ולא שני לי' לר"מ וכו' למה לי הכשר וכו' עתוס' ולפע"ד דגם בתחלת ידע כל זה ועיקר כוונת קושיתו הי' דהא כל שמטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר שרץ ולא הכשר מים. והכא נהי דשימש מעשה עץ משו"ה בעי הכשר שרץ מ"מ הכשר מים לא בעי לר"מ כיון דהי' מגעו בית הסתרים וטומאת עצמו בבת א' ועל זה אמר מנ"ל דלמא שני לר"מ בין טומאה דבעי הכשר וכו' דאפי' להכשר מים לא מהני לי' טומאה חמורה של מעשה עץ וק"ל:

כופת שאור וכו' בברייתא שם תניא אינו חייב לבערו וי"ל דהוה ס"ד דאביי דמיירי שכבר ביטל החמץ והפקירו. אלא שמדרבנן היו צריך לבערו והכא פת שעיפשה או שיחדה לישיבה אפי' מדרבנן א"צ לבערו אבל לעולם טומאתה לאו דאורייתא ולק"מ ק' תוס':

אודה לאל רועי. אשר אימץ זרועי. בחידוש פרק תשיעי, הוא ישלח עזרו משמים, וברכות שלום וחיים, בחי' פרק הזרוע וחלחיים.