דלא אמר להו תיתבו בשוקא ובריתא. זהו גי' רשב"ם והחשש שלא כ' אלא להטעות את זה האיש המקבל מתנה שעשה לו שום טובה ורצה להראו' לו כאלו נותן לו מתנה ובאמת כבר מכר או נתן קרקע זו לאחר עד שיצוה לכתוב בשוקא ובראי שנראה כוונתו רצוי' למתנה גמורה. וזה נראה שיטת הראב"ד בהשגה רפ"ה מהל' זכי' ע"ש. אך הרמב"ם שם נראה דגריס כגי' ר"ח והחשש הוא שעושה קניניא עם זה ונותנו לזה עתה במתנה להבריח מאחר שרוצה למכרו אח"כ וע"כ הוא מצוה לעדי' שלא יפרסמו הדבר וכדי שלא יחרוך רמי' צידו בטלו חז"ל המתנה של עכשיו וכל זה כשצוה לעדי'. לכל הפחו' לא תיתבו בשוקי. אבל כשלא אמר דבר רק סתמא מהיכי תיתי לחושדו כלל. ולדינא נמי קיי"ל כל"ק דכל שלא החמיר עליהם ואמר אטמירו בפירוש. לא חשדינן לי' בקניניא והמתנה קיימת. וכמ"ש הרמב"ם שם הלכה א'. אך כל זה כשהעדי' בפנינו ומעידי' שלא א"ל אטמירו. אך שטר מתנה הבא לפנינו וכ' ב"י סתמא ואין העדי' לפנינו ואין אנו יודעי' אם ציוה להעדי' אטמירו או לא זה הוא דקמיבעי' לש"ס סתמא מאי פי' מי חיישי' שמא אלו הי' העדי' בפנינו הי' מתברר לנו שהי' טמירתא או לא. ומסיק דחיישי' עד שיכתבו בפי' בשטר דא"ל בפרהסי' ולאו דוקא שא"ל כך אלא עכ"פ שלא א"ל אטמירו וממילא הוה כאלו א"ל כתבו בשוקו ובראי וזה נראה כוונת הרמב"ם שם בהלכה ב' למעיין שם: