דיין שעתן. מזה הלשון משמע דגם בשעתן לא הי' ראוי לטמאות והיינו בדלא ארגשה רק שמצא הדם ע"י עד דמהראוי שלא לטמאותה דבעינן עד שתרגיש בבשרה ומ"מ מטמאים משום שמא הרגשת עד הי' א"כ די' שעתה אבל לא יטמאנה למפרע ומשו"ה הוכרח רש"י [נדה ב' ע"א ד"ה שמאי] לפרש משנתינו בבדיקת עד עיין מהר"מ לובלין [שם] ועיין לקמן ג' ע"א תוס' ד"ה מרגשת בעצמה וכו' וק"ל:

והלל אומר מפקידה לפקידה. דבר מבואר הוא שאין מעת לעת שבנדה מטמא אלא לתלות ולא לשרוף והיות כן נוראות נפלאתי על דברי התוס' סוטה כ"ח ע"ב ד"ה ברשות הרבים ספיקו טהור וכו' שכתבו וז"ל אבל בהא איכא למתמה אמאי משוינן מטה כספק טומאה ברה"י וכו' והוא פלא הא באמת לא משוינן מעל"ע כספק טומאה ברה"י דודאי טמא אלא אמרינן תולין כמבואר וחזרתי על כל הצדדים ולא עלה בידי תירוץ מרווח:

ד"ה חמשה ועוד חייבין. דסבר ר' יוסי מדה מדברית היו גדולים משלנו וכו' [עיין שו"ת או"ח סי' קפ"א מד"ה והנה בעירובין]: