מ"ט דר' יוחנן אליבא דר"מ האי גופא והאי לאו גופא לרמב"ם דמצות פרוש הוא דאורייתא א"ש ולהתוס' דהוא רק דרבנן ק' להו מאי פריך מ"ט הא טעמא רבה איכא לחלק בין דאורייתא לדרבנן ותי' דה"ל לגזור טומאה מדרבנן. ואע"ג דאפושי טומאה לא מפשינן מדרבנן מ"מ הכא דאיכא אבר דעובר דמטמא מדאורייתא לא ה"ל לרבנן למיפלג באבר דבהמה בין איסור טומאה דנפיק מיני' חורבא באבר דעובר וסברא כזו איתא פ"ק דגטין בסוגיא דארכאו' ע"ש ומשני ש"ס כיון דהאי גופא והאי לאו גופא לא נפיק מיני' חורבא דמידע ידעי להפריש ביניהם:

והרשב"א הקשה הרי הטעם מפורש במשנה וברייתא שזה גופא וז"א גופה. ונ"ל ליישב דבמשנה וברייתא קאי אבהמה טרפה והשחיטה מעיקרא לא באה אלא לטהר מטומאה א"כ תטהר גם האבר אבל הכא בגמרא מיירי מבהמה טהורה שהשחיטה אתי' להתיר אכילה ה"א לא תועיל לאבר המדולדל לטהרו מידי נבלות וכי האי סברא עיין לעיל ס"ט ע"א פירש"י ד"ה מי מצטריף וכו' ע"כ פריך מ"ט. אלא דצריך לדחוק קצת בתי' הש"ס האי גופא וכו' לפמ"ש לעיל בכוונת התוס' א"ש דהא הכא נמי אתי שחיטה להתיר האבר המדולדל באכילה מדאורייתא וה"ק רק מגזירה דרבנן דה"ל לגזור משום לא פלוג דאבר דעובר ומשני לא שייך לא פלוג כיון דהאי גופא וכו' אבל לרמב"ם דמצות פרוש דאורייתא לא א"ש: