בד"ה לדידי אפי' בראשון כו' ותימה ר"י דאמר כב"ש וכי שביק ב"ה כו' עכ"ל ולעיל לר"נ דמוקי פלוגתא דב"ש וב"ה במוקצה לא תקשי להו הכי וכי עביד ר"ש במוקצה כב"ש בי"ט ושבק ב"ה וכן ר"י עבד בשבת במוקצה כב"ש ושבק ב"ה דאיכא למימר דר"ש ור"י משוים מדותיהם בחד דינא שבת וי"ט ולהכי ר"י אית ליה כיון דבי"ט אית להו לב"ה מוקצה ההיא מתני' דגבי שבת דשרי מוקצה לב"ה ליתא וכן ר"ש סבר כיון דגבי שבת לית להו מוקצה ההיא מתני' דגבי י"ט ליתא וק"ל:

גמ' אלא לרב יוסף ולר' יצחק דאמרי משום גזירה ספיקא דרבנן היא כו' [א] אבל לר"נ דאמר משום מוקצה לא פריך דמוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא כספק מוכן דאסור לקמן. מתוספות ישנים. ונראה הא דקאמר בשלמא לרבה דהוי ספיקא דאורייתא דמיירי בי"ט אחר השבת ושבת אחר י"ט אבל שבת וי"ט דעלמא לרבה נמי אינו אלא משום גזירה:

שם ר' מאיר אומר ר"א כו' השתא משמע דבטל ולעיל גבי תלתן דקאמר ר"מ לר"ל כל שדרכו לימנות צ"ל הא דידיה הא דרביה מתוס' ישנים: