בלם לי' אומצא וכו' עמג"א סי' קנ"ח סק"י מוכיח מתוס' לעיל ל"ג סוף ע"א דמוהל היוצא מצלי לא מיקרי משקה ובס' עצי אלמוגים דחי לי' דאינו מכשיר מפני שהולך לאיבוד באש ומייתי ראי' ממחליק בזיתים ומפצע בזית במס' שבת קמ"ה ע"א ולא דמי דנהי המשקה המנטף באש אזיל לאיבוד אבל הנשאר על פני הבשר ניחא לי' ושוב אעפ"י שאירע שנתיבש מ"מ כבר הוכשר:

אשה מדיחה ידה א' במים וכו' האי פשטן הוה ס"ל אסור למיספי' בידים לקטן איסור דרבנן והשתא כיון שאינה רוחצת אלא משום דלא למיספי' איסורא דרבנן לקטן שוב לא הוה רחיצה של תענוג ומותר לה לרחוץ ביה"כ אפי' אם רחיצה דאורייתא ביה"כ:

משום שיבתאעיין תוס' ונראה דרש"י ס"ל לרחוץ כדי שלא ליגע בפה וחוטם ועינים סגי לי' ברוחץ שחרית עד הפרק הראשון אע"ג דעדיין נשאר רוח רעה על שארית היד מ"מ כיון דלא צריך לו ביה"כ אינו אסור אלא עד הפרק הראשון. ושוב כשנותן פת לתינוק ונגע בפת עד הפרק השני ויותר איכא משום רוח רעה וא"ש פירש"י אך ר"ת לטעמי' נט"י לחולין עד הפרק הראשון וקיי"ל נט"י שחרית אית בי' כל דיני נט"י לאכילה ש"מ להסיר רוח רעה נמי סגי בכל השנה עד הפרק הראשון ושוב אינה שורה על שארית היד ע"כ לשיטתו יפה הקשה אפירש"י:

הוא אכיל ואנא משינא עיין פרפרת נאה בס' תורת חיים: