מנין שלא יאמר אדם כו' ת"ל קרבן לה'. פי' שהיה מהראוי להקדים ה' לקרבן ולמיכתב לה' קרבן עיין סוף מס' נדרים וע' תוס' מגלה ט' ע"א ד"ה אלהים ברא בראשית וכו' ע"ש וה"נ הו"ל להזכיר לה' קרבן אע"כ להורות נתן שיקדים אדם קרבן לה' משום שמא לא יספיק לומר קרבן והזכיר ש"ש לבטלה. והנה בבועז כתיב ה' עמכם ויאמרו לו הקוצרים יברכך ה' והקוצרים עשו כהלכה והקדימו לה' אבל הוא עשה שלא כהלכה לכאורה שאמר ה' עמכם. וי"ל לפי המבואר במדרשים ידע בועז ברוה"ק שעתיד להוליד הבן הלז מרות עובד אבי ישי וכשבא עליה מת והניחה מעוברת כמבואר כל זה במדרשים א"כ ידע שלא ימות והיה יכול להקדים לה' והרא"ש דשלהי ברכות ילפי מיניה דשואלים שלום חבירו בשם ואמר וכ"ת בועז מדעתיה דנפשיה עביד פי' ולא ברוה"ק ת"ש אל תבוז כי זקנה אמך. יראה דרוצה לומר דא"א לומר בועז מדעתיה דנפשיה ס"ל כמ"ד לא חיישי' למיתה ולעולם לאו ברוה"ק עביד ת"ש אל תבוז כי זקנה אמך דייקא שהרי בועז היה אז זקן מופלג בזקנה ובזקן כ"ע חייש למיתה עיין גיטין כ"ח ע"א א"כ איך הקדים כשם ואמר ה' עמכם. אע"כ ברוה"ק הציץ שלא ימות א"כ ע"כ ברוה"ק עביד ששאל שלום הקוצרים בשם א"כ יש ללמוד ממנו לשאול שלום חבירו בשם:

היכי דמי כינויי כינויין וכו' יש לתמוה אם כל השקלא וטריא אליבא דב"ש וכפירש"י ד"ה מיפחזנא וכו' ואי נימא דהאיבעיא היא לב"ה אי הוה כינויין ואסור או כינוי כינויין ושרי. א"כ מיפחזנא ורעיו דלא איפשטו הו"ל למיפסק לחומרא ורמב"ם לא פסק כן וצ"ע:

האומר לחולין שאוכל לך. דעתי אי"ה לבאר סוף פרקין כשיגיעני הי"ת לשם: