ריב"ח אמר אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה וכו' ור' יוחנן פליג ושניהם מקרא אחד דרשו ואיש את קדשיו לו יהיה ומסיק דאפילו לר"י מכל מקום מותר למכרה לישראל ליתנה לבן בתו כהן כשירצו הבעלים לתנו לכהן בלא"ה. ופי' פלוגתתם נ"ל דריב"ח סבירא ליה דטובת הנאה בעלמא לא הוה ממון ולא שייך על זה לו יהיה דאיך שייך לו יהיה ואין לו בה אלא טובת הנאה בעלמא שאינו ממון. אע"כ קרא אתא לומר שאינו מחוייב אלא להפריש תרומה ומעשרותיו ואחר שכבר הפרישה יניחנה עד שיבוא כהן או לוי ויתן לו שוויה טובת הנאה נהי דאינו רשאי למוכרו ממש דאם כן אין כאן נתינה מכל מקום על בל תאחר אינו עובר עד שיבוא א' שירצה ליתן לו שוויה טובת הנאה שהיא שוה עפ"י אומד ואם אח"כ מעכבה עובר על בל תאחר אבל קודם לזה אינו מחוייב ליתנה כלל כי התורה זכתה לו בטובת הנאה ממש שיהיה שלו אבל ר"י ס"ל שמחוייב ליתנה ואם מעכבה עובר אבל תאחר. אמנם אחר שכבר הסכימה דעתו ליתנו למי שמזדמן אם יבוא אחד ויפייסנו או יתן לו ממון בטובת הנאה שיתנה לבן בתו הרשות בידו וע"ז שייך נמי לו יהיה. או דס"ל לר"י טובת הנאה כי האי הוה ממון או אפילו דלא הוה ממון מכל מקום שייך ביה לו יהיה אע"ג דלא הוה ממון וקיימא לן כר' יוחנן. ובירושלמי פריך מרישא דמתני' דנדרים אמאי יטלו בע"כ ומשני כתי' הש"ס דבבלי דשוייה עפרא בעלמא דאם לא תאמר הכי תקשי לך סיפא ארישא. וקשה דה"נ ה"ל להקשות מסיפא אר' יוחנן. אע"כ כמ"ש ומסיפא אר"י לק"מ דאפשר דס"ל טובת הנאה ממון ואדרבא הכי ניחא טפי דשייך שפיר לשון לו יהיה וק"ל. ועי' לשון הירושלמי בדמאי פ"ו. והן אם לא כל אח"ז הוא ופני משה היה לו גירסא אחרת ופי' זר במח"כ. והגי' האמיתית כהרשב"א ור"ן גטין ע"ה ועיין בזה באריכות בשו"ת ח"ס חאה"ע סי' נ"ו: