ואלו הוציאן כמות שהן חייב. ולא מיפטר משום שנים שעשו מלאכה עמ"ש תוס' לעיל צ"ד ע"א ד"ה שהחי וכו' ע"ש וה"נ דכוותי' וק"ל:

ה"נ בפירות המיטנפין. מ"ש תוספות ד"ה אם כן גם בטמאה למעלה יכול לזורקו בכלי צ"ע הא מיבטל כלי מהיכנו עיין לעיל מ"ג ע"א:

דאבן נעשה דופן לכלכלה. עיין לעיל קכ"ה ע"ב למ"ד נעשה כיסוי להחביות בלי מעשה ה"נ נעשה דופן ולא צריך לאוקמי באית בי' פירות. והא"ש דאמרינן כדאמר ר' אילעי ולא אמר ר' אילעי מילתי' ארישא אלא ארישא לא הוה קשי' מידי דס"ל לא בעי מעשה ונעשה דופן לכלכלה אפי' ליכא בי' פירות:

שנפלה לפחות ממאה חולין. עיין תוס' ומהרש"א אפירש"י ולע"ד ס"ל דכיון דצריך להעלות לא נגמר הביטול עד אחר שהעלה א' לכהן ועיין מ"ש הרא"ש פרק גיד הנשה. וס"ל דלמאן דלא ס"ל תרומה בעינא מחתה יש לחוש בהיפוך שמא כל הסאה שהוא מעלה כולה חולין ומרובא חולין פריש נמצא בשעה שיהי' נגמר הביטול בשעה שמעלה סאה לכהן אז ליכא אלא צ"ט של חולין ע"כ בעי' מאה של היתר לבר מהתרומה כדי שבהעלותו סאה שכולה חולין מ"מ נשאר כדי ביטול. נמצא יפה כ' רש"י ד"ה וחכ"א וכו' ומדמע עד צ"ט שכנגדו פי' אז אם אכל זר ממנו ליכא ספק מיתה אך אם יעלה ממנו סאה א' לכהן צריך מאה וזה שמסיים ואם יש חולין יותר ממאה כנגדו עולה עכ"ל. ואמנם צ"ע לשיטת רש"י שבתוס' בכורות כ"ב ע"ב ד"ה תעלה ותאכל עיין וק"ל: