Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Shabbat Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הא ר"א אמר כל כו' הא אינו יודע כל עיקר פטור פי' אפילו מחטאת אחת מן מה דרב תני מתניתין ופתר לה איזהו שאינו יודע עיקר שבת קטן שנשבה כו' הדא אמרה הוא הדא הוא הדא פי' דבש"ס דילן מוקמי רב ושמואל. בתינוק שנשבה ואילו בירושלמי נקטינן. קטן שנשבה משום דתינוק וקטן ב' ענינים הן דקטן יש לו ג' מדרגות בכמה דוכתי' עי' ירושלמי פ' חלון. ותינוק נקרא כשלא הגיע עדיין למדרגת קטן והוא עדיין יונק ובשביל זה נקרא תינוק על שם שמיניק וכדאמרינן בעלמא תינוק יונק משדי אמו ולא גרסינן בעלמא קטן יונק משדי אמו והפרש גדול בין תינוק לקטן דתינוק שנשבה לא היתה ידועה מעולם ואילו קטן שנשבה הוי הכיר ולבסוף כו' ושלש מדריגות בדבר תינוק שנשבה נקרא אינו יודע כל עיקר מעולם וקטן שנשבה הוי הכיר ולבסוף כו' וגדול שנשבה נקרא היודע עיקר שבת אך אינו יודע שהיום שבת. וכדאיתא בסוף הסוגיא גדול שנשבה מונה ששה ימים ומשמר אחד. אלמא דיודע עיקר שבת אך אינו יודע אם שבת היום. ועפ"ז יתבאר הסוגיא יפה הכא ולקמן בסוף הסוגיא דר"א תני מתניתן ופתרי לה איזהו שאינו יודע עיקר שבת קטן שנשבה וקטן שנשבה הרי בכלל כמתניתן כל וכו' ומפרש למה מתניתן כל וכו' לאינו יודע שהוא קטן אלמא דס"ל דאינו יודע הוי כמו קטן ואינו הפרש בין ההיא דתני רבי כל שאינו יודע למתניתן דתנינן כל וכו' דהא פתר למתניתין כל כו' ג"כ לאינו יודע והוא קטן אלמא דשאינו יודע דהוא קטן כמתניתן כל כו' ואין חילוק כלל. הא אר"י. כל שאינו יודע. הא אינו יודע וכו' חייב פי' דכיון דהיה לו פ"א ידיעה ואף שאח"כ לא ידע כל עיקר חייב על כל או"א מן מה דמר ר"ש ר"א בשם ר"י בר"י כל הדא הילכתא כר"א ברם כרבנן אינו חייב אלא אחת הדא אמרה הוא הדא הוא הדא פי' דמוקי מתניתין דידן כר"א בכריתות דף ט"ז אבל לר"ע אינו חייב אלא אחת ור"א יליף מנדה ולא מאחת מהנה דנפ"מ בין אם ילפינן מאחת מהנה. בין אם ילפינן מנדה. דמאחת מהנה כיון דקראי סתרי אהדדי פעמים אחת שהיא הנה פעמים הנה שהיא אחת. ע"כ דלקולא ולחומרא לחומרא גמרינן וע"כ תנינן דהנה שהיא אחת על מדריגה היותר קטנה בשאינו יודע כל עיקר אבל אינו יודע כו' חייב על כאו"א. אבל כשילפינן מנדה ע"כ בשאינו יודע ל"ה נדה כל עיקר אינו חייב גם בנדה אלא אחת. אפילו אם היתה לו ידיעה מתחלה וכיון דמתניתין אתיא כר"א ע"כ הוא הדא הוא הדא. ופטור אפילו במדריגה הבינונית אלא בגדול שנשבה דהיא מדריגה היותר גדולה דיודע גם עכשיו עיקר שבת אלא אינו יודע אם שבת היום אז חייב על כל שבת ושבת ומזה יתבאר לנו סוף הסוגיא דבעי שם אם ר' אלעזר סבירא ליה האי אחת מהנה. ומביא ראיה דלא סבירא ליה. מדתנינן דר"א אינו מחייב על כל שבת אלא דווקא בגדול שנשבה. ואי דיליף מאחת מהנה אפילו קטן שנשבה צריך להיות חייב. לאוקמי הנה שהיא אחת על המדריגה שהיא יותר קטנה באינו יודע כל עיקר משום דלחומרא ילפינן ועי' בזה ותמצא טעם:
הכין תנינן אמר ר"ע שאלתי את ר"א העושה מלאכות הרבה כו' עד הוף הסוגיא סוגיא הזאת חמורה מאד ונלפענ"ד לפרשה בע"ה ולפי הגירסא כמ"ש ממש. דהנה המפרשים ז"ל פירשו הסוגיא לפי סוגית הבבלי. ולפי ענד"נ ששיטה אחרת היא בירושלמי דאילו לבבלי במס' כריתות דף ט"ז גרסי' שם למ"ד דבז"ש ושג"מ הוא דכגופין מחולקין הן כדאיתא התם. ואילו בירושלמי למ"ד דמוקי בז"ש ושג"מ הוא בפשיטות דמיבעיא ליה אם חייב על כל אחת ואחת או לא ול"ל דמיבעיא ליה אם ולדי מלאכות כמלאכות דמיין ז"א דכיון דמיבעיא לי' אם חייב על האבות על כאו"א או אחת על כולן ומכיון די"ל דעל האבות אינו חייב רק אחת על כולן פשיטא דעל תולדת אחת על כולן אלא עיקר שאלו על האבות לבד והוי מעין מלאכה אחת אינו פירושא דרישא וכאשר יתבאר בדברינו לקמן בע"ה:
ועפ"ז יתבאר הסוגיא הזאת בע"ה ר"ז בשם ר"ח ר"א בשם רשב"ל תריהון אמרין. בז"ש ושג"מ שאלו כלומר אם חייב על כל מלאכה ומלאכה ועיקר הדין של ז"ש ושג"מ שאלו ר"ב בשם ר"ח אמר בשג"ש וז"מ שאלו. כלומר אם חייב על כל שבת ושבת. נמצא דלמ"ד בז"ש ושג"מ שאלו העיקר שאלה הוא על המלאכות ולמ"ד בשג"ש וז"מ. עיקר שאלה הוא על השבתות. וע"כ פריך למ"ד בז"ש ושג"מ דהחייב הוא על המלאכות בדא תנינן על מלאכות הרבה לא על השבתות הוא מתחייב בתמי' דהא קתני שבתות הרבה במתניתין וע"כ דחייב על השבתות ולדידך דמוקי בז"ש ושג"מ אבל בשג"ש וז"מ פשיטא לך דפטור על השבתות [כמו דמסיק בתר הכי] ולא על השבתות הוא מתחייב. דהא תנינן במתניתין שבתות הרבה משמע דחיובא הוא על שבתות. וכן פריך למ"ד דבשג"ש וז"מ שאלו פריך ג"כ ולא על המלאכות הוא מתחייב דהא תנינן במתניתין מלאכות הרבה וע"כ דשאלו אם יש חיוב על המלאכות ואילו לדידך בז"ש ושג"מ פשיטא לך דחייב. ולא שאל ע"ז [כדמסיק בתר הכי] וא"כ למה תנן מלאכות וע"כ דחיובא הוא על המלאכות ונשאר בקושיא [ולבתר הכי מתרץ הקושיא למ"ד בשג"ש וז"מ] והשתא מיבעיא לן למ"ד בז"ש ושג"מ אם הודה לו או לא. ומסיק מן מה דמר ר"ש בשם ר"א בשם ריב"ח כל הדא הלכתא כר"א ברם כרבנן אינו חייב אלא אחת. ומתניתין דידן כר"א אתיא אבל לר"ע אינו חייב אלא אחת בז"ש ושג"מ ע"כ דלא הודה לו [ומוכח מדריב"ח כדברינו דלמ"ד בז"ש ושג"מ שאלו האי סיפא דמעין מלאכה אחת לא מיירי אם תולדות כעיקר או לא דאל"כ אלא דמיבעיא אם חייב על כל חולדה ותולדה אם התולדות כעיקר דמי א"כ היכי מיתוקמא מתניתין דידן כק"א דהא תנינן בסיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חדא. והא ר"א ס"ל דחייב על כאו"א כמו דמותיב לר"ע והכי פריך מפורש בבבלי דמתניתין דלא כר"א מה"ט. אלא ע"כ דשיטת הירושלמי למ"ד בז"ש ושג"מ שאלו דלכו"ע אינו חייב על התולדות כעיקר והא דקתני העושה כו' מעין מלאכה אחת הוא כמבואר בהסוגיא בסמוך משא"כ למ"ד בשג"ש וז"מ לדידיה מעין מלאכה אחת דחייב על התולדות כעיקר כמבואר בסמוך א"כ לדידי' ליכא למופשט מהדא דריב"ח ע"כ שאל למ"ד בשג"ש וז"מ הודו לו או לא הודו לי' ופשיט מהא דת"כ יודע אני כו' וכמבואר בדברינו בסמוך בע"ה ובזה ניחא מה שבבבלי קאמרינן בשג"מ וז"ש פשיטא לו דימים שבנתים הוין ידיעה לחלק וקמיבעיא לי' בז"ש וכו' אם כגופן דמיין או דילמא ז"ש וכו' פשיטא לי' דכגופן דמיין ומיבעיא ליה על שג"ש וכו' והרי דעומדין שניהן על מדרגה אחת ועי' שם בסוגיא דלרבה ור"ח. ואילו בירושלמי פשיטא דלמ"ד בז"ש פשיטא לי' דבשג"ש אפילו ר"א מודי דא"ח א"א. ולמ"ד בשג"ש שאלו פשיטא ליה דבז"ש אפילו ר"ע מודי ומילתא דפשיטא הוא דז"ש יוחר חייב משג"ש וגם כל החומר שבסוגיא יתבאר על נכון בע"ה דר"ז בשם ר"ח ר"א בשם רשב"ל בזדון שבת וכו' ומיבעיא לי' אם חייב על כאו"א [ולא אם כגופן מחולקין כמו בבבלי] וא"כ כל השאלה היא על המלאכות וע"כ פריך הגמרא בדא תנינן מלאכות הרבה ולא על השבתות הוא מתחייב בתמיה דהא קתני שבתות הרבה משמע דחייב על השבתות וכן על ר"ב בשם ר"ח. דשאלו על שג"ש אם ימים שבנתים הוין ידיעה לחלק א"כ כל עיקר' השאלה הוא על השבתות א"כ פריך בדא תנינן שבתות הרבה ולא על המלאכות הוא מתחייב בתמיה דהא קתני במתניתין מלאכות הרבה א"כ השאלה הוא גם על המלאכות כדפריך בבבלי במס' כריתות דף ט"ז ע"א אי שבתות כגופן דמי מיבעיא ליה ניבעיא ליה העושה מלאכה אחת בשבתות הרבה וה"נ פריך דכוותיה למ"ד בז"ש שאלו. א"כ קשה הא משמע ממתניתין דמיבעיא על השבתות ולמ"ד בשג"ש קשה הא משמע במתניתין דמיבעיא על המלאכות ולקמן בסוגיא מתורץ זאת הקושיא אליבא דתרוויי' הא ר"ז בשם ר"ח ר"א בשם רשב"ל בז"ש וכו' ומיבעיא לי' אם חייב על כאו"א. על כל מלאכה ומלאכה הא בשג"ש וז"מ אוף ר"א מודי דא"ח אלא אחת. פי' חטאת אחד בעד כל השבת. ויתיבינה ר"ע לר"א הרי שגב"ש וכו' הרי יש בה תוצאות וכו' ואינו חייב אלא אחת. בשלמא אם ילפינן מאחת מהנה שפיר נחלק בין ז"ש לשג"מ לבין שג"ש וזד"מ אבל אי מק"ו מנדה מ"ש זמ"ז. ונשאר בקושיא וכן פריך למ"ד בשג"ש ומיבעיא ליה אם חייב על כל שבת ושבת משמע דבז"ש פשיטא לר"ע דחייב על כל מלאכה. ויתביני' ר"א הרי מז"ש וכו' ונשאר בקושיא. ואח"כ התחיל הגמ' הא ר"ב בשם ר"ח בשג"ש וכו' ולא משום שגגת שבת את תופסו היא כמו בבבלי אמר מר ר"ב בשם ר"ח בשג"ש וכו' והיה קשה לן ולא משום שגגת שבת את תופסו וא"כ למה נקט במתניתין מלאכות הרבה כדפריך לעיל בדא תנינן שבתות הרבה ולא על המלאכות מתחייב. ע"ז מתרץ ר"ח בשם ר' בא שתים שאלו [וה"ה דהוי מצי לתרוצי גם אליבא דר"ז בשם ר"ח אך משום דר' בא גופי' מתרץ לה על פי שיטתו] מזיד בשבת ושגג במלאכות שיהא חייב על כאו"א כלומר דאפילו ר' בא ס"ל נמי דשייך השאלה על אם חייב על כל או"א והגם דר' בא ס"ל דעל מזיד בשבת אף ר"ע מודה דחייב על כל או"א וע"כ ל"ל דמיבעיא ליה שאלה זו אם חייב על כאו"א. מ"מ שייך השאלה אם חייב על כאו"א וכן שוגג בשבת וכו' [נמי מיבעיא אם חייב על כאו"א וקיצור לשון הוא] מהו לעשות את התולדות כעיקר וע"כ שייך שפיר האיבעיא על ז"ש ושג"מ אם חייב על כל מלאכה ומלאכה הגם דבז"ש ושג"מ ר"ע מודי דחייב על כאו"א לשיטת ר' בא מ"מ מיבעיא ליה אם חייב על כל תולדה ותולדה והוי שתי שאלות על ז"ש ושג"מ. ועל שג"ש וז"מ בזה מיבעיא על השבתות ובזה מיבעיא על המלאכות וע"כ שייך למתני במתניתין מלאכות הרבה ושבתות הרבה. ופירושא דהעושה מלאכות הרבה הוא על ז"ש ושג"מ בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת הוא על שג"ש וז"מ. והאי מעין מלאכה אחת דנקט קאי על תרוי' על ז"ש ושג"מ ושג"ש וז"מ וקאי על מלאכות הרבה ועל שבתותי הרבה וכדמסיק א"ר יעקב בר דסיי ותני דבית רבי כן. העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת כו' מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת הדא היא מזב"ש ושגב"מ שבתות הרבה מעין מלאכה אחת הדא היא. שגב"ש והזב"מ כלומר דמעין מלאכה אחת קאי אתרווי' בין על העושה מלאכות הרבה דמיירי בז"ש ושג"מ בין על שבתות הרבה דמיירי בשג"ש וז"מ ור"ל דעשה בשבתות הרבה מלאכות שהם אחת נחשבת אך מיבעיא ליה אם ע"י שבתות הוי כגופין מוחלקין או לא. וע"כ אף דס"ל לר' בא דעל עיקר הדין דז"ש ושג"מ לא מיבעיא לי' דאף ר"ע מודי. אבל על מעין מלאכה אחת שפיר מיבעיא לי' אם התולדות כעיקר. זהו מתרץ ר' בא על פי שיטתו להקושיא ולא על המלאכות מתחייב וכמ"כ נמי ממילא מתורץ על ר"ז בשם ר"ח דבז"ש ושג"מ שאלו. ומיבעיא לי' אם חייב על כל אב מלאכה. לא על השבתות היא מתחייב מתורץ נמי דשתים שאלו על ז"ש ושג"מ ועל שג"ש וז"מ אם דפשיטא לי' דבשג"ש אינו חייב אלא חטאת אחת על כל השבת מ"מ מיבעיא לי' על שבתות הרבה אם ימים שבנתים הוין ידיעה לחלק ומוקי נמי דהעושה מלאכות הרבה הוא ז"ש ושג"מ בשבתות הרבה הוא שג"ש וז"מ ומוקי האי מעין מלאכה אחת דקאי רק על שבתות הרבה על שג"ש וז"מ אבל העושה מלאכות הרבה דמיירי בז"ש ושג"מ הוא כפשוטו ולא מעין מלאכה אחת דבעין מלאכה אחת פשיטא לי' דאינו חייב אלא אחת. ואך מיבעיא לי' במלאכה אחת שעשה הרבה פעמים אם חייב על כאו"א ולענין שג"ש וז"מ דאינו חייב אלא אחת על כל השבת כולה מיבעיא לי' לענין שבתות הרבה אם חייב על המלאכה אחת כמה פעמים [וה"ה דהמ"ל אליבא דר' בא גבי שבתות הרבה מלאכה אחת אלא משום דעל השאלה דעל מלאכות הרבה לעשות תולדות כעיקר שייך לשון מעין מלאכה אחת נקט נמי לשון זה על שבתות הרבה וכייל לשניהן בחד לישנא בב"א אפילו אם אינו חייב על התולדות אלא אחת בשבת אחת אבל מיבעיא ליה האיך הדין בשבתות הרבה אם הוי כגופין מחולקין וה"ה לר"ז בשם ר"ח נמי לא צריך גבי שבתות הרבה מעין מלאכה אחת דהא אפילו במלאכה אחת שייך השאלה אלא ה"פ דעשה מלאכות הרבה שכולן חדא מלאכה ומילתא אגב אורחא קמ"ל דבשבת אחת פשיטא דאינו חייב רק אחת דאין התולדות כעיקר והשתא כל הנפ"מ בין ר"ז בשם ר"ח לר"ב בשם ר"ח הוא בזה. דלר"ב בז"ש ושג"מ פשיטא לר"ע דחייב על כל אב מלאכה ולא מיבעיא לי' בז"ש ושג"מ רק על התולדות כעיקר אבל עיקר דין של ז"ש ושג"מ לא מיבעיא לי' דפשיטי דחייב על כל או"א. ולר"ז בשם ר"ח מיבעיא ליה על עיקר הדין של ז"ש ושג"מ אבל על התולדות כעיקר לא מיבעיא לי' כלל דפשיטא ליה דאין התולדות כעיקר:
ועכשיו דנתברר לנו הסוגיא הזאת בע"ה יתברר גם מה דלעיל בסוגיא הזאת הא ר"ז בשם ר"ח ר"א בשם רשב"ל. בז"ש ושג"מ שאלו הודו לו או לא הודו ליה מן מה דמר ר"ש בשם ר"א בשם ריב"ח כל הדא הילכתא כר"א ברם כרבנן א"ח א"א. הדא אמרה דלא הודו ליה פי' דר"י ב"ח מוקי מתניתין דשבת אליבא דר"א. אבל לר"ע אינו חייב אלא אחת אפי' על ז"ש ושג"מ. והא דאיתא במתניתין דידן דהעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת א"ח אלא אחת. ומשום זה מילתא דפשיטא הוא בבבלי במס' כריתות ה"ט דמתניתין לא אתיא כר"א דאילו ר"א ס"ל דחייב על כל או"א דתולדות כעיקר ז"א לריב"ח דס"ל בשיטת ר"ז בשם ר"ח דבזדון שבת ושג"מ שאלו. וכדפרשנו על עיקר הדין. של ז"ש ושג"מ ולא על התולדות אם הם כעיקר אבל תולדות פשיטא לי' ג"כ דאינו כעיקר והאי מעין מלאכה אחת קאי על שבתות הרבה דהוא מיירי בשג"ש וז"מ כנ"ל. וע"כ מוקי מתניתין כר"א ולא כר"ע הדא אמרה ולא הודו ליה. הא ר"ב בשם ר"ח בשג"ש וז"מ שאלו הודו או לא הודו דאוקימתא דידיה הוא דעל עיקר דין של ז"ש ושג"מ לא מיבעיא לי' אלא על תולדות כעיקר וע"כ לא מצי למיפשט מריב"ח דהא ע"כ לא ס"ל כריב"ח דהא ע"כ לא מתוקמא מתניתין כר"א כדאיתא בבבלי כדברינו לעיל וע"כ פשוט מהא דתנינן בת"כ יודע אני שהוא שבת וכו' אם מענין אבות כו' אם מענין מלאכה אחת עשה חייב על כל העלם והעלם. אבל אם היה העלם אחד א"ח אלא אחת הדא אמרה דלא הודו ליה דלר"א הא סבירא ליה דתולדות כעיקר ועל כן לא מודו ליה וסבירא ליה דלית ליה דבפלגא הודו ליה ובפלגא לא הודו וכיון דשמעינן מפורש דלגבי תולדות כעיקר לא הודו ע"כ בכולהו לא אודו ליה. והסוגיא הזאת נתברר על פי המסקנא כפי דמפרש לפלוגתתן על זה מיבעיא ליה הידו לו או לא וסמך על פירושן דנתפרש פלוגתתן במסקנא לקמן. וכן מצינו בדרך הירושלמי כמה פעמים כן. ודו"ק:
הא רבי זעירא בשם רב חסדא ור' אילא בשם רבי שמעון בן לקיש. בזדון שבת ושגגת מלאכות שאלו ויש אדם מתחייב על הזדון. את נותן שגגת מלאכות וכו' וכו' ולית ליה לרבי אליעזר מאחת לחייב על כל אחת ואחת פי' דלמה יליף מנדה ולא מאחת מהנה ומשני דבאמת לית ליה לרבי אליעזר מאחת. אלא דיליף רק מנדה. דאשכח תני בשם ר"א. גדול שנשבה בין העכו"ם חייב על כל או"א פי' דווקא גדול שנשבה דהוי יודע עיקר שבת אך אינו יודע אם היום הוא שבת או לא כדאיתא בהאי סוגיא מונה ששה ימים ומשמר יום אחד ואם איתא דיליף מאחת מהנה. הו"ל להיות חייב אפילו בקטן שנשבה דהו"ל הכיר ולבסוף כו' ומדאינו מחייב אלא בגדול שנשבה פשיטא דבהכיר ולבסוף כו' אינו חייב על כל או"א דאל"כ נתני הכיר ולבסוף כו' וכ"ש הא כדאיתא בבבלי דף סח ע"ב עיי"ש אלא ע"כ דבהכיר ולבסוף כו' אינו חייב על כל אחת ואחת ע"כ דיליף רק מנדה דאי מאחת הו"ל להיות חייב על כאו"א כמו שכתבנו בר"פ עי' בדברינו בר"פ. ודו"ק:
ר"י בעי קומי ר"ז קצר חצי גרוגרת כו' עד ימי הפסק טהרה כפי' הק"ע ז"ל. ודו"ק:
ר"א בר"ש אמר כך שאלו. בא על נדה אחת חמש בעילות בעלם אחד מהו חייב אחת על כולן או אחת על כל אחת ואחת. א"ל חייב על כל אחת ואחת. ובבבלי במס' כריתות דף י"ז מסקינן שם מק"ו מה שבת שאין בה אזהרה אחת כו' חייב על כאו"א נדה שיש בה שתי אזהרות וכו' אינו דין שיהא חייב עכאו"א. א"ל לא אם אמרת בשבת שיש בה תוצאות הרבה כו' כו' עיי"ש. וה"נ דכותי' ופריך וקשיא אילו קצר וקצר בעלם אחד כלום הוא חייב על כולם אלא אחת כלומר דפשיטא דאינו חייב אלא אחת א"כ קשיא האיך ילפית נדה דאינה אלא אב אחד. משבת שהוא כמה אבות דאילו אב אחד בהעלם אחד גבי שבת נמי אינו חייב אלא אחת. ר"א בשם ר' חנינא כן ר"מ מקשי לא כן אמר ר"ש ר"א בשם ריב"ח כל הדא הילכתא כר"א ברם כרבנן אינו חייב אלא אחת. כדברינו לעיל דהך מתניתין אתיא כר"א אבל לרבנן פליגי על ההיא מתניתין דלא קאמר דמתניתין ר"א היא סתם די"ל דר"א הוא וס"ל כוותי אלא קאמר בפירוש ברם כרבנן וכו' א"כ רבנן פליגי על ר"א גם גבי שבת וס"ל דאינו חייב אף בשבת אלא אחת א"כ קשה אמאי דקאמר ליה ר"ע לא אם אמרת בשבת שיש בה תוצאות הרבה משמע דגם בשבת מודי לי'. ז"א דהא אף בשבת ס"ל לרבנן דאינו חייב אלא אחת והיינו דמסיק. אף הכא פי' בשבת לא יהא חייב אלא אחת אליבא דרבנן. וא"כ מאי קמהדרי רבנן לר"א לא אם אמרת בשבת שיש בה תוצאות הרבה מכלל דמודי לי' בשבת ז"א דהא אף בשבת אינו חייב אלא אחת. א"כ קשה על ריב"ח האיך הוא פליג על ר"א בר"ש הא על מתניתין דידן ס"ל לר"א בר"ש דכו"ע מודים בה. ומנ"ל לריב"א דר"א היא ולא כרבנן דהא אם מתניתין ר"א הוא או ד"ה הוא תלי בפלוגתא דרבי ור"א בר"ש והאיך קאמר ריב"ח סתם הדא הילכתא כר"א ברם כרבנן אינו חייב אלא אחת סתמא הא אם הדא הילכתא דידן כר"א או כד"ה היא בפלוגתא דרבי ור"א בר"ש דלרבי הך מתניתא כר"א ולר"א בר"ש ד"ה הוא ודילמא מתניתין אליבא דר"א בר"ש הוא וד"ה היא ועוד האיך עשה ריב"ח פלוגתא בין רבי ור"א בר"ש במתניתין דידן דלרבי היא אליבא דר"א ולר"א בר"ש הוא לד"ה אימא כשם דר"א בר"ש שנה מתני' דידן כד"ה כן רבי נמי שנאה לד"ה דהודו לי'. וכיון שמצינו דאליבא דר"א בר"ש הוא לד"ה ע"כ גם לרבי לד"ה והודו לי' ע"ז אמר אמר ר' יוסי קיימתי' כיי דמר ר' אחא בשם ר"ח לית כן כרבנן פי' לא כמו דגרסינן ברם כרבנן ז"א אלא הכי איתמר כל הדא הילכתא כר"א ותו לא וי"ל דר"א הוא וס"ל לרבנן כוותי' [ועי' ירושלמי יומא פ"ט לית כן כך וזהו ג"כ למימר דלית כן הגירסא כמו שהיה עד הנה וכן הוא כמה פעמים בירושלמי וכן בפ"ק דמס' תרומות ובפ' מי שאחזו גרסינן ג"כ כן את אמר לית כן אוף הכי לית כן וכו' אית כן היא הרכנת כו' עיי"ש דהפי' בפשיטות לית כן דלית הגירסא כן עיי"ש במהרא"פ ז"ל וכן במס' יבמות פ"י ה"ז ובפ"ק דמס' קידושין] אבל לית כאן הסיום ברם כרבנן אינו חייב א"א דאף רבנן מודו לר"א ואך אתא לאשמעינן דמתניתין אתיא כר"א דאילו בבבלי מוקמינן ע"כ להך מתניתין דלא כר"א דקתני העושה כו' מעין מלאכה אחת כו' ולר"א מחייב אתולדה במקום אב וע"כ מתניתין דידן דלא כר"א ע"ז קמ"ל דהדא הילכתא כר"א וכדברינו לעיל דלדידיה לא שאיל ליה עז"ש ושג"מ וכנ"ל ורבותא גדולה קמ"ל דמתניתין כר"א ג"כ אתיא רבנן דקיסרין בשם ר"נ כצ"ל וכ"ג הק"ע ז"ל ופשיט כל הדא הילכתא דר' אלעזר היא וכל דיפוק מינה הלכה פירש כל הילכתא דילפינן מינה כולה כר' אלעזר. דהוא הילכתא דנדה. דמפקינן מינה כולה כר' אלעזר ורבנן דקיסרין אמרין זאת אפילו אליבא דר"א בר"ש. ורבנן דקיסרין לא מסיימו ברם כרבנן. ודו"ק:
א"ר מנא הבערה שלא לצורך יצאת. השתתוי' לצורך יצאת ללמד על עצמה שאינה מעשה פי' דכיון שאינו מעשה א"כ לא היתה בכלל וע"כ יצאת לצורך עצמה. אתיא כההיא דתני חזקי' וכו' יצאת זביחה ללמד על הכל דכ"ש כעין פנים כדפי' הפ"מ ז"ל. השתחוי' ללמד על עצמה שאינה מעשה. ופריך אי חילוף פי' דאימא לצורך עצמה והשתחוי' ללמד. ומשני דבר שהוא מעשה מלמד. דבר שאינו מעשה אינו מלמד א"ר ירמי' כן הגי' בסנהדרין הבערה לצורך יצאת ללמד על בתי דינין שלא יהא דנין בשבת כו' אר"ש בר אבדותא מכיון דתימר לצורך יצאת ולא לצורך עצמה יצאת כי אם לצורך ללמד על בתי דינין וא"כ הוי כמי שיצאה שלא לצורך ודבר שיצא שלא לצורך מלמד כדקי"ל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמה יצאת אלא ללמד על הכלל כולו יצאת וה"נ כיון שיצא ללמד הרי יצאת שלא לצורך עצמה אלא ללמד על הכלל כולו. והוי כמו דאמרינן בתחלה הבערה בכלל היתה ויצאת מן הכלל ללמד לאמר מה הבערה מיוחדת מעשה יחידי וחייבין עלי' בפני עצמה אף כל וכן מלמד כמו שאין בתי דינין דנין על הבערה בשבת כן נמי אין דנין בכל המלאכות והרי יצאת הבערה ללמד. ומלמד הכל לחלוק על הכלל ובתי דינין על הכלל כולו. וא"כ דבר שיצאת שלא לצורך עצמה מלמד ולא קשה קושית ר"מ הבערה לצורך יצאת דיצאת ללמד על בתי דינין אדרבה היא הנותנת כיון שיצאת ללמד הרי היא יצאת מן הכלל ללמד הכל לחלוק ועל בתי דינין ולא דמי להשתחוי' דיצאת לצורך עצמה ללמד על עצמה שאינה מעשה ולא היתה בכלל א"כ כיון דלא היתה בכלל הרי היא יצאת לצורך משא"כ בהבערה שיצאת שלא לצורך עצמה אלא ללמד והוי כמי שיצאת שלא לצורך אלא ללמד ומלמדת על הכלל לחלוק ועל בתי דינין:
ב' דברים שיצאו מן הכלל מהו שיחלוקו נשמעינה מן הדא מנין המעלה מבשר החטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי הקדשים כו' כי כל שאור וגו' כל שיש ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו ר"א שאל לר' יוחנן ויצאו שתי הלחם וילמדו על הקדשים לכבש וכו' וכו' אותם מיעוט אלו חייבין עליהן לכבש. ואין שאר כל הקדשים חייבין עליהן לכבש מפני שכתיב אותם הא אינו כתיב אותם מלמדין הדא אמרה ב' דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין פי' דלמה לא שאל לר"א מר"י ויצאו שתי הלחם וילמדו על הכלל לחלוק ג"כ כמו בהבערה דאמרינן דיצאו מן הכלל ללמד על בתי דינין ולחלוק על הכלל כן נמי נימא גבי שתי הלחם דיצאו ללמד על הכלל לענין כבש ולחלוק מה שתי הלחם מעשה יחידי חייבין עלי' בפני עצמה ולמה לא שאל רק על הכבש ולא על לחלוק ע"כ דלחלוק אינן חולקין [ועי' במס' חולין דף ק"ב דמשמע משם דאינו חייב על כל או"א גבי כל שממנו לאישים] וע"ז קאמר ר"ח ברי' דר"ה לחלוק אינן חולקין אבל ללמד מלמדין. ודו"ק:
כלל בהיכרת ופרט בהיכרת אם יצאו ללמד על הכלל לחלוק ג"כ לענין כרת כמו דמחלק גבי לאוין לענין מלקות. מילתי' דר"י אמרה כלל ופרט הוא דמר ר"א בשם ר"י כי כל וכו' אחותו בכלל היתה וכו' לחילוק על הכלל פי' לענין כרת. התיב ר"א והכתיב ערות אחות וגו' א"ל לצורך יצאת וכו' א"ל והכתיב וכו' א"ר יוסי דודתו לצורך יצאת למעט את אשת אחיו מאמו פי' ממעט מכרת ומפרש ואזיל נאמר כאן דודתו ונאמר להלן וכו' אף דודתו באחות אביו מאביו ואף אשת אחיו שנאמר כאן ר"ל אצל דודתו באשת אחיו מאביו כמו שמבואר בגליון דיליף אשת אחיו מדודתו ודודתו יליף מדודו או בן דודו ע"ז פריך עד כדון כר"ע ר"ל דר"ע ס"ל דיליף למד מן המלמד במס' קידושין בירושלמי בפ"ק ה"ב ובמס' ערלה פ"ה אבל לר' ישמעאל דלא יליף למד מלמד וכיון דדודתו גופי' יליף מדודו דגאולה לפ"ז לא ילפינן אשת אחיו מדודתו וכה"ג איתא בירושלמי כמה פעמים. ומשני דלר' ישמעאל איכא ילפותא אחריתי דתנא דבר"י נאמר כאן כו' והשתא פריך על ר"א דמקשה על ר' יוחנן מכמה פסוקים הא ר"י מקשה לה מנן תיתי' לי' וגרסינן הא ר' יוחנן כדאיתא מפורש בסנהדרין וכ"כ הפ"מ ז"ל והפי' הוא דהא דר' יוחנן מקשה לה על ר"א א"כ מנן תיתי' לי' לר"א דפרט מחלק כריתות ומשני דמצינו דר"א יליף לה ממקום אחר כדמסיק ר' אבהו ר' אלעזר בשם ר"ה שני לאוין וכרת אחת לאוין חולקין כריתות דמחייב על כל לאו כרת מ"ט על בשר וגו' וכתיב אשר וגו' הרי יש כאן שני לאוין כו' לאוין מחלקין כריתות א"כ שמעינן ליה לר"א דיליף מפורש ממקום אחר. ופריך מה עביד לה ר' יוחנן לפ"ז דלמה באמת צריך למילף מאחותו הא ממקום שיליף ר"א שפיר שמעינן דמחלק כריתות ומשני באנשים הכתוב מדבר ואחותו ללמד על כל הנשים לענין כריתות. ופריך ולית ליה לר"א כן ואמאי מקשה ומשני אית ליה לא תקרבו וכי' ומה עביד לה ר"י וכו' ועוד מן הדא דיש ילפותא ממקום אחר ותיתי לי' לר"א דמקשה על ר"י יש לו ילפותא ממקום אחר כלל בעשה ופרט בל"ת כו' ומ"ט דר"א ושבתה הארץ כלל שדך לא תזרע פרט וכו' הזריעה והזמר בכלל הי' ולמה יצאו להקיש עליהן כו' נמצא דאף החרישה הוא בל"ת דס"ל לר"א דדנין בה לדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל ור"י דפליג דס"ל דלא דנין אותו לדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כדמפרש וכמו דמסיק שניא היא שכלל בעשה ופרט בל"ת ולא שייך בה הך מידה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו' ללמד על הכלל. ואכתי מספקא לן אליבא דר"י אם דנין בזה בכלל בעשה בפרט ופרט בל"ת במדה דכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ואין שום חיוב על עבודות הארץ בשביעית זולת זריעה וזמירה או דכמו דבמדה זו דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד אין דנין כמו כן כלל ופרט אין בהכלל אלא מה שבפרט ג"כ אין דנין [עי' בהר"ש ז"ל במס' שביעית בפ"ק] ולקמן בעי לה הגמ' אמר ר"א ועשה מלמד על ל"ת לא גרסינן לה במס' כלאים פ"ח עיי"ש ולפי הגי' דלפנינו ע"כ דה"ג יעשה מלמד על ל"ת ול"ת מלמד על עשה ע"ד דר"א ניחא פי' דניחא לן בלא שום ספק דע"כ מותר לחפור בורות שיחין ומערות דהא יצא מן הכלל ללמד דווקא דבר שהוא מהני עבודת הארץ אבל ע"ד דר"י מיבעיא לן מהו לחפור בורות שיחין ומערות דהא העשה דושבתה הארץ הוא מילתא באנפי נפשי' וכל השבתה בכלל וכשם שאין מלמד לענין איסור. כן נמי לענין היתר או דילמא דאעפ"כ ס"ל לר"י דע"כ כונת הכתוב דושבתה דווקא דבר שהוא מועיל לעבודת הארץ ומה שנדפס ר"י במקים ר"א טעות דמוכח הוא וכן הגי' המהרא"פ ז"ל במס' כלאים פ"ח א"ר בא קרטיגנאה טעמי' דר"י שש שנים תזרע ולא בשביעית וכו' תזמור ולא בשביעית כל ל"ת שהיא בא מכח עשה עשה היא פי' דלפיכך ס"ל דלא כר"א דלא הוי דבר שהיה בכלל כדאמר ר"א הזרע והזמיר בכלל היתה ולמה יצאו ז"א דהזרע והזמיר לא הי' בכלל העשה דושבתה הארץ ז"א אלא דכתובים הם בעשה אחרת קודם שש שנים תזרע וגו' והשתא מיבעיא ועיבר בעשה [ובמס' כלאים בדפוס זיטאמיר ובדפוסין הראשונים נקוד קודם והוא עובר בגמ' להראות דהוא מילתא אחריתי] פי' אליבא דר"י דס"ל דלא הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל אם דנין במדה דכלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט ועל החרישה אפי' עשה ג"כ ליכא אי דלא דנין ג"כ בכלל ובפרט למימר דאין בכלל אלא מה שבפרט הזרע והזמיר אין הא החרישה וכיוצא בה לא א"כ הוי החרישה בעשה וזריעה וזמירה בל"ת. ע"ז קאמר דר"י אמר עובר בעשה דס"ל דאין דנין אך במדה דכלל ופרט ור' יוסי ס"ל דדנין בכלל ופרט אף דכלל בעשה ופרט בל"ת מ"מ במדה זו דכלל ופרט דנין ואין בכלל אלא מה שבפרט זריעה וזמירה אין הא מידי אחריתי לא וכן הגי' במס' כלאים הנ"ל ר' יוסי אמר אפי' עשה אין בו וליידא מילה כתוב ושבתה הארץ לענין ל"ת וקאי האי דושבתה רק על הל"ת דזריעה וזמירה ואין בכלל דושבתה כלום אלא מה שבפרט אבל חרישה אינו עובר כלום והשתא מביא ברייתא יכול יהו לוקין על התוספת ר"י פתר מתניתא על חרישה וכדמסיים שם דאין לוקין. ור"א דס"ל דלוקין. פתר לה דקאי על איסור ב' פרקים הראשונים אית תניי תנא שש שנים תזרע וגו' כרמך. ואית תניא תנא שדך לא תזרע וגו' כלומר דחד תנא מצינו דקחשיב לזריעה וזמירה ל"ת ועשה ג"כ וחד תנא לא קחשיב לזריעה וזמירה אלא ל"ת ולא עשה. מאן דקחשיב לזריעה וזמירה עשה הוא כר"י דס"ל ג"כ דהוי זריעה וזמירה בכלל עשה דשש שנים תזרע כדאמר ר' בא קרטיגנאה לטעמא דר"י לעיל אבל מאן דלא קחשיב שש שנים תזרע וגו' הוא כר"א דלדידי' לא נתמעט זריעה וזמירה מן שש שנים וגו' מתניתא פליגא על ר"א השמר בל"ת כו' בגין דכתיב שם תעלה וכו' אין ל"ת מלמד על עשה דאי ל"ת מלמד על עשה בלא"ה ידעינן דעובר בל"ת על העשי' דומיא דעובר בל"ת על החרישה הגם דבל"ת כתיב רק זריעה וזמירה וה"נ עובר על העשי' בל"ת אע"ג דבל"ת כתיב רק העלאה. ומשני שלא תימר. כמה דתימר גבי שבת חפר וכו' אינו חייב אלא אחת ודכוותי' עשי' והעלאה א"ח אלא אחת:
ר"ח בשם ר' יוחנן. המבשל נבילה ביו"ט. אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט כו' התיב רבב"מ על דר"י מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט פי' לצורך כיסוי ר' יוסי בשם ר' אילא לא הותרה חרישה כדרכה עד סוף הסוגיא והסוגיא הזאת חמורה ולפענ"ד נראה הך שמעתתא בדרך ישר עפ"י דעת התוס' ז"ל במס' שבת דף ע"ג ע"ב ד"ה וצריך לעצים וז"ל ז"ל שם. ונראה דאפילו לר' יהודא דמחייב מלאכה שאצל"ג בעינן צריך לעצים דלא מקרי קוצר אלא בענין זה וכו' וכדאמר ר' יוחנן לקמן בפ' חביות אחד כבשים ואחד שלקות שסחטן לגופן מותר למימהון חייב חטאת. ואמאי שרי לגופן הוי כמלאכה שאצל"ג אלא טעמא לפי שאין דרך דישה בכך עכ"ל ז"ל [והש"ק ז"ל מביא התוס' ז"ל הנ"ל ומקשה עליהם ז"ל דדעת התוס' ז"ל דר' יוחנן קאמר אליבא דר' יהודא שמעתתא דידי' וכאן מפורש דלא אמרה רק אליבא דר"ש והניח בצ"ע ולפי דברינו יתורץ בע"ה] ונמצא דדעת התוס' ז"ל דאפילו לרבנן דר"ש נמי מודו בקוצר וא"צ לעצים דאין דרך קצירה בכך וכן בסוחט כבשים אין דרך דישה בכך וא"כ אפילו רבנן מודו וה"נ בשנוטל עפר לכסות אין דרך חרישה בכך ופטור והיינו דקאמר ר' יוסי לא הותרה חרישה כדרכה כלומר דאינו חורש בעצם וגוף החרישה אלא נוטל עפר לכסות ואין זה דרך חרישה ר"ש אמר קומי ר' יוסי ר' אחא בשם ר' אילא דר"ש היא כלומר דלא אתיא אלא כר"ש דס"ל מלאכה שאצל"ג פטור. אבל לרבנן חייב משום חורש קם ר"י עם ר"א כו' נימר כ"ג כיון דר"מ לא ס"ל כר"ש האיך שנה להך מתניתין ואי דר"מ דשנה להך מתניתין ס"ל ג"כ כר"ש נימר ר"מ ור' יוסי ור"ש שלשתן אמרו דבר אחד אלא ע"כ דאפילו לרבנן נמי אתיא. ולא ס"ל לרבנן דחייב מלאכה שאצל"ג אלא כמי גבי כיבוי דנקרא מכבה רק אינו צריך לגופו אבל בקוצר וא"צ לעצים לא נקרא קיצר כשאצל"ג כדאיתא בתוס' ז"ל דלא נקרא קוצר בענין הזה כן ה"נ לא נקרא חורש בענין הזה כמו גבי כבשים דאין דרך דישה בכך כשאצל"ג כן נמי אין דרך חרישה בכך כשאצל"ג. אבל לדידך דס"ל דלרבנן חייב. ודווקא דכר"ש אתיא א"כ קשה נימר כ"ג. אלא מילין דצריכון לרבנן פשיטון לכון פשיטון לרבנן צריכון לכון קצר לצורך עשבים חייב משום קיצר ואינו חייב משום מייפה את הקרקע לא צורכה דלא קצר ליפות את הקרקע מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע וקס"ל לר' יוסי דאזל כשיטת רבנן דר"ש ואעפ"כ קצר לצורך עשבים אינו חייב משזם מייפה את הקרקע דהגם דמלאכה שאצל"ג חייב. מ"מ הכא פטור דלא נקרא חרישה בענין זה אבל קצר ליפות את הקרקע מספקא לן אם נקרא קוצר בענין הזה. וא"כ לדידך דס"ל דמתניתין כר"ש אתיא. אבל לרבנן בחופר לכסות חייב על החרישה ע"כ מה דפשיטא לרבנן דלא נקרא חורש בענין הזה כשמתכוין לעשבים צריכה לכון ומה דצריכה לרבנן אם נקרא קיצר כשקיצר ליפות את הקרקע פשיטא לכון דחייב וקאמר ר' יוסי לר' אחא דלמה ליה לאוקמי' כר"ש הא אפי' לרבנן אתיא דלא הוי חרישה כדרכה כלומר דאין דרך חרישה בכך כמו בקוצר לעשבים דאפי' לרבנן אינו חייב משום חרישה. ולא צריכה לרבנן אלא בקוצר ליפות אם נקרא קוצר אבל בקוצר לעשבים פשיטא דלא נקרא חורש ולדידך ע"כ להיפוך. לחומרא אליבא דרבנן דר"ש. ומילתא דצריכה להן פשיטא לך דחייב ומה דפשיטא להו לפטור צריכה לך אם חייב. וה"ה דהמ"ל דפשיטא לך הכל להיפוך לחומרא וקפליגת על רבנן לגמרי אלא דנקט דבר והפיכו דלשיטתכם הוא היפך מרבנן הללו ומה דצריכא להם פשיטא לכם דחייב. וכן בהיפוך מה דפשיטא להם צריכה לכם ומדחה הגמ' ואפי' תימר דר"ש הוא פי' דאף ה"נ תימר דר"ש הוא ברם כרבנן מ"מ הרי חרש מ"מ הרי קצר פי' דאף ה"נ תימר דמה דפשיטא לרבנן ומה דצריכה להו הוא הכל אליבא דר"ש אבל לרבנן פשיטא דחייב משום קוצר ומשום חרישה ואפי' בקוצר לעשבים חייב משום חורש [ותיבת ואפי' תימר כמו אוף אלו תימר דתיבת אפי' בכ"מ היא מלה מורכבת כמו אף אלו. והוי תיבה אחת אפי' ובירושלמי מצוי כזה דאפי' תימר הוא דאף אלו תימר וכן מפרש הפ"מ ז"ל במס' יבמות פ"ק ה"א עיי"ש גבי ואפי' תימר דעון דעון עיי"ש] ומיבעיא להו לרבנן אליבא דר"ש אם חייב בקוצר ליפות משום קוצר דכל עיקר מלאכה שאצל"ג דפטור הוא משום שאינו צריך לאותו דבר אלא לענין אחר ולא לגוף הדבר כמו בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה לעיקר הגומא א"צ אלא לעפרה משא"כ בקוצר ליפות האיך תימר דאין צריך לקצירה הא ע"כ צריך למלאכת הקצירה דכיון דסתם קוצר הוא לקצירה וע"כ אף דמתכוין ליפות את הקרקע מ"מ דומה כמו שצריך לקצירה ג"כ או לא אבל לרבנן פשיטא דמ"מ הרי חרש והרי קצר. אר"מ מיליהון דרבנן מסייעא לר' יוסי דמר ר"ח בשם ר"י דג שסחטו אם לגופו הרי זה פטור כו' וקס"ד דר"מ גם כן דר' יוחנן קאמר אליבא דרבנן [כדאיתא בתוס' ז"ל הנ"ל] משום דאין דרך דישה בכך. ומסעיא לר' יוסי דהוי כמו קצר לצורך עשבים דאינו חייב משום חורש ע"ז מדחה גם כן ואפי' ואף אלו תימר דר' שמעון היא דר' יוסי קאמר אליבא דר' שמעון ברם כרבנן מכל מקום הרי סחט והרי הוציא. אחר כותבי זאת מצאתי בנו"י ז"ל דמפרש גם כן קרוב לדרך הזה ובשמים עדי שכונתי מעצמי הפירוש הזה:
אר"מ יאות א"ר יונה אבא כו' למה הותר מכלל ברירה ביו"ט כו' פי' דלב"ה הותר מכלל ברירה ביו"ט. ע"כ לא מיבעיא לן דבשבת חייב ולא דמיא ליו"ט אבל לב"ש מיבעיא לן אם דס"ל ג"כ דהותר מכלל ברירה ביו"ט אך דכמה דאפשר לשנוי משנינן ולעולם אוכל מתוך פסולת חשוב ג"כ ברירה או דילמא דלא ס"ל דהותר מכלל ברירה ביו"ט רק דס"ל דאוכל מפסולת לא חשוב ברירה כלל ע"כ מיבעיא לן אם הותר בשבת אוכל מפסולת או לא. ודו"ק:
בירר או כלין מתוך אוכלין חזקי' אמר חייב ר"י אמר פטור מתניתא פליגא על חזקי' בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן פי' דבסיפא דהך מתניתא מסקינן ובלבד שלא יבור את כל אותו המין משמע דמיירי בב' מיני אוכלין דל"ל באוכל מתוך פסולת לא שייך לשון את כל אותו המין אלא הכי הול"ל ובלבד שלא יבור הכל אלא ע"כ דמיירי בב' מיני אוכלים וקתני ומניח על השלחן אלמא דאוכל מתוך אוכל מותר וקשיא לחזקי' ומשני רבב"ח בשם ר"ש בר"י תיפתר שהיה אורחין אוכלין ראשונה ראשונה פי' דאף הניח על השולחן נמי הוא לאכול והא תני ובלבד שלא יבור את כל אותו המין אם עשה כן בשבת חייב פי' דעכשיו לפי אוקימתא דחזקי' ור"י בהאי מתניתא נתפרש הסיפא ובלבד שלא יבור את כל אותו המין אם עשה כן בשבת חייב ונראה לפענ"ד דהוא הברייתא דמובא בבבלי דף ע"ד ע"א ת"ר היה לפניו מיני אוכלים בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברר ואם בירר חייב חטאת ובבבלי מפלפל בזה והכא מפרש לא יברור את כל המין ואם בירר חייב חטאת] ע"ד דחזקי' שכן הבורר כדרכו בשבת חייב דהא חזקי' מוקי להמתניתא דהתירא הוא דבורר לאכול ואם בירר כל המין הוי כבורר כדרכו פי' בחיקו ובתמחוי לא לאכול וע"ד דר"י דהיתירא דרישא הוא דבורר אוכל מתוך אוכל לא הוי ברירה אפי' בחיקו ובתמחוי אבל אם בירר כל המין הוי כבורר אוכל מתוך פסולת וזהו הפי' ע"ד דחוקי' שכן בורר כדרכו וע"ד דר"י שכן בורר כדרכו במקום אחר דלחזקי' באוכל מתוך אוכל נמי אסור והיתירא הוא במקום הזה הוא רק משום בורר לאכול אבל בסיפא דלא חשיב כבורר לאכול וחשיב כבורר כדרכו במקום הזה גופי' דנמי אסור כיון דלא חשיב כבורר לאכול ואבל לר"י דהיתירא הוא משום דאוכל מתוך אוכל מותר. וע"כ איסורא דסיפא הוא דחשיב כמו בבורר במקום אחר לא כבורר אוכל מתוך אוכל אלא מתוך פסולת. ופריך ע"ד דחזקי' אפי' עיגולין מן גו עיגולין וכו' אין כיני אפילו בני נש מגו בני נש פי' מאי נפ"מ עיגולין מגו עיגולין מן בני נש מגו בני נש מיי כדון כל עמא מודיי להא דאמר ר"א ר"א הו"ל אורחיי אפיק קומיהן תורמסין וכו' דאתון מיכל קורנסי' בסוף פי' קונרסי' הוא מין התורמס גופי' והוי כמו רמונים מגו רמונים לבנים מתוך שחורים וקונרסי' מן תורמס הוא כמו רמונים מגו רמונים וא"ל שיניחו קונרסי' בסוף וכשיגע קונרסי' לידו יניחנה על הסוף ולברר תחלה התורמס אחר אלמא דבמין אחר מותר לברר שחורים מתוך לבנים ולבנים מן שחורין. ולא אסור אלא דווקא בב' מינין אבל מין אחד שרי א"נ כיון דלר' אימי מותר אוכל מן הפסולת שלו כ"ש דמותר אוכל מתוך אוכל מין אחד. ודו"ק: