שחיט' נכרי נבלה ומטמא במשא, שיט' הרמב"ם פ"ד מה' שחיטה ובהלכות אבו' הטומאה, דמדכתיב פן תכרו' ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהן וזבחו לאלהיהן וקרא לך ואכלת מזבחו, מיתורא דמזבחו משמע אפי' לא זבח כלל לע"ז רק כיון שהוא עע"ז בעלמא נאסר זבחו. אפי' בודק סכין ונותן לו ויודע הלכות שחיטה, ע' תי"ט דיוק זה ואמנם גוי שאינו עע"ז אין שחיטתו אסור מן התורה דקרא לא מיירי אלא במי שדרכו לעע"ז, ואפי' במי שעע"ז נמי מסופק הרמב"ם אי מטמא במשא מן התורה שכיון שיודע הלכות שחיטה שפיר וגם לא שחט עתה לע"ז ולא נאסר רק מגזירת הכתוב א"כ אפשר ששחיטתו מטהרתו מידי נבלה כמו השוחט את הטרפה, ואי משום דנאסרה שחיטתו משום לתא דע"ז תהי' מטמא כמו תקרובות ע"ז, לזה כ' הרמב"ם טומאת תקרובת ע"ז בעצמה אינה מן התורה זה כונת הרמב"ם בהלכות אלו, ופשוט הוא. אבל מאומות כלל כלל לא, עמ"ש מהרמ"ל ודבריו נדחו ממ"ש תו' בפ"ק דע"ז ג' ע"א ד"ה כהנים וכו' דהרי ה"נ כתיב אדם כי יקריב ולא האדם גם מ"ש והאריך להקשות על תי' תו' ע"ש לפע"ד פשוט דגבי או"ה איכא ג' גווני, צדיקים כאדם והבל ונח וכדומה דמסברא חצונה נקבל, וסתם גוים, ומינים האדוקים. וה"א מדכתיב בכם חלקתי ולא באומות לומר דממתן תורה ואילך לא נקבל אפי' מצדיקים שבהם קמ"ל איש איש שנודרי' נדרי' ונדבות, וא"כ ממילא ע"כ אפי' מרשעים נקבל, דהרי לא חלקתי באומות וק"ל.