מניין לאבל מן התורה שבעה [שנא'] ויעש לאביו אבל שבעת ימים ולמידין דגר קודם למתן תורה בתמיה. [מובא בתו' מ"ק כ' ע"א ד"ה מה חג וכו']. ומקשים מלעיל פ"א ה"ז דיליף ז' ימי המשתה ממלא שבוע זאת וכן פסק רמב"ם וא"כ סתרי אהדדי. ונ"ל דלקמן (סוף הלכה) פריך אמאי שבת אינו מפסיק אבילות כמו י"ט דבשניהם דברים שבצינעא נוהג. ותי' א"כ לא משכחת לעולם אבילות ז' דאין ז' בלא שבת ע"ש פי' וא"כ איך משכחת והפכתי חגיכם לאבל דבעי' ז' ימים דומיא' דחג ולא משכחת ליה. ולפ"ז א"ש דה"ק ירושלמי אבילות ז' מנ"ל דלמא שבת מפסיק ולא משכחת ז' ומשני מיוסף וע"ז פריך וכי למדין מקודם מ"ת שלא נצטוו עדיין על השבת ואפי' אם שמר יוסף שבת כדדרשו מטבוח טבח והכן מ"מ לא הוה מצווה ועושה אתי אבילות ודחי ליה ועוד אפי' אי שמר שבת מ"מ עונג שבת לא מצינו קודם מ"ת וא"כ דלמא ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ומסיק מוהפכתי כנ"ל. אבל ממלא שבוע זאת יליף שפיר אין מערבין שמחה בשמחה:

ואית דמפקין לישנא יכפה הסרסור. ופי' בק"ע שהמטה היא הסרסור בין איש לאשתו ליצירת הולד. נראה לי מזה יצא המנהג להפוך מראות הצובאות בז' ימי אבל. דבש"ס דילן אמרי' [וכן כאן] בענין היפוך המטות דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם נהפכו הפכו מטותיכם. והנה אין אנו נוהגין בכפית מטות מטעם דמפורש בפוסקים. ועכ"פ מראות הצובאות שהם ג"כ סרסרים בין איש לאשתו וגם נראה בהם דמות דיוקנו ע"כ מהפכין: