בד"ה דאיתעביד ליה מחשבתו כו' ונעקרה ומונחה משום דהוי תולדה במקום אב עכ"ל לפום מאי דקיימינן השתא כגון דאמר עד דנפקא לר"ה תנוח לא אצטריך האי טעמא דהויא תולדה במקום אב אלא דאהעברה לא מחייב משום דלא נתקיימה מחשבתו דאי להכא אצל היציאה קבעי לה דתנוח הכא לסוף ד' לא בעי דתנוח וליתא לזריקה כו' כדפרכינן לקמן אהא דסלקא דעתין מעיקרא וק"ל:

בד"ה ואי להכא אצל היציאה כו' והכא עם יציאת הפתח הא לא נח והעביר כו' עכ"ל ודאי דעם יציאת הפתח לא נח דהא אצל היציאה קבעי לה קיימינן השתא אלא דר"ל דהא עם יציאת הפתח לא נח על דעת להעביר עד סוף ד' דנחייב גם אהעברה ולא מחייב אלא אהוצאה דנתקיימה מחשבתו לנוח עם יציאת הפתח וק"ל:

תוס' בד"ה לא ס"ד כו' א"נ לא מחייבי רבנן כו' ולדבריו דרבי יהודה כו' עכ"ל להאי תירוץ בתרא נמי צ"ל כמו כן לרבנן דשובט ומדקדק לאו היינו תולדה אלא היינו ממש מיסך ואורג וק"ל:

בד"ה הרי כתב כו' דלא הוה ליה לאתויי מלתא דרבינא אלא כו' עכ"ל דלפשוט איבעיא דיליה נתכוין לזרוק ד' וזרק ח' הוה ליה להשיב בפשיטות דהיכא דבעי הא לא נח ולא הוה ליה לאתויי מלתא דרבינא אי לאו לסתור גם פשיטותיה דיליה וק"ל:

בד"ה ה"ג כו' ולספרים דגרסי אמר מר פריך לפי מה דס"ד כו' עכ"ל ומי דמי כו' הוא לשון קושיא וצ"ל דהקושיא קיימת ולא קאמר קשיא וכה"ג איכא בתלמוד ודו"ק: