שהיד שולטת עיין מג"א סי' שי"ח ס"ק כ"ח נראה דמפרש יד שולטת כמו יד סולדת ודלא כשפתי כהן י"ד סי' ק"ה וכן השיב בשאלות ותשובות בית יעקב סי' כ' להש"ך מדברי הערוך ערך סלד ע"ש מיהו מצאתי חידושי רמב"ן סוף ע"ז דמפרש כמו שפירש הש"ך ע"ש:

מפני שהגחלות נוגעות בגופו וכו'. כתב השיורי קרבן והר"ן כתב וכו' לכאורה יש ליישב סברת הר"ן דלא מצינו במשכן תולדת האור אלא בשמן המשחה שנתבשל על גבי מים רותחים העומדים על גחלים לוחשות כמו שכתב רמב"ן פרשה כי תשא והתם הגחלים תחת הקדרה ולא עולה הלהב על צדדיו ומכל מקום צ"ע לחדש דין זה ע"כ נ"ל יותר דהר"ן לא אמרו אלא לענין להפשיר דלא גזרינן אטו בישול אלא בעומדת על האש אבל בצד האש כיון שאין זה אלא דרך אפית פת כדאמר ריש לקיש בירושלמי פ"ק דחלה נהי לענין חיובי דשבת אין חילוק מכל מקום לא גזרינן במידי דלא שכיח. ומותר לשתות ממולאיר מים פושרים:

א"ל כיי דמר ר' זעירא. וכן הוא בזה הלשון בירושלמי פ"ק דמסכת מעשרות ואמנם עיקור מימרא דר' זעירא לא נמצא גבי חימוץ כמ"ש בקונטרס כאן אלא עיקרו פ"ק דחלה אמשנה המעיסה והחליטה דמייתי ליה בבבלי פסחים ל"ז ע"ב ומסיק תברא מי ששנה זו לא שנה זו וכן הוה בעי למימר בש"ס ירושלמי פ"ק דחלה שם תרי תלמידי הוה. ועל זה מסיק זעירא דלא כן אלא חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו והיינו קמח על גבי מוגלשין ובהא פטר ב"ה מחלה משא"כ מוגלשין ע"ג קמח דהוה עירוי מחייבי ב"ה. ולב"ש צ"ל עילאי גבר ולית הלכתא כוותיה וזה מוכרח ג"כ בירושלמי דמסכת פסחים פ"ב הלכה ו' אמתניתן דמורסן ע"ש דמוכח דלית ליה תברא. ובש"ס דילן דמשני תברא היינו משום התם ס"ל החליטה קמח על גבי מוגלשין וב"ה מחייבי ושמואל קאי התם דס"ל תתאי גבר ע"כ צ"ל תברא ועיין בס' שנות אליהו פ"ק דחלה מ"מ מוכח [דלא] כר' אליהו פילדא פ"ק דחלה דזעירא קאי אאור מהלך תחת האילפס לענין אפיה דליתא. מ"מ נ"ל כל זה בגיבול קשה אבל בבלילה רכה שהקמח ומים רותחים מתערבים זה בזה לא שייך עילאה ותתאה כמ"ש תוס' בשבת מ"ב ע"א ד"ה נותן וכו' וע' תוס' פסחים ל"ז ע"ב ועכ"פ דברי זעירא לא דוקא שהאור מהלך תחתיו ולאפוקי בצדו אלא לאפוקי עירוי. ועוד אפילו לפי' ר' אליה הנ"ל דדוקא תחתיו אבל מצדו לא הוה בישול אלא אפיה מ"מ אין בזה נפקותא לענין בישול שבת ובשר בחלב אלא לענין חלה וכבר תמה בקרבן עדה בתוספותיו לעיל גבי מולאי על הר"ן שם. ומ"ש בשלום ירושלים על זה אין לו שחר ומובן וכלל וכלל:

הרי חטין בזריעה וכו' מפשט פשיטא ליה דחטין שזרען בקרקע וביצה שתחת התרנגולת אסורים ובש"ס בבלי מבעיא ליה והקרבן עדה הרגיש בזה ולא קשה מידי הכא לר"י דהא ר"י כר"י סבירא ליה חוץ במחתכין נבילה משום דלא דחיא וגם יושב ומצפה דמיירי במסוכנת שמתה כמבואר בתוס' במס' שבת ע"ה ע"ב ד"ה אין לנו ומשום הכי פשיטא ליה לאיסור והתם אליבא דר"ש קא מיבעיא ליה וליה לא ס"ל ופשוט מאד:

אמר רב מנא בקדמיתא הוינן סברין וכו' ויש לומר דמתחלה סבר הא דמודה ר"ש בכוס וקערה משום דאינו יושב ומצפה וא"כ היה ראוי לאסור גם מותר השמן כמו שהקשה בחידושי רשב"א ורק דהשמן מותר אגב נר דמתוך דיהיב דעתיה אהני להשתמש יהיב נמי דעתיה אשמן כמו שתירץ הרשב"א ואם כן על כרחך מיירי דלית ביה פתילה דאין לומר שהנר נעשה ג"כ בסיס לדבר המותר השמן שהרי השמן גופא לא הותר אלא אגב הנר אבל השתא דמשמע דכוס וקערה הטעם דשמא יבא לכבות א"כ בלא"ה ל"ק קושית רשב"א ומותר השמן לא אגב הנר מותר א"כ אפילו אית ביה שברי פתילה נמי דהוי ליה נר בסיס לדבר המותר ג"כ היינו השמן: