מכאן ואילך אין יכול לחזור בו. עיין פי' הרא"ש בסוף דבריו שהקשה מה הועילו חכמים בתקנתן. ותי' ולא זכינו להבין דבריו. ואמנם לפמ"ש והעלה הט"ז בא"ח סי' רמ"ו וססי' תמ"ח דבחמץ כי האי אסור לאחר לזכות בו דה"ל כמערופיא ועני מהפך בחררה א"כ י"ל הני רמאי היו רגילים להפקיר שדותיהם וכרמיהם כעין שמבטלים חמץ ונכנסים בהם מיד ואין שום אדם אחר נכנס בפרדסיהם שהיה בעיניהם כמי שנכנס למערופיא של חברו ונמצא בטלת תורת מעשר. ע"כ התקינו שיהיה יכול לחזור וכשנכנס לשדהו על זה האופן ה"ל כחוזר בו וחייב במעשר וא"א לו אלא שיאמר בפרהסיא אינני נכנס אלא בתורת זכיה ואין לי בו אלא כשאר כל אדם וכל הרוצה לכנס מצד זה יכנס וילקוט מצד זה. ובזה אהני תקנת חכמים:

ויש לתמוה על השיטה שבטש"ע א"ח סי' רמ"ו שאפילו אינו מפקיר בהמתו אלא לשבת מהני הא בשמעתין וכל הפוסקים מוכח דהפקר לזמן כ"ע מודים דבעינן אתי ליד זוכה. וצ"ל כיון שהברירה ביד הנכרי ה"ל כאילו בא ליד זוכה אע"ג שאין כוונת הגוי לזכות וצ"ע בשיטה מקובצת סוף ב"מ גבי הבטה בהפקר ע"ש היטב. ועיין תוס' ב"מ (יב ע"א) ד"ה ויצא וכו' וע"ש בנמוקי יוסף. ולהנ"ל משכחת בהפקר לזמן. וצ"ע. ועיין ר"ן בשמעתין מ"ש כשזוכה בו בסתם אי תלינן בחזרה או בזכיה צ"ע להרמב"ם דהפקר כנדר ואסור לחזור בו א"כ אמאי נתלי באיסורא ולא בהיתרא דלא חזר מנדרו אלא זוכה בו. ודברי קצה"ח סי' רע"ג אינם מבוררים במכ"ה ע"ש דתרווייהו איתא קנין ונדר וצריך לקיים נדרו להקנות אותו הקנין לעלמא ופשוט הוא:

ועיין לעיל (כ"ח ע"ב) פדאן חוזרות וקדושות ושיטת רשב"א שבר"ן שם (כ"ט ע"א) דה"ה במקח וממכר כן הדין א"כ צריך לעיין בהפקר אי אמר יהי מופקר עד חדש עד שנה וכו' שאז אם זוכה בו לעולם חוזר הפקר למקומו עד תשלום הזמן וצ"ע בסוגיא: