הא מני ר"א היא צל"ע להרמב"ם הנ"ל אם כן ראו לובן ואודם וגם נגע בשל עצמו אמאי קתני בסיפא דתוספתא דחייב הא אכתי לא ידע במאי איטמי. ואי"ל דעכ"פ ממ"נ א' מהם הוא זובו ואידך מעיינו של זב א"כ אחר שנגע בו נמי יתחייב וע"כ צ"ל שמא מעיינו יצא (יצא) תחלה ואח"כ [זובו] נמצא שהמעיין טהור וכיון דלא ידעינן איזהו זובו הלובן או האודם הו"ל לא ידע במאי איטמי א"כ הוא עצמו נמי ואיכא סייעתא לרב. גם לשיטת הראב"ד דסיפא דתוספתא מיירי בנגע בלובן או אודם של אחר וקמ"ל לאפוקי מקו' הש"ס א"ה כי איטמי בשאר טומאות לא לשלחו ע"ש והשתא אי טעמא כדר"א מאי קמ"ל בסיפא או נגע בשל אחר טמא אמאי לא:

יכול לא יהא בערך איש וכו' כ' תוס' וגבי מילה אי נקבה היא וכו' ואי זכר הוא שמא איכא שום דרשא וכו' ונ"ל דשום דרשא הוא כך דהתם בשבת מרא דשמעתא הוא רב שיזבי אמר ר' חסדא ור' שזבי הא ס"ל בב"ב קכ"ז ע"א דטומטום שנקרע אינו נימול לשמונה וה"א כ"ש אנדרוגינוס דלר"ח בבכורות משמע טומטום עדיף מאנדרוגינוס וכיון דאמעט טומטום כ"ש אנדרוגינוס קמ"ל כל זכר לרבות אנדרוגינוס: