חבטינהו לא אכל כ' רש"י וליכא למימר לשון דישה וכו' דא"כ אמאי לא אכלה מעיקרא וכו' בפשיטות טפי ה"ל למימר אמאי לא אכלה אחר דחבטינהו דהא מאכל בהמה פטור רק אם לקחם מתחלה לאדם. והכא בשעה שלקחם לאדם לא נתחייב משום שהי' קודם מירוח, ואח"כ כבר יחדם לבהמה. האמנם הי' נ"ל ליישב מ"ש תו' דבירושלמי משני מחמיר על עצמו הי' וגם לדקדק בלשון הש"ס דמשני הא אתמר עלה אמר ר' יוחנן אלא שלקחן מתחלה לאדם וכו' והיל"ל הכא במאי עסקי' שלקחם מתחלה לאדם ואמר ר' יוחנן לא שנו וכו' ומדלא אמר הכי שמע מינה דבאמת לא לקחם מתחלה לאדם אלא שר"פ בן יאיר החמיר על עצמו שלא להאכיל אפי' הלקוח מתחלה לבהמה בלא מעשר אך לא החמיר בלא טעם אלא משום שאמר ר' יוחנן דבשלקחם מתחלה לאדם אסור לבהמה בלא מעשר לכן החמיר על עצמו לעשר לבהמתו לעולם. נמצא דברי הירושלמי עם ש"ס דלן עולי' בקנה אחד. ואם כן הוא א"ש דכ' רש"י אמאי לא אכלה מעיקרא וכו' וליתא מה שכתבתי לעיל. אך ממ"ש בד"ה והתני' בניחותא והנך שעורי' לאדם לקחן מתחלה עכ"ל לא משמע כן: