מה כר' עקיבא דר"ע אומר המקיים בכלאים עובר בל"ת פירש אתיא משנתינו כר"ע דר"ע אומר המקיים עובר בל"ת אמר ר"י דברי הכל היא הכל מודים באסור שהוא אסור פי' נהי לרבנן ל"ת דאורייתא ליכא מ"מ אסור מדרבנן. שוב אמר בשלא קיים ע"י מעשה אבל כשקיים ע"י מעשה לוקה כהא דתניא המחפה לוקה פי' קאי אדלעיל שאמר לר"ע המקיים בל"ת משמע מלקות ליכא היינו בלא קיים ע"י מעשה דה"ל לאו שאין בו מעשה ואינו לוקה אבל ע"י מעשה מלקות נמי איכא כדתניא המחפה בכלאים לוקה וס"ל כרבה דכולה ר"ע היא ודלא כר' ינאי במס' מכות אלא מחפה נמי אינו אלא מקיים בעלמא. ונראה דהוצרך לזה משום דיש סוברים כל לאו דשייך בו מעשה לוקין אפי' עבר בלא מעשה כמ"ש מל"מ פ"ד ממלוה ולוה ה"ו ויש סוברים בהיפך קמ"ל ירושלמי הכא דלר"ע במקיים בלא מעשה אין לוקים ועל ידי מעשה לוקין כנ"ל פירושו:

איסי בן עקביא אמר אסור לרכוב על הפרידה מקל וחומר וכו'. עי' בחגיגה ב' ע"ב תוס' ד"ה לישא וכ' הרא"ש בהל' קטנות ה' כלאים דקל וחומר פריכא היא דהא כלאי בהמה בעי קשורות לקרון ע"ש ולכאורה נהי ק"ו ליכא מ"מ שוים הם ונילף זה מזה בלי ק"ו ונראה היינו דכתבו התוס' ומטעם זה מותר לרכוב על הפרידא פי' משום שנתמזג זה מזה ונעשה בריה חדשה ומין בפ"ע היא ואין כאן ב' מיניה משא"כ כלאי בגדים אפילו הם שועים וטוים ונוזים זה מזה מ"מ לא יתמזגו ונעשו מין א' כי לעולם יש מציאות לצמר בפ"ע ולפשתן בפ"ע ואתערובת ב' מינים קפיד רחמנא ואינו דומה לפרידה דפנים חדשות. ובריה חדשה ומין חדש בא לכאן לכן מצד ההשויה מותר לרכוב עליו רק מק"ו דירושלמי דעל ק"ו ליכא למיפרך מסברא אלא קולא וחומרא ע"כ צריך הרא"ש לומר ק"ו פריכא היא. ואיסי בן עקביא דיליף ק"ו ולא חייש לפירכת הרא"ש היינו משום דס"ל כר' יונתן. דלר' יאשיה אייתר יחדיו בחרישה לומר שצריך שיהיו קשורים מה שאין כן לר' יונתן איצטרך יחדיו לגופא שלא נימא כל אחד בפ"ע אסור ממילא אסור אפילו בלתי קשורות:

אין למדין מן המלכות והא כתיב והרכבתם את שלמה בני וכו'. עי' מכות כ"ב ע"א ורש"י פי' כרמב"ם ספ"ט מכלאים דחולין ומוקדשין הוה כב' מינים ור"ת מייתי מש"ס בכורות דצבי ואיל מיותר להכי לומר שהוא כשני גופים. וי"ל להכי איצטריך דה"א דתערובות ב' מינים בגוף' א' שרי טפי כמו פרדה קמ"ל דהוה כצבי ואיל גופים מוחלקים ועי' היטב בזה ברע"ב ותי"ט רפ"ח דכלאים ובתוס' ריש חגיגה ומהכא מוכח מן התורה דפרידה שרי. אמנם לרמב"ם לא גרס הך דצבי ואיל וס"ל באמת הפעם משום קדשים וחולין מעורבין כמ"ש משנה למלך ספ"ט מהל' כלאים. צ"ל שריותא דפרידה משום דלא אסרה תורה אלא מין טהור וטמא כמו שור וחמור אבל פרידה ב' מינים טמאים הם לא נאסרו מן התורה. ובירושלמי מתחלה הוה ס"ל שור וחמור לאו דוקא ע"כ שאל מנ"ל התירה דפרידה ושוב מייתי מוהרכרם את שלמה בני על הפרדה וכתיב ויעש דוד הישר בעיני ה' ע"כ מקובל הי' בידו הל"מ היתר דפרידה וע"כ היינו טעמא משום דשור וחמור דוקא טהורה עם טמאה ולא ב' מינים שויה. ובזה י"ל מה דאמר בירושלמי בתחלה אין למידין מן התקועים (ממלכיות שתוקעין עצמן לדבר הלכה). והיינו משום אפי' לא נימא הלמ"מ שור וחמור דוקא ולא ב' מינים שוים. מ"מ מסברא הוה ידעינן דזיל בתר טעמא דבעל הטורים כ' משום דמין טהורה מעלה גרה ולא החמור ויהי' צער בע"ח שרואה חברו אוכל ולא הוא. אלא חלילה לדון על טעמי התורה ולעשות מעשה להקל בשארי מינים ולהתיר בפרדה אי לאו הלמ"מ. ולכן מתחלה דבעי למילף מבני דוד דחי אין למידין מן התקועי' שהם תוקעין עצמן לדבר הלכה אטעמא דקרא להקל כמו שאמר שלמה אני ארבה נשים ולא יסורו ואני ארבה סוסים ולא אשוב העם למצרים אך כדמייתי מדוד המלך ע"ה והוא בעדותו של כתוב עשה הישר בעיני ה' א"כ ע"כ גזרת הכתוב הוא. הקצרתי עי' תוי"ט שם ותבין:

אמר ר' יונה כל שאזניו קטנות וכו' עד ושלשתן שותפין בו. מבואר מזה דואדנא לחוד הוי סימן נ"מ במדרש רבה וישלח סוף פ' פ"ב. ועי' בב"ש סי' י"ז ס"ק ע"ג בשם מ"ב. ועי' בשו"ת ח"ס אהע"ז א"ר סי' נ"ט: