא כדמסיק שם ולא די הקולא דשריפה אלא הקלת על חנק עיי' בסמוך] א"ד שהקל בארוסה שיהא בהריגה והיא הכונה כמו בבבלי דלר"ש ל"ל דארוסה בסקילה ונשואה בשריפה כיון דשריפה חמורה א"כ יהי' ארוסה קילא מנשואה ומצינו דבאמת ארוסה חמירא. והכא מסיק עוד יותר דא"ת דבב"כ ארוסה קילא מנשואה צריך להיות בבת ישראל ארוסה בהריגה מק"ו מב"כ דהא גבי בת ישראל הקילו יותר בנשואה דהא אפילו סקילה היתה קולא. והתורה הקילה עוד יותר והי' צריך להקל עוד יותר ויותר בארוסה. ורבנן לטעמיי' דס"ל סקילה חמורה דרשין דכל שם ארוסה בסקילה דל"ל דכל בת כהן בשריפה א"כ לא אחמיר בבת כהן בארוסה יותר מבנשואה ובאמת צריך להיות ארוסה חמורה כמו בבת ישראל ועוד ק"ו מה בת ישראל שהחמירה תורה בארוסה על החמור שבחמורה על סקילה והקלת כ"כ בנשואה שתהא בשריפה ר"ל אפי' בחד מדריגה דתיחות מינה על שריפה הי' ג"כ קולא ולא די שהקלת בשריפה הקלת עוד יותר ויותר בנשואה על חנק והרידוה ב' מדריגות [כההיא לישנא דלעיל] בת כהן שהקילה התורה בארוסה שתהא בשריפה אינו דין שניקיל עלה בנשואה שתהא בחניקה. ע"כ מוקמינן דכל שם ארוסה בסקילה. אם כן לפ"ז באמת ארוסה חמורה מנשואה. וסוגיא מובנת כפשיטה אך נתחלפה בדפוס בין תיבת ארוסה לנשואה ונשואה לארוסה בדברי ר"ש. וזה טעות דמוכח ופשוט. וראיתי בס' נו"י ז"ל דמגי' הרבה בהאי סוגיא. ולדברינו אין צריך שום הגה אלא נתחלף בין ארוסה לנשואה:
ר"א בשם ריב"ח כל מיתה שהיא למטה ממיתת אבי' בשריפה. עיי' בבבלי דף נ"א ע"א מבואר זאת:
כלל בהיכרת ופרט כו' הגי' מדויקת במס' שבת יותר וה"פ כלל בהיכרת ופרט בהיכרת אם יצאו ללמד על הכלל לחלוק ג"כ לענין כרת כמו דמחלק גבי לאוין לענין מלקות מילתי' דר"י אמרה כלל ופרט הוא דמר ר"א בשם ר"י כי כל וכו' אחותו בכלל היתה וכו' לחלוק על הכלל פי' לענין כרת. התיב ר"א והכתיב ערות אחות וגו' א"ל לצורך יצאת וכו' א"ל והכתיב וכו' א"ר יוסי דודתו לצורך יצאת למעט את אשת אחיו מאמו פי' ממעט מכרת ומפרש ואזיל נאמר כאן דודתו ונאמר להלן וכו' אף דודתו באחות אביו מאביו אף אשת אחיו שנאמר כאן ר"ל אצל דודתו באשת אחיו מאביו כמו שמבואר בגליון דיליף אשת אחיו מדודתו ודודתו יליף מדודו או בן דודו. ע"ז פריך עד כדון כר"ע ר"ל דלר"ע ס"ל דיליף למד מן המלמד במס' קידושין בירושלמי בפ"ק הלכה ב' ובמס' ערלה פ"ה אבל לר' ישמעאל דלא יליף למד מלמד וכיון דדודתו גופי' יליף מדודו דגאולה לפ"ז לא ילפינן שוב אשת אחיו מדודתו וכה"ג איתא בירושלמי כמה פעמים ומשני דלר' ישמעאל איכא ילפותא אחריתי דתנא דבר"י נאמר כאן כו' והשתא פריך על ר"א דמקשה על ר' יוחנן מכמה פסוקים הא ר"י מקשה לה מנן תיתי לי' וגרסינן הא ר' יוחנן כדאיתא מפורש במס' סנהדרין וכ"כ הפ"מ ז"ל והפי' הוא דהא דר' יוחנן מקשה לה ר"א א"כ מנן תיתי' לי' לר"א דפרט מחלק כריתות ומשני דמצינו דר"א יליף לה ממקום אחר כדמסיק ר' אבוה ר' אלעזר בשם ר"ה שני לאוין וכרת אחת לאוין חולקין כריתות דמחייב על כל לאו כרת. מ"ט על בשר וגו' וכתיב איש אשר וגו' הרי יש כאן שני לאוין כו' לאוין מחלקין כריתות א"כ שמעינן לי' לר"ח דיליף מפורש ממקום אחר ופריך מה עביד לה ר' יוחנן לפ"ז דלמה באמת צריך למילף מאחותו הא ממקום שיליף ר"א שפיר שמעינן דמחלק כריתות ומשני באנשים הכתוב מדבר ואחותו ללמד על כל הנשים לענין כריתות. ופריך ולית לי' לר"א כן ואמאי מקשה ומשני אית לי' לא תקרבו וכו' ומה עביד לה ר"י וכו' ועוד מן הדא דיש ילפותא ממקום אחר ותיתי לי' לר"א דמקשה על ר"י יש לו ילפותא ממקום אחר כלל בעשה ופרט בלא תעשה כו' ומ"ט דר"א ושבתה הארץ כלל שדך לא תזרע פרט וכו' הזריעה והזמר בכלל הי' ולמה יצאו להקיש עליהן כו' ונמצא דאף החרישה היא בלא תעשה דסבירא ליה לר"א דדנין בה לדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל ור"י דפליג דס"ל דלא דנין אותו לדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כדמפרש וכמו דמסיק שנייא היא שכלל בעשה ופרט בלא תעשה ולא שייך בה הך מידה דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל וכו' ללמד על הכלל. ואכתי מספקא לן אליבא דר"י אם דנין בזה בכלל בעשה ופרט בלא תעשה במדה דכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ואין שום חיוב על העבודות הארץ בשביעית זולת זריעה וזמירה או דכמו דבמדה זו דדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד אין דנין כמו כן כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט גם כן אין דנין [עיי' בהר"ש ז"ל במס' שביעית בפ"ק] ולקמן אמר רבי אלעזר ועשה מלמד על לא תעשה לא גרסינן לה במס' כלאים פ"ח עיי"ש. ולפי הגירסא שלפנינו ע"כ דה"ג ועשה מלמד על לא תעשה ולא תעשה מלמד על עשה. על דעתיה דר"א ניחא פי' דניחא לן בלא שום ספק דע"כ מותר לחפור בורות שיחין ומערות דהא יצא מן הכלל מלמד דווקא דבר שהוא מהני לעבודת הארץ אבל על דעתיה דר"י מיבעיא לן מהו לחפור בורות שיחין ומערות דהא העשה דושבתה הארץ הוא מילתא באפי נפשי' וכל השבתה בכלל וכשם שאין מלמד לענין איסור כן נמי לענין היתר או דילמא דאעפ"כ ס"ל לר"י דע"כ כוונת הכתוב דושבתה דווקא דבר שהוא מועיל לעבודת הארץ. ומה שנדפס ר"י במקום ר"א. טעות דמוכח הוא וכן הגי' המהרא"פ ז"ל במס' כלאים פ"ח אמר רבי בא קרטיגנאה טעמי' דר"י שש שנים תזרע ולא בשביעית וכו' תזמור ולא בשביעית כל ל"ת שהיא בא מכח עשה עשה היא פי' דלפיכך ס"ל דלא כר"א דלא הוי דבר שהי' בכלל כדאמר ר"א הזרע והזמיר בכלל היתה ולמה יצאו ז"א דהזרע והזמיר לא הי' בכלל העשה דושבתה הארץ אלא דכתובים הם בעשה אחרת קודם שש שנים תזרע וגו' והשתא מיבעיא ועובר בעשה [ובמס' כלאים בדפוס זיטאמיר ובדפוסין הראשונים נקוד קודם והוא עובר בגמ' להראות דהיא מילתא אחריתי] פי' אליבא דר"י דס"ל דלא הוי דבר שריי' רכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל אם דנין במדה דכלל ופרט. דאין בכלל אלא מה שבפרט. ועל החרישה אפילו עשה ג"כ ליכא. או דלא דנין גם כן בכלל ופרט למימר דאין בכלל אלא מה שבפרט הזרע והזמיר אין הא החרישה וכיוצא בה לא א"כ הוי החרישה בעשה וזריעה וזמירה בל"ת ע"ז קאמרי דר"י אמר עובר בעשה דס"ל דאין דנין אף במדה דכלל ופרט ור' יוסי ס"ל דדנין בכלל ופרט אף דכלל בעשה ופרט בל"ת מ"מ במדה זו דכלל ופרט דנין ואין בכלל אלא מה שבפרט זריעה וזמירה אין הא מידי אחריתא לא וכן הגי' במס' כלאים הנ"ל ר' יוסי אמר אפילו עשה אין בו וליידא מילה כתיב ושבתה הארץ לענין ל"ת וקאי האי דושבתה רק על הל"ת דזריעה וזמירה ואין בכלל דושבתה כלום אלא מה שבפרט אבל חרישה אינו עובר כלום. והשתא מביא ברייתא יכול יהו לוקין על התוספת ר"י פתר מתניתא על חרישה וכדמסיים שם דאין לוקין. ור"א דס"ל דלוקין פתר לה דקאי על איסור ב' פרקים הראשונים אית תניא תנא שש שנים תזרע וגו' כרמך ואית תניא תנא שדך לא תזרע וגו' כלומר דחד תנא מצינו דקחשיב לזריעה וזמירה ל"ת ועשה ג"כ וחד תנא לא קחשיב לזריעה ולזמירה אלא ל"ת ולא עשה. מאן דקחשיב לזריעה וזמירה עשה הוא כר"י דס"ל ג"כ דהוי זריעה וזמירה בכלל עשה דשש שנים תזרע כדאמר ר' בא קרטיגנאה לטעמא דר"י לעיל אבל מאן דלא קחשיב שש שנים תזרע וגו' הוא כר"א דלדידי' לא נתמעט זריעה וזמירה מן שש שנים וגו'. מתניתא פליגא על ר"א השמר בל"ת כו' בגין דכתיב שם תעלה וכו' אין ל"ת מלמד על עשה דאי ל"ת מלמד על עשה בלא"ה ידעינן דעובר בל"ת על העשי' דומיא דעובר בל"ת על החרישה הגם דבל"ת כתיב רק זריעה וזמירה. וה"נ עובר על העשי' בל"ת אע"ג דבל"ת כתיב רק העלאה. ומשני שלא תימר כמה דתימר גבי שבת חפר כו' אינו חייב אלא אחת ודכוותי' עשי' והעלאה א"ח אלא אחת:
רבב"ח בעי קומי ר"ז מה ראה ר' יוחנן לתפוש את האם ולהניח אשת האב ר"ל הא כתיב גבי אשת האב ערות אביך היא א"ל דהוא סבר כר"י דר"י דרש בזכר הכתוב מדבר כו' כו' ערות אשת אביך באשת אב הכתוב מדבר ערות אמך זו אמו שהיא אשת אביו רצה לומר כיון דהכתוב מדבר באשת אב דהא כתיב בסמוך ערות אשת אביך [ולפיכך נקט גבי ערות אשת אביך באשת אב הכתוב מדבר ולכאורה צ"ב מאי קמ"ל בזה הא מפורש כתיב אשת אביך אלא דמקדים לומר באשת אב הכתוב מדבר וכיון דבאשת אב הכתוב מדבר א"כ העיקר הוא שבא על אשת אביו וכדאיתא בבבלי דף נ"ד ומשמע בין אשת אביו שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו אמו שאינה אשת אביו מנין עכ"ל הגמ'. והוא הכונה ג"כ כיון דמיירי באשת אביו ע"כ לא ידעינן על אמו שאינה אשת אביו דילמא קאי הכל על אשת אביו וע"ז קאמר הקרא ל"ת גם משום אמו] אמו שאינה אשת אביו מנין אע"ג דבעלמא היכי דלא כתיב אישות אפי' ארוסה בכלל כמו גבי אחותך בת אביך וגו' [עיי' במס' יבמות דף כ"ב ע"ב ועיי' ברש"י ז"ל במס' סנהדרין דף נ"ד ד"ה ת"ל ערות אביך וגו'] אבל הכא כבר כתיב אישות באמו דהא אשת אביך משמע בין אשת אביו שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו. וכיון דכתיב אישות באמו. א"כ אמו שאינה אשת אביו מנין ע"ז קאמר אמך היא ל"ת ערותה. מה עביד לה ר"ע כיון דדריש ערות אביך ג"כ על אשת אביך כדמסיק בסמוך א"כ תרי קראי ל"ל. ומשני פתר לה לאח"מ פי' דחד קרא מיבע"ל לאח"מ ופריך מנ"ל לר"י על לאח"מ ומשני ערות אביך בין בחיים בין לאח"מ. והשתא מביא הגמ' הא דר"ע ומסיק להברייתא ר"ע דרש ערות אביך באשת אב הכתוב מדבר ערות אמך זו אמו שהיא אשת אביו אמו שאינה אשת אביו מנין אמך היא לא תגלה ערותה ע"כ הברייתא [ומה דמסיק אח"כ מה עביד לה ר"י פתר לה לאח"מ ול"ל לר"ע כן מיותר ונשתרבב התיבות הללו מהא דלעיל כמצוי בירושלמי כן לפעמים] והיינו דר"י סבירא ליה כר"י דמיבעיא לי' דערות אביך היא על לאחר מיתה. אך דקשה על ר' יהודא דמנ"ל על אמו שאינה אשת אביו כיון דהאי אמך היא מבעיא לי' דאינו חייב אלא משום אמו א"כ מנ"ל דאמו שאינה אשת אביו. ומה מבאר הגמ' בסמוך דמביא ברייתא. ערות אביך וערות אמך מה אביך כ"ש אביך בין לעונש בק לאזהרה אף אמך כ"ש אמך בין לעונש בין לאזהרה ר"ל דכל עיקר דבעינן למילף על אמו שאינה אשת אביו משום דכבר כתיב אישות באמו אבל על אביו שיהא בעל אמו לא בעינן למילף כלל דהא לא כתיב גבי' אישות וכ"ש אביו כל שהוא ר"ל בין שהוא בעל אמו בין שאינו בעל אמו. כן נמי אמו בין שהיא אשת אביו בין שאינה אשת אביו. וכן לגבי עונש לא נמצא אמו כלל וילפינן לה בברייתא המובא בבבלי בג"ש נאמר ערות אביך ל"ת באזהרה ונאמר להלן ע"א גילה בעונש מה כאן עשאה כו' עיי"ש. והיינו דקאמר מה אביך כל שהוא אביך בין לעונש בין לאזהרה אף אמך כ"ש אמך בין לעונש בין לאזהרה ר"ל כ"ש אביך כל אופן שהוא אביך בין שהוא בעל אמו או לא כן נמי באמו בין שהיא אשת אביך או לא בין לעונש בין לאזהרה. ע"ז קאמר הגמ' לא מסתברא דבעינן האי דרשא למידרש אהן קרייא אלא ר"י דל"ל אמו שהיא אשת אביו ר"ל דלא שייך אליבי' הדרש דלעיל זו אמו אשת אביו אמו שאינה אשת אביו מנין אמך היא ז"א אליבא דר"י דהא היא מיבעיא לי' דאינו חייב אלא משום אמו בלבד ע"כ צריך להדרש הזה למידרש. ערות אביך וערות אמך מה אביו כ"ש אביו בין לעונש בין לאזהרה אף אמו כ"ש אמו בין לעונש בין לאזהרה ר"ל כ"ש אביך ואמך בין אם האב הוא בעל אמו או לא או דאמו היא אשת אביו או לא. אר"ז הדא אמרה למידין מג"ש אפילו מופנה מצד אחד כדאיתא בפי' רש"י ז"ל דף נ"ד ע"א ת"ל ערות אביו גילה דהא מופנה ל"ש עיי"ש וע"כ הוי מופנה מצ"א. ע"ז אמר לי' ר"י לית דא פשיטא על דר"ע דהא ר"ע סבירא לי' דלא בעינן מופנה כלל. והברייתא אולי ס"ל דלא בעינן אף מופנה מצד אחד כלל:
רבי ירמיה בעי הבא על אמו מהו שיהא חייב עלי' משום אשת איש. פי' דרבי ירמי' מיבעיא ליה אליבא דרבי יהודא אם דפוטר משום אשת אב או אף משום אשת איש. דלהת"ק פשיטא דחייב אף משום אשת איש ומיירי בפנויה כדאוקים לעיל אך מיבעיא לי' לר' יהודא. ע"ז קאמר תא חמי אילו אחרי בא עליה חייב משום אשת איש ובנה אינו חייב עליה משום אשת איש בתמיה דלמה גרע בנה מאחר. ע"ז התיב ר' יוסי הרי חורגה הרי הוא אינו חייב עליה משים אשת איש ובנה חייב עלי' משום אשת איש בתמי' דתני אף בשאר עריות כן פי' דגרסינן בתוספתא ר' יהודא אומר הבא על האם אינו חייב אלא משום אם בלבד וכן הי' ר' יהודא אומר הבא על אשת האב אינו חייב אלא משום אשת אב בלבד פירש ולא משום אשת איש א"כ היכי תימר הכי עדיף בנה מאיש אחר והא הרי כשבא עלי' חורגה הוא בן בעלה דהיא אשת אביו אינו חייב משום אשת איש אליבא דר' יהודא. וכי גרע בנה דיהא חייב משום אשת איש. דיהא כאחר בא עלי' ומביא ראי' דבחורגה אינו קייב משום אשת איש דתני אף בשאר עריות כן ר"ל דהא תנינן בתוספתא גבי רי"א הבא על אמו אינו חייב אלא משום אם בלבד וכן הי' רי"א הבא על אשת אביו אינו חייב אלא משום אשת אב בלבד ולא משום אשת איש א"כ הרי בפירוש תנינן דאף בשאר עריות כן ומביא ראי' מחורגה דפטור ג"כ מאשת איש וכי בנה גרע מחורגה ותיבת אינו חייב שייך לחורגה כדאיתא מפורש בתוספתא ומוכח כן וכיון דמסיק אף בשאר כל העריות ס"ל לר"י כן ע"ז מסיק חמותו וא"א את תופשו משום חמותו כלתו וא"א את תופשו משום כלתו כמו אשת אב ואשת איש. ע"ז שאל אחותו וא"א גם כאן את תופשו משום אחותו ולא משום א"א ז"א דוקא באשת אב וא"א חמותו וא"א כלתו וא"א דהתם אין שם לאיסור קל במקום איסור חמור ולא חלל איסור דא"א שהיא בחנק לנגד אשת אב וחמותו וכלתו דהם בסקילה. א"נ היכי דב' איסורין שוין את תופש שם ראשון שם אחד כדאיתא לקמן בסמוך. משא"כ באחותו ואשת איש דאשת איש חמור מאחותו דאחותו בכרת ואשת איש בחנק א"כ אתה מבריחו מן החמורה ומקנתרו בקלה וזה לית יכיל. והראי' דתני הבא על אחותו [וזהו סיפא דההיא תוספתא] והיא בת אשת אביו חייב עלי' משום אחותו ומשום בת אשת אביו ר"י בר"י אומר אינו חייב אלא משום אחותו בלבד משום שם אחד בלבד וכן הבא על כלתו והיא אשת איש אלמא דבאחותו לא מצינו דידחה איסור אשת איש אלא גבי כלתו אבל אחותו אינו מדחה אלא איסור דדמי לה דהיא בת אשת אביו. משא"כ כלתו מדחה אף איסור דאשת איש ולא פטר ר"י אף בשאר כל העריות אלא באשת אב ואשת איש וחמותו וכלתו וא"א אבל באחותו לא מדחה אשת איש אלא מה דדמי לה אחותו ובת אשת אביו ולפיכך גבי אחותו מביא הציור אחותו ובת אשת אביו ולא אחותו ואשת איש כמו גבי כלתו. והשתא קאמר הגמ' ר"י ר"א בשם ר"י אתיא דר"י בר"י כשיטת ר"י אביו כמה דר"י תופש שם ראשון כן ר"י בר"י תופש שם ראשון דלענין אחותו ובת אשת אביו דשני האיסורין שווין. דס"ל לר"י בר"י דאת תופש שם ראשון הוא בשיטת ר"י אביו גבי אם אשת אביו דהתם נמי איסורין שוין סבירא לי' לר' יהודא דאת תופש שם ראשון [ולא שייך לענין כלתו דהא הוא משום דאין איסור קל קל על איסור חמור] ע"ז קאמר חזר ר"י ר"א בשם ר"י לית לר"י בר"י בשיטת ר"י אביו דתמן גבי אמו אשת אביו יכול למיסבר אף כרבנן משום דהתם משכח"ל ב' האיסורין זה בל"ז ע"כ שפיר כששניהן שוין חייב על שתיהן משא"כ איסור בת אשת אביו לא משכח"ל אלא באחותו על כרחך סבירא ליה לר"י בר"י דאינו חייב אלא משום אחותו בלבד. והסוגיא הזאת סבירא ליה לר' יהודא דהוא לאו משום דרשא דאמך היא אליבא דר"י וגם בבבלי דף נ"ג ע"ב איכא ג"כ אוקימתות אחירות בטעמא דר"י. ור' ירמי' ר"א בשם ר"י מוקמי טעמא דר' יהודא משום דבב' איסורין שווין אינו חייב אלא אחת ותופש שם הראשון א"נ יליף כל האיסורין וכל העריות מגזה"כ דאמו ואשת אביו דתופש את שם הראשון כמו כן כל העריות וכ"כ בס' מ"י ז"ל וראיתי בנו"י ז"ל דמגי' ומחליף השורות ומגי' הרבה בסוגיא הזאת ולדברינו הסוגיא הזאת כפשוטו ומובן מאוד אך תיבת אינו חייב דגרסינן לגבי בנה צריך להיות גבי חורגה ומוכח היא דהא בפירוש ס"ל להתוספתא דגבי חורגה אינו חייב משום אשת איש ודבר ברור ומוכח הוא:
עד כדון לשוכב לנשכב מנין וא"ז ל"ת משכבי אשה קרי בי' לא תישכב פי' משום דמיותר חד תיבה דלמה כתב תשכב משכבי הו"ל למיכתב לא תשכב כאשה ולמה כתב משכבי אלא ע"כ דמלמד על ב' שכבות שוכב ונשכב. ע"ז פריך עד כדון כר"ע דאית ליה לשונות כפולים אבל לר' ישמעאל דלא דרש לשונות כפולים וא"ל דברה תורה כלשון ב"א מנ"ל וזה מצוי בכל הש"ס דפריך עד כדון כר"ע כר"י והיא על הכונה הזאת כר"ע דא"ל לשונות כפולים כר"י מנ"ל. ע"ז קאמר דלר"י הוי אזהרה אחרת והוי לר"י ב' אזהרות ולר"ע חד אזהרה כדמסיק בסמוך דאם שכב ונשכב לר"י חייב שתים ולר"ע אינו חייב אלא אחת ועי' במס' חגיגה ר"פ אין דורשין ותמצא קולרין לעינים בדברינו אלה עיי"ש:
ואמרין לי' גדף ר"ל דמקשה דהאיך אומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר א"כ צריך לומר בלשון להבא כן אמר פלוני בלשון הזה בלשון להבא ברכת השם א"כ אמרין לי' גדף ח"ו אלא אומר בלשון הזה לא כלשון ממש שאמר פלוני אלא אומר בלשון עבר אותו השם שאמרתי לפניכם אותו קילל ובו קילל ר"ל דאומר בלשון עבר וגם אינו אומר הברכה סמוך להשם אלא תחילה אומר השם ואומר אח"כ השם זה שאמרתי לפניכם אותו קילל ובו קילל ואומר לשון אותו ולשון בו ולשון עבר:
ולא שיירתה בה כלום משל רשב"א אומר. צ"ל רשב"א אומר משל לשנים שהיו יושבין בקערה וכו':
אע"ג דרשב"א אמר זיבח קיטר ניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת מודה שאם עבדה בעבודתה בעבודת הגבוה. ר"ל אם עבודתה היא עבודת הגבוה שהוא חייב על כל אחת ואחת דווקא אם דרכה בעבודה אחרת והוא עובדה בעבודת גבוה אינו חייב אלא אחת משא"כ באם גם עבודתה היא בעבודת הגבוה חייב על כל אחת ואחת דילפינן מן השתחוי' שיצא מן הכלל ללמד על הכלל לחלק כד מר ר"ש בשם ר"ז ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים פי' דר"ש בשם ר"ז יליף לחלק מן מקרא זה מן ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ומוקי לה שהיא אזהרה לעובד עכו"ם בזביחה אע"פ שאין דרכה בכך כדאיתא במס' זבחים דף ק"ו נרא וא"כ זביחה בכלל היתה ולמה יצאת לחלק כדאיתא לקמן בה"י דר"ש בשם ר"ז יליף לחלק מהאי קרא [ולא מקרא דהשתחויה משום דהשתחוי' יצאת לצורך עצמה דאי לא כתיב השתחויה לא הוי ידעינן השתחוי' משום דאינו מעשה כדאיתא בירושלמי במס' נזיר פ"ו ה"א] א"ל פי' כד אמר ר"ש בשם ר"ז האי מימרא אמרי לי' רבנן מטינתה לקדשים תיבת מטינתה היא תיבה אחת ואיתא בירושלמי ב' פעמים בפ' נערה בה"א במס' כתובות מטינתה לההיא דתני ר"ש ב"י מטינתה לההיא דתני ר"ח להמשמעות דתגיע המתניתא הזה לפרשה לההיא תנא עי' שם וה"נ אמרו לי' רבנן דתגיע הפסוק הזה לפרשו לקדשים לענין שחוטי קדשים בחוץ:
רבב"ח בעי קומי רבי זעירה. לא תעבדם כלל לא תשתחוה להם פרט א"כ קשה מנין שאר עבודות דילמא השתחויה אין שאר עבודות לא דאין בכלל אלא מה שבפרט. ומשני ר"י לא תשתחוה לאל אחר חזר וכלל והוי כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט. רבי בון בר כהנא בעי קומי רבי הילא לא תעשון כן כלל זובח לאלהים יחרם פרט ר"ל דמקשה גם כן כי הא דרבי בון ב"ח קומי רבי זעירה ממקרא דל"ת כן [ואלו מקרא דלא תשתחוה לא מקשה דמשום דלצורך עצמו יצא משום שאינו מעשה כדאיתא במס' נזיר בירושלמי פ"ו ה"א עיי"ש] ומשני בלתי לה' לבדו חזר וכלל והוי כלל ופרט וכלל והכל בכלל. אך דהוא דומה לפרט. ופריך וריבה את המגפף והמנשק. א"ל לאיזה דבר נאמר השתחוי' לא ללמד על עצמו שאינו מעשה כן איתא במס' נזיר פ"ו דהאיך תרבה מגפף ומנשק דהא לא דמי לפרט דהפרט בזביחה הוא דבר שיש בו מעשה משא"כ גיפוף ונישוק דעקומת פ' לא הוי מעשה. והראי' דהא לפיכך יצאה השתחויה משום דאינו מעשה. וע"כ לא ילפינן מהשתחוי' דאינו כלל ופרט וכלל משום דלא יצא הפרט מן הכלל ללמד על הכלל משום דיצאה לצורך עצמו ולא ללמד על הכלל. והמגפף והמנשק אינן מעשה. ונשתרבב תיבת והמשתחוה במקום והמנשק מההיא דבסמוך וצריך להיות מגפף ומנשק. ופריך מנין לאומר לו אלי אתה שחייב מיתה הא לא הוי מעשה ג"כ ר"א בשם רבנן דתמן נפק"ל מפסוק וישתחוו וגו' ויאמרו וגו' ופריך דילמא צריך זיבח וקיטור ואמירה כדכתיב קרא ואי דבקרא כתיב שלשה פעמים לו ע"כ להפסיק הענין דאי ס"ד דבעינן דעביד כולהון הכי מיבע"ל למיכתב וישתחוו ויזבחו ויאמרו אלה וגו' מזה הי' משמע דעביד כולהון בב"א ומדכתב לכל עבודה ועבודה תיבת לו הוא ע"כ לאפסוקי הענין למימר לך דכל אחד ואחד חשוב עבודה בפ"ע ע"ז מסיק לחזק קושיתו דאמר ר' יוסי לא בא הכתוב אלא להזכיר גנותן של ישראל בתיבת לו ולא להפסיק מעבודה לעבודה וישתחוו לו ולא לגבוה ויזבחו לו ולא לגבוה ויאמרו לו ולא לגבוה. אם כן קשה דילמא עד דעביד כולהו בהדדי ע"ז משני מיי כדון נאמר כאן אמירה ונאמר אמירה במסית מה אמירה האמורה במסית עשה בה. אמירה כמעשה אף אמירה אמורה כאן עשה אמירה כמעשה:
התיב ר' אבא בר זימנא קומי רבי זעירה והא כתיב כל אשר לו סנפיר וקשקשת וכל אשר וכו' מעתה אין כאן כלל ופרט אלא ריבוים אלא בגין דכתיב וי"ו בתמי' ר"ל דהא קי"ל התם גבי סנפיר וקשקשת דדרשינן בריבוי ומיעוט ורבוי משום דכתיב במים במים ב' פעמים כדאיתא בכמה מקומות תני דבי ר"י במים במים ב' פעמים הוי רבוי ומיעוט וריבוי א"כ ל"ל הוי"ו הא בלא הוי"ו הוי ג"כ רבוי ומיעוט ע"ז אמר רבי יוחנן בר מרייא כל הן דאנא משכח וי"ו אנא מחיק ליה בתמיה ר"ל א"כ תקשי לך על כמה מקומות ל"ל הוי"ו יתורים [כדכתב הרמב"ן ז"ל על פסוק ואיה וצבעון ואנא דיש כמה ווי"ן מיותרין מובא בנו"י ז"ל. ע"ז משני ת"ר שמואל בר אבדומא תירוץ אחר הייתי אומר מה שבימים יהיו אסורין ומה שבגיגית ושבבורים יהו מותרין ת"ל וכל אשר במים ריבה ר"ל דבעינן עוד ריבוי ומיעוט לרבות אף שבגיגית ושבבורים דאי ממיעוט ורבוי קמא לא הייתי מרבה אלא חריצין ונעיצין כדאיתא במס' חולין דף ס"ו ע"א עיי"ש ע"כ כתב וי"ו להוסיף עוד רבוי ומיעוט לרבות מה שבגיגיות ושבבורין עיי' במס' חולין שם:
השתחוה לה מהו ר"ל אם חייב חטאת אם דמי לעקימת שפתיו מחלוקת ר"ע וחכמים או לא ר"י אמר הכל מודין בכפיפת קומה שהוא חייב. אפילו רבנן דפליגי עם ר"ע במגדף דעקימת שפתיו לא הוי מעשה מודו דבכפיפת קומה הוי מעשה. רשב"ל אמר במחלוקת מה בין המעלה והמוריד קומתו ומה בין המעלה והמוריד שפתותיו כצ"ל ותיבת ר"י אמר במחלוקת מיותר וטעות דמוכח הוא. אר"ז קריא מסייע לרשב"ל תורה אחת י"ל לעושה בשגגה אין לי אלא דבר שהיא מעשה המגדף והמשתחוה שאינן מעשה מנין ר"ל מנין לן לרבוי בכלל מעשה מגדף ומשתחוה כיון דבעינן מעשה גמור מנין לקצת מעשה מעשה זוטי כדאיתא בבבלי עיי' בתוס' ז"ל במס' סנהדרין דף ס"ה ע"א ד"ה מאן:
תני העבירו ברגלו פטור ר"א בר"ש מחייב חסר כאן בהעתקת התוספתא ואינו מביא אך ר"פ כדרך הירושלמי ע"פ רוב בסדר הזה. וגי' התוספתא מובא בהפ"מ ז"ל. ופריך הגמ' והוא שהעביר עצמו לא ברגליו הוא עובר בתמי' מפני שהעביר א"ע אבל אם הי' מושך בנו כצ"ל ומעבירו חייב הוא הכל מן הקושיא דהיכי קתני הוא שהעביר א"ע פטור והא האיך הוא עובר את עצמו הוא ע"כ ברגליו עובר א"ע ומשמע דכל עיקר פטור הוא משום דהעביר א"ע אבל בנו כה"ג חייב והא הוא העביר את עצמו ע"כ דהעביר ברגליו. והאיך הוא חייב בבנו כה"ג הא העביר ברגליו בלא"ה פטור זה קשה להת"ק. ועוד מסיק להקשות מה היא דאמר ר"א בר"ש העבירו ברגלו פטור ר"ל דהאיך ס"ל לר"א בר"ש דהעבירו ברגלו פטור כיון דחייב בהעביר את עצמו ובעצמו לא משכח"ל אלא בהעבירו ברגלו ועל הת"ק קשה ממושך בנו ומעבירו. ועל ר"א בר"ש קשה מהעביר א"ע ומשני דהעבירי' מזקר ר"ל בקפיצה א"כ משכח"ל בהעביר א"ע במזקר:
רבב"ח בעי קומי ר"ז מסר ולא העביר תפלוגתא דחזקיה ור"י דאיתפלגון גנב ולא מכר כצ"ל. גבי גונב נפש וכן הגי' הנו"י ז"ל וכן הוא האמת דחזקיה ס"ל דחייב הגם דכתיב וגונב נפש ומכרו דחייב מיתה אבל אם לא מכרו ס"ל לחזקי' דעובר בל"ת ר"י אמר פטור ופלוגתתן היא במס' סנהדרין דף פ"ו עיי"ש. וכן ה"נ גבי מזרעך ל"ת להעביר למולך ע"כ במסר ולא העביר הוי כמו גנב ולא מכר דהתם הגניבה בשביל מכירה והכא המסירה להעביר. וע"כ במסר ולא העביר הוי כמו גנב ולא מכר:
אר"ז בשאין עבודתה לכן אבל אם היתה עבודתה לכן פטור א"ר הילא אפילו עבודתה לכן חייב שתים עד סוף הסוגיא. עמלתי להבין הסוגיא הזאת ואחר העיון גדול נראה לפענ"ד שטעות הדפוס דמוכח יש כאן ונתחלף כאן. וכן צריך לומר אר"ז בהיתה עבודתה לכן אבל אם לא היתה עבודת' לכן פטור [וכך מובן שכן הוא'. א"ר הילא אפילו אין עבודתה לכן חייב שתים וה"פ עפ"מ דגרסינן במסכת סנהדרין דף ס"ד ע"א אחד למולך ואחד לשאר עכו"ם הוא חייב ר"א בר"ש אומר למולך חייב שלא למולך פטור ותלי שם הגמ' דפליגי אם מולך עכו"ם היא או לאו דת"ק סבר דעכו"ם היא ולא איצטריך לאזהורי עלה לגופה דהא בגופה כדרכה היא אלא תנהו ענין לעכו"ם דשלא כדרכה. אבל ר"א בר"ש סבר דבשאר עכו"ם פטור דשלא כדרכה היא ואינו חייב אלא במולך. והא דאצטריך קרא גבי מולך משום דלאו עכו"ם היא ואיצטריך קרא. עי' שם בפירש רש"י ז"ל. דס"ל לר"ז דבשאין עבודתה לכן בשאר עכו"ם פטור אפילו לת"ק ופלוגתתן היא בשעבודתן בכך וס"ל לת"ק דחייב ור"א בר"ש פוטר הגם דעבודתה בכך מ"מ פטור בשאר עכו"ם מדאיצטרך קרא גבי מולך. מכלל דבשאר עכו"ם פטור אבל ת"ק ס"ל דמוליך לאו עכו"ם היא אבל באין עבודתה לכך לכו"ע פטור. אבל ר"ה ס"ל דהת"ק מחייב אפילו באין עבודתה לכך מדאיצטרך קרא במולך דעכו"ם היא אם אינו ענין לכדרכה תנהו ענין לשאר עכו"ם. ור"א בר"ש פוטר אבל בעבודתן לכך לכו"ע חייב על זה קאמר מתניתא מסייעא לר"ה רש"א כגי' הפ"מ ז"ל. מולך בכלל עכו"ם הוא ויצא לידון להקל עליו שאינו חייב אלא על יוצאי יריכו וכדמסיק ר' תנחום בר ירמיה דע"כ ר"א בר"ש היא בשיטת אביו וע"כ דהיא טעמא דר"א בר"ש לפיכך פוטר בשאר עכ"ם בשאין עבודתה בכך ולא אמרינן דאם אינו ענין במולך דבכדרכה תנהו ענין לשאר עכו"ם שלא בכדרכה משום דאצטריך לי' למולך גופו להקל עליו דאינו חייב אלא על יוצאי יריכו ולפ"ז ל"ל כר"ז דר"א בר"ש פוטר אפילו בדרכה לכך מדאיצטרך קרא במולך. ז"א דר"א בר"ש ע"כ בשיטת אביו וע"כ איצטריך לקרא דמולך להקל עליו דאינו אלא ביוצאי יריכו ע"ז קאמר אמר ר"פ קומי ר"י בשם ר"ח היתה עבודתה בבנים ובנות כו' חייב שתים דהוי עבודתה בכך והוי ר"ז חדי בה סבר מימר דהוא בשיטת ר"ה רבי' ועל דר"א בר"ש איתאמרת. דכיון דעבודתן לכן אפילו ר"א בר"ש מודה וכשיטת ר"ה ע"ז אמר לי' ומה בידך ועל דרבנן איתאמרת באם עבודתן לכן אז מחייב רבנן ור"ח קאי אליבא דרבנן אבל ר"א בר"ש פוטר אפילו עבודתן לכך כשיטת ר"ז:
ונתנו שלשים ושבע צ"ל ותשע כריתות בתורה ר"ל לענין שבת וכדמסיק ר"י בר"ב ומפרש כיצד שאם עשה כולן בזדון שבת ושגגת מלאכות כצ"ל שהוא חייב על כאו"א ונשאר בקושיא:
מ"ט דר"מ נער חסר כתיב בפרשה. תמן תנינן הבא על נערה מאורסה כו' מ"ט דרבנן נער חסר כתיב בפרשה מה מקיים ר"מ נער. כן מגי' הק"ע ז"ל ומוכרח הוא מאוד ודוק:
רבי אבוה אמר בשם רשב"ל נערה אחת שלימה כתיב בפרשה לימדה על כל הפרשה שהיא גדולה. פי' דהיא במוציא שם רע כתיב נערה מלא הרי זה בא ללמד על כל הפרשה דבעינן נערה שלימה ורבנן ס"ל דלא בא ללמד על כל הפרשה כולה. אלא מלמד על עצמו דכאן בעינן נערה שלימה דוקא. ע"ז מתיב ר"מ לרבנן הרי המוציא ש"ר הרי כתיב בו נער והיא גדולה דאין הקטנה נסקלת כלומר דאפילו אי כתיב בו נער נמי ע"כ היא גדולה דאין הקטנה נסקלת [והוי כההיא דאיתא בבבלי דף מ"ד ע"ב טעמא דכתיב בי' נערה. הא לא"ה אפילו קטנה במשמע והא כתיב ואם אמת הי' הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וגו' וקטנה לאו בת עונשין היא] א"כ ע"כ דלא לעצמה כתיב נערה מלא אלא ללמד על כל הפרשה מה עבדין לה רבנן א"ר אבון תיפתר שבא עליה דרך זכרות פי' דלעולם לא ללמד על הפרשה כולה אתא אלא לגופי' הוא דאתא שבא עלי' דרך זכרות והילכך כתב נערה מלא דהירושלמי לטעמי' אזל דס"ל בפ"ק ה"ג דקטן אינו עושה בעולה שלא כדרכה ועיי' לעיל שם בדברינו ופשוט דכמו דנתמעט קטן מבעולה שלא כדרכה ה"נ קטנה אינה עושה בעולה שלא כדרכה. וע"ז קאמר ר' אבין תיפתר שבא עלי' שלא כדרכה דרך זכרות דהיא שלא כדרכה ונתמעט קטנה מזה ע"כ כתיב נערה מלא דאי הוי כתיב חסר אף דידעינן דמיירי בגדולה אבל לא הוי ידעינן באיזה ביאה בא עליה אם בכדרכה או בלא כדרכה והו"א דאף בבא על הגדולה היא דוקא ביאת קטנה כלומר כדרכה דבקטנה ליכא ביאה אחרת רק ביאה כדרכה ואף דע"כ גופה צריך להיות גדולה דאי לא"ה לאו בת סקילה היא אבל הביאה יכול להיות דדווקא ביאה דקטנה דהיא כדרכה ע"כ כתיב נערה מלא לאורוי דאף בבא ביאה של גדולה נמי כן ודוק: