(א) **שוט לסוס זה פרעה הראשון.**כי סוס שוטף בזנות ומצרים משולים כסוסים:

(ב) **שנאמר וינגע כו'.**ואמרו בב"ר שם שהיה מלאך עומד ומגלב (פי' שוט ומקל) בידו כו' וזהו שוט לסוס:

(ג) **ואומר ולאברהם הטיב בעבורה.**לאברם בזכות שרה הרי טובים השנים זה לזה:

(ד) **ומתג לחמור זה היה אבימלך.**כדמפרש שחשך בעדו הקב"ה ומשכו ברסן ומתג (וע' מ"ש בס"ד בביאורי לפר"א ס"פ ל"ז על מתג האמה שנתן יצחק לאבימלך):

(ה) **מאויי רשע.**לכך נאמר ומתג לחמור משל אבימלך למה"ד כו' בעדך וחיה ושבט לגו כסילים זה פרעה כו'. ויהי בשלח פרעה משל פרעה למה הוא דומה כו' כצ"ל:

(ו) **ולא שלחה לו והוא שבקש להרגו.**כלומר אף שבקש להרגו מכל מקום עמד זה בדבריו והיה לו זה לשבח גבורת לבבו. וכדמסיים בנמשל אח"כ והם אומרים ראוו איש שעמד בדבריו:

(ז) **ונטל מקל.**וערף כל בהמתו כצ"ל פי' הרגם מכת עורף באכזריות חמה (ונקט לשון האמור בפטר חמור ואם לא תפדה וערפתו):

(ח) **ראה איש.**שעמד בדבריו מששלחן הרי הורגו כן נכון יותר הגירסא:

(ט) **החזיקו בם.**מאנו שלחם מה כתיב אחריו גואלם חזק כו' כצ"ל ועיין יד"מ:

(י) **אמרתו ארץ.**עד מהרה ירוץ דברו כצ"ל מהרה ירוץ דברו להתקיים אף שהרשעים חושבים לבטלו:

(יא) **נטע בה רמונים.**נטע בה תפוחים העמידה כו' כצ"ל וכדמסיים אח"כ בנמשל נטע בה תפוחים שנאמר תחת כו'. ולפ"ז הן עשרה דברים של שבח כאן וכמ"ש בס"ד בביאורי לפר"א ר"פ מ"ב. ע"ש:

(יב) **פרעה ראה אותן כו' דגלים התחיל צווח כו'.**שה"ר פ"ד פי"א עיין שם:

(יג) **מצאה בית.**ודרור קן לה וכן דוד כו' כצפור נמלטה וגו' הפח נשבר ואנחנו נמלטנו ד"א ויהי כו' כצ"ל:

(יד) **וכן דוד אמר עד אמצא מקום לה'.**נראה ר"ל שכל שנודדת צפור כנסת ישראל כן איש זה הקב"ה נודד ממקומו עד שמצא דוד מקום בהמ"ק מקום לה' משכנות וגו' (ועיין בריש הקדמת תקוני זוהר):

(טו) **ד"א ויהי בשלח כו' משה אמר וי.**כמ"ש לעיל ס"פ שמות אקרא דעתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם עתה תראה ולא במלחמת ל"א מלכים לכן כשנתקיים בשלח פרעה נזכר משה על הגזירה שעליו וצווח ווי (ותחלה משום צער ישראל שהיו עדיין בגלות לא נפנה לצער עצמו כלל):

(טו) **במזל שהוא מוציאה מבית אביה ואינו בא עמה לחופתה התחיל בוכה כו'**כצ"ל:

(טז) **כל העושר הזה.**היה בידי כו' כצ"ל:

(יז) **לפעלא טבא.**לפועל ואומן שעושה מלאכה בטוב אומרים לו ישר כחך. שכן היה דרכה לומר להם איישר כמ"ש בירוש' סוף פ"ה דשביעית. יובשלהי אסתר רבה הלשון במאמר זה מה דחילין אינון מוגנין דילך וכן בילקוט תהלים שם:

(יח) **אתה מוצא נ"נ כו'.**ירושלמי ספ"ו דשבת שה"ר פ"ז מדרש שמואל פ"ה. וע' אג"ב פכ"ז:

(יט) **מסרו למלאך השטן והתחיל מנגדו.**בשה"ר שם הלשון ירד מיכאל המלאך וסטרו על פיו. ובירושלמי ומדרש הלשון ירד מלאך סתם (ובאג"ב שם הלשון כשלקה סתם ולא פירש מה לקה. ואפשר היינו מ"ש בשה"ר שם שנ"נ נעשה חציו שרוף ע"ש). ואפשר היה זה באותה שעה כשקרב לתרע אתון נורא יקידתא לומר לחמ"ו פוקו. אז לקה באש על מאמרו:

(כ) **דרך כל הארץ מי שקונה עבדים כו'.**לקמן פכ"ה:

(כא) **ונהרגו מהם ל' רבוא.**בת"י פ' זו ובפר"א פמ"ח איתא מאתים אלף (ועמ"ש בס"ד בביאורי שם):

(כב) **ללבושך.**מ"כ שהראיה מסופיה ובגדיך כדורך בגת. דדרש ליה בגת פלשתים שנהרגו שם בני אפרים:

(כג) **איני מתנחם עד שאנקום נקמתן של בני אפרים.**אפשר רמז נקמה זו לע"ל דכתיב (תהלים פ') עלי פלשת התרועעי וכתיב לעיל מיניה אפרים מעוז ראשי:

(כד) **ממצרים לא"י.**שלשה ימים שנאמר דרך שלשת ימים נלך וכ"כ (בפירוש הרשב"ם ע"ש). אלא נשאם הקב"ה דרך המדבר י"א מסעות שנאמר אחד עשר יום מחורב ואח"כ (כשחטאו) היו מ' שנה שנאמר ויהי בארבעים שנה כצ"ל:

(כה) **עד שאני משעבד בהן כשם ששעבדו כו'.**עד שאוריד אותם לים. שניערם בקרקע הים אשר שם חומר מים רבים (חבקוק ג') וכדלקמן פכ"ד שהיו אומרים במצרים טיט וחומר ובים טיט וחומר:

(כו) **מעכבן במדבר עד שירשו את עבר הירדן.**אפשר ר"ל שבתוך זמן זה כבשו סיחון ועוג את עמון ומואב וטהרו בידם שיוכלו ישראל להורישם ויהיה די לנחלת ב' מטות וחצי ש"מ:

(כז) **ומאיר להם כו' לילה ושמעו כל העובדי כוכבים כו'.**תפס לשון המקרא (במדבר י"ד) שמעו כי אתה ה' וגו' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן וגו':

(כח) **שנאמר תפול עליהם אימתה ופחד.**כדמפרש בשה"ר פ"ג פ"ה נפלה אכ"כ אנא תפול כו':

(כט) **ואח"כ מה כתיב תביאמו כו'.**שע"י זה שנפל פחד עליהם היה נקל להם לבא ולהורישם וכמ"ש רחב למרגלים ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ כי נפלה אימתכם עלינו וגו':

(ל) **פרה לקנין.**לא לשחיטה אלא לגדלה לשם וולדות או לחרישה (וזהו שם קנין כמו שם מקנה בלשון תורה):

(לא) **שהקיפן הקב"ה כו' והיה סובב הצאן שלא ינזקו כו'.**כמ"ש (דברים נ"ב) יסובבנהו (ות"י וכן פרש"י על ענני כבוד) וגו' יצרנהו כאישון עינו וגו':

(לב) **שעלו מזויינין.**בירוש' פ"ו דשבת מפרש ליה לשון חמושים בחמשה מיני זיין דתנן שם סייף וקשת ותריס ואלה ורומח:

(לג) **ומניין היה משה יודע כו'.**לקמן פ' זאת הברכם ע"ש ובמכילתא כאן ובספ"ק דסוטה (י"ג.):

(לג) **אתה אמרת לאחיך אנכי אכלכל כו' במדבר מ' שנה.**מ"כ מפני שהרעב היה ראוי להיות (מיום בואם למצרים שנתים הרעב) עוד מ' שנה וכמ"ש בב"ר ס"פ פ"ט והיה בדעת יוסף לכלכל אותם כל ארבעים השנה וכנגד זה נטפלו ארבעים שנה בעצמותיו: