טעמא דלא חזינא דשקל כו'. המהרש"א הק' דמדיוקא דאין לדבר סוף יש לדייק דאי יש לדבר סוף אפי' לא חזינא דשקל צריך לחזור ולבדוק וקשה ממדורת הכושי' דיש לדבר סוף ואפ"ה אי חולדה מצוי' שם א"צ לבדוק וע"ז לא הוה שייך שינויי דרבא זאת היא כונת ק' המהרש"א ולחנם נתחבטו בכונתו דהשתא מחורץ שפיר מה שהק' בתירוצו עי' וק"ל. והנה לכאורה נ"ל דלהכי לא תי' ר"ז כרבא דאין ספק מוציא מידי ודאי שזהו תי' פשוט מאוד משום שרצה לתרץ גם דיוקא דאין לדבר סוף דאפי' בדלא חזינא דשקיל נמי חיישינן ולכן משני דבלחם משיירי משא"כ בבשר. ובהצעה זו נלע"ד ליישב דברי הרז"ה ז"ל שכ' לקמן בסוגי' דתשע צבורי' דאתי' כר"ז דס"ל בלחם משיירי ומביאו מהרש"א לקמן שם והוא תמוה אטו מי ס"ל לר"ז בלחם ודאי משיירי הלא לא קאמר אלא דבלחם ספק משיירי וא"כ כשנצרף נמי לקמן ספיקא דאימר חמץ אימר מצה ה"ל ס"ס ומש"ה כ' תוס' באמת לקמן דמיירי בככר גדול כ"כ דא"א דמשיירי ואיך כ' הרז"ה דאתי' כר"ז והא"ש דהא חזינן דלר"ז אפי' ס"ס בכה"ג לא מהני דס"ל ספיקא דאימר אכלתי' לא הוה ספק כ"כ ולכן אע"ג לא דחזינן דשקיל חיישינן משא"כ רבא דמשני אין ספק מוציא מידי ודאי ס"ל דאימר אכלתי' הוה ספק ממש ולכן אי דלא חזינן דשקיל ה"ל ס"ס ולא חיישינן כלל ודתנן במתני' אין לדבר סוף פירושו כמ"ש המהרש"א ולא קשה אלא מחזינא דשקיל וע"ז משני שפיר אין ספק מוציא מידי ודאי וק"ל ולכן מוקי' שמעתי' דט' צבורין כר"ז דוקא ולא כרבא ועמ"ש בסמוך אי"ה: