שתייה בכלל אכילה וגו' כל נפש מכם לא תאכל דם וכו' עד ולא משקה ליטמא טומאת משקין. הנה הירושלמי לא היה צריך לחלק בין איסור לטומאה דאפי' אי איסור וטומאה שוים נמי י"ל לפמ"ש בתוספתא שם דם שקרוש אינו לא אוכל ולא משקה חישב עליו לאוכלו הוה אוכל. א"כ מצי איירי בהקפה הדם הוא בעצמו. ואכלו וחישב עליו וכן מורה לשון הקפה ולא אמר האוכל דם קפוי אע"כ כנ"ל. ואתיא כדרבא פ' ג"ה ק"ב ע"ב דס"ל זה לפי מחשבתו וזה לפי מחשבתו. ואולי הירושלמי ס"ל כאביי דפליג התם ארבא ע"ש. ובזה יתיישב דברי תוס' שבועות כ"ג ע"א דכתבו לר' יודה דלא יליף שכר שכר מנזיר יליף ליה שתיה בכלל אכילה מדם. ולא חשו לקושית ירושלמי מהקפה הדם. ולהנ"ל י"ל ס"ל דאין לחלק בין איסור לטומאה ולעולם אינו לא אוכל ולא משקה ולא משכחת הקפה את הדם אלא מי שהקפה אותו. וקרא לא מתוקים ליה שפיר בהכי דכתיב כל נפש מכם לא תאכל דם ומשמע אזהרה לכל ישראל ולא להמקפה ומחשבו. ונ"ל להירושלמי יש לומר דלר' יודה בלא"ה מוכח דשתיה בכלל אכילה. מדכתיב בקרא ארץ זית שמן ודבש וכתיב ואכלת ושבעת. והניחא לר"מ דס"ל אכילה בכזית ושבעת זו שתיה הרי מפורש שהיה בקרא והו"ל באילו כתיב הנפש. אבל לר' יודה דאמר אכילה שיש בה שביעה שהוא כביצה. א"כ כתיב דבש בקרא שהוא משקה וקרי ליה ואכלת ואין לומר דבש קרוש דהוא אינו לא אוכל ולא משקה כמבואר שם בתוספתא הנ"ל. ובלאה"נ דוחק לומר דמיירי בהקרשו או שאכלו ע"י אניגרון וכה"ג. דא"כ לא יברך אלא בגוני הנ"ל ולא נשתבח א"י אלא באכילת דבש קרוש או אניגרון ולא בעיניה בתמיה. אע"כ בעיניה קאמר וקרי ליה ואכלת ומוכח דשתיה בכלל אכילה. והש"ס דלא מייתי ליה מהכא היינו טעמא משום דס"ל כר"מ דושבעת זו שתיה. אבל לר' יודה בלא"ה א"ש: