כתב מרן ז"ל וכתב הראב"ד וכו' עד מ"ש אסור משום שיש לו שייכות בבית. נ"ב וכתב הר"ן ז"ל משם הראב"ד דוקא כשנמצא שם אסור:

כתב מרן בסוף לשונו אפי' למ"ד דלא חיישינן לגומלין. נ"ב ע' בפ"ב דכתובות והרמב"ם ז"ל בפ"כ מהל' א"ב:

כתב הרמב"ם אבל המפקיד יין ביד גר תושב וכו' עד יראה לי וכו'. נ"ב כלומר דמטעם זה בהניח ביתו פתוח בחצר אסור דאע"ג דהכא לא שייך טעמא דאינם מקפידים על מגעו של עכו"ם דאין היין בביתו מ"מ איכא למיחש לזיופא דידיה, וע' בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"א ע"ב) השולח חבית של יין ביד כותי וכו', עד כאן:

שם דין ט"ז כתב הרמב"ם וכן השוכר את החמור להבא עליו יין וכו' נ"ב לענין אי שרי להשכיר ביח או מכוח לעובד כוכבים כדי להניח בה החמץ. התוספתא מתיר אבל הירושלמי אוסר לפי מאי דקי"ל דחמצו של עובד כוכבים אסור בהנאה בפסח ונמצא זה משתכר באיסורי הנאה דאע"ג דאם עבר ולקח הדמים שרי דאין החמץ מאיסורי הנאה שתופסי' דמיהם מיהו לכתחלה מיהא אסור להשתכר באיסורי הנאה וכמ"ש התוס' בפ"ב דע"ז גבי אין עובדין עם העובד כוכבים בכלאים ז"ל ואפי' אי לקיים שרי מ"מ אסור להשתכר באיסור הנאה וכ"כ התו' בפסחים דף כ"ב יע"ש ודלא כמ"ש הריב"ש ז"ל דמותר להשתכר חמורו להביא עליו חמץ דלא אסרו אלא ביין נסך ומשום קנסא דחמור שתופס דמיו וזה אינו דמה שאיצטריכו לקנסא בי"נ דוקא היינו כדי לאסור הדמים אפי' בדיעבד אבל לכתחלה אסור להשתכר בכל איסורי הנאה וכ"כ הרשב"א בסי' קמ"ז אלא שהוא דחה הירושלמי מתלמודא דידן דקאמר דקא מייתי ברייתא דייחד לו בית אין זקוק לבער דילמא אך להשכיר או להשאיל מותר ואפי' לכתחלה. ומ"מ מסיק הוא ז"ל דאסור לישראל להיות יושב ומשמר אבל להשכיר חמורו לבד שרי. ונראה דהוא ז"ל סבר דכל שאינו הולך הוא עם חמורו אפי' בי"נ שרי דליכא למימר דגבי י"נ אפי' השכיר חמורו לבד אסור אפי' בדיעבד ובשאר איסורים שרי לכתחלה אבל מדברי הטור גבי י"נ נראה דאפי' השכיר חמורו לבד הרי זה אסור אם לא שנחלק דגבי י"נ שאני משום דכל רוצה בקיומו של י"נ אסור שאם ישתבר החבית לא יתן לו שכרו כל היכא דאמ"ל חמור זה כדאמרינן גבי השוכר את הספינה להביא עלית י"נ יע"ש ובפ' האומנין משא"כ לענין שוכר חמור להוליך בו חמץ דלא שייך ה"ט:

איברא דלפי מ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' השוכר בית ונאנס השוכר ואינו יכול לדור בה דמ"מ חייב לשלם כל השכירות ול"ד לספינה זו דאמרינן בפרק האומנין אם לא נתן לא יתן דהתם שאני משום דאין הספינה בעין אבל כל זמן שהספינה בעין הרי זה א"ל הרי ספינה לפניך יראה דגבי שוכר חמור לי"נ נמי לא שייך לומר רוצה המשתכר בקיומו. והראיה שהביא הרשב''א מגמרא דילן יראה דאיכא לדחויי ולומר דלא איירי הברייתא בשכירות אלא בשאלה בחנם. ומ"ש באגור דאפי' בשכירות שרי כל שהשכירה לו קודם הפסח איכה נ"ל דסוף סוף ה"ז משתכר באיסורי הנאה ולע"ד נראה דאפי' השכיר' לו קודם הפסח שלשים יום ה"ז אסור כל היכא דפירש לו להניח בה חמץ אם לא שיטול השכירות מקודם כמש"ל הא לאו הכי אסור דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף ונמצא משתכר באיסורי הנאה אבל אם שכרה סתם חפי' הניח בה חמץ מותר דמשעה שהמזיק בבית נתחייב בשכירות בין ישים בה בין לא ישים בה ומעיקרא נמי לאו אדעתא דחמץ אוגיר לה וכן הוא בדין ע"כ:

שייך קצת לדין הנז' ישראל ועובד כוכבים שיש להם תנור בשותפות כ' רש"י ז"ל (ע' טאו"ח סי' ת"ן) שיתנה קודם הפסח וימול דמים מאותו שבוע. ול"ד לישראל ועובד כוכבים שיש להם שדה בשותפות דאסרינן בפ"ק דע"ז דהתם כל הטירחה שטורחים בשדה של אמצע הוא ונראה כטורח בשביל הישראל אבל הכא כיון שנטל את הדמים מתחלה מותר עכ"ל. ודברים אלו צריכים ביאור דאם ר"ל דהתם בשדה כל הטרח' שטורחים בשדה בשבת של אמצע הוא ונמצא מה שעושה בו העובד כוכבים מרויח הישראל ג"כ אבל בתנור דלא שייך לומר הכי שאין חלקו של ישראל מתרבה במה שהעובד כוכבים עושה בשבת שרי קשה דהא כתבו התו' שם דאפילו בתנור שאין חלקו של ישראל מתרבה במה שהעובד כוכבים עושה בשבת ה"ז אסור והוכיחו הכי מהתוס' וכ"כ הטור בה' שבת. ועוד דאמאי איצטריך רש"י הכא שימול הדמים מתחלה ואם נחלק ונאמר דהתם דוקא בשבת אסור משום דעובד כוכבים שליחותיה דישראל קא עביד אפי' בתנור כמ"ש התו' שם ואיסור שליחות לא שייך אלא לענין שבת אבל בשאר איסורי הנאה דלא שייך שרי וכמו שפי' רש"י שם לענין ערל דאפי' לא התנה מתחלה מותר א"כ עדיין קשה דאמאי איצטריך רש"י הכא לכשימול הדמים מקודם והיה נראה לומר דאע"פ דבשאר איסורי הנאה ליכא למיסר משום שליחות מ"מ ה"ז מטיא לי' הנאה דע"י שמניח לעובד כוכבים ליטול שכר דמי החמץ בשבוע של פסח נותן לו העובד כוכבים שכר דמי השבוע של אח"כ ולענין ערלה דשרי ה"ט כמ"ש רש"י שם שכן המשפט שנה שזה עובד הוא אוכל אבל הכא לענין תנור דלא שייך לומר הכי מש"ה איצטריך רש"י לפרש שיטול הדמים מתחלה דכל שנטל הדמים מתחלה ה"ז זכה בהם מהשתא וליכא משום משתכר באיסורי הנאה ואפילו ליטול דמים משבוע של פסח שרי כל שנמל הדמים מתחלה מכיון דבשעה שנוטל את הדמים עדיין ליכא איסור בעולם וכגון זה כתבו לענין ערלה דיכול למכור פירו' ערלה לעובד כוכבים קודם שבאו לעולם מהטעם האמור וכ"ת מכרו שאני דמשעה שמכרו הפירות לעובד כוכבים כדינו דהיינו אילן לפירותיו זכה העובד כוכבים באילן וזכה המוכר בדמים ועדיין ליתיה לאיסורא בעולם משא"כ בשכירות דאין המשכיר זוכה מיד בשכירות דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ונמצא זה זוכה בשכירותו בשעת האיסור והוי כאותה שכתב רש"י בפ"ק דע"ז בהנהו שתילי ערלה דאילולי שכן המשפט ששנה שזה עובד הוא אוכל הוה אסור לומר טול אתה שני ערלה ואני אטול אח"כ וע"כ צ"ל דאיירי בשלא הקנה לו האילנות לפירותיו דאי הוה הכי הוה שרי לפי פסק הש"ע זה אינו דכל שהקדים השוכר השכר לא אמרינן ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דאדעת' דהכי הקדים לו השכר שיזכה בהם המשכיר מעכשיו וכמ"ש התוס' בפרק האומנין גבי השוכר את הספינה יע''ש וכ"כ מהר"י ן' מיגאש בחידושיו לפרק הספינה ועל פי זה מתיישב מ"ש רש"י בפרק הזהב גבי נתנה לבלן ה"ז מעל שנתנה לו בשכר שירחצנה והקשה עליו הרימב"א ז"ל בחידושיו דהא קיימא לן דישנה לשכירות מתחל' ועד סוף ולפי מ"ש אתי שפיר דכל שהקדים לו השכר מהשתא זכה זה בדמים מקודם שיבא האיסור והיתרא קא מכר דשכירות ליומיה ממכר הוא כמו שהוכחתי במ"א מדברי הרמז"ל והרא"ש בכלל מ"ח והרשב"א בחדשות סי' שכ"ח.

שייך קצת לדין יין נסך

אי שרי לומר לעבדו בפסח צא ואכול מן החנוני עובד כוכבים ואני פורע כדאמרי' לענין י"ג דשרי לומר הכי כל שלא הקדים דינר לחנוני משום דכי קא פרע לילתיה לאיסורי' בעיניה:

איברא דאיכא לפלוגי דהא דשרי התם משום דלא א"ל לחנוני למיהב להו איסורא וכי קא יהב להו חנוני י"נ לאו שליחותיה דבע"ה קא עביד אבל הכא לענין חמץ דחמץ שנותן החנוני לעבד שליחותיה דבע"ה קא עביד דחנוני עובד כוכבים אינו מוכר כי אם חמץ וכה"ג חילקו התוס' בריש פרק המדיר את אשתו יעמיד לה פרנס וכו' יע"ש. וכ"ת הא קי"ל דאין שליחות לעובדי כוכבים כבר כתבו התוס' בפרק הרבית דהיינו מן התורה אבל מדבריהם יש שליחות לעובדי כוכבים לחמורא ובירושלמי בפ"ב דקידושין הביאה האי ברייתא דאם א"ל צא ואכול ואני פורע דחושש משום שביעית ומשום י"נ ואמרו בגמרא עלה דטעמא דאיסורא הוא משום דהחנוני נעשה שלוחו של בע"ה ואמר תו מה נפק מביניהון הי' החנוני חרש ע"ד דר' זירא לא חשש שאין שליחות לחרש ע"כ הרי מפורש דאפי' לר' זירא דבחנוני חרש שרי משום דאין שליחות לחרש בחנוני עובד כוכבים אסור דמסתמא כי קתני וחושש בי"נ איירי בחנוני עובד כוכבים ואע"פ דגמ' דידן לא ס"ל להירושלמי מדאיצטריך לאוקמוה בהקדים לו דינר הא לאו הכי שרי היינו משום דס"ל דהכא ליכא משום שליחות שהרי לא א"ל לתת להם איסורא וכמ"ש התוס' ונראה שזהו דעת הטור שאסר לומר לעבדו בפסח צא ואכול ואני פורע. וראיתי בס' פ"ח דאשתמיט מיני' דברי התוספות וכתב דגם לענין חמץ שרי והביא הסוגיא דעבודת כוכבים כאלו חדשות מגיד ומסיק דאליבע דכ"ע שרי ועל פי זה כ' דשרי לומר לעובד כוכבים ועל פי זה כתב דשרי לומר לגוי דיאכיל לבהמתו שעורים שהוא חמץ כל שאינו מקדים לו דינר. ולע"ד לא דמי דאפילו למאן דשרי בפסח כל שלא הקדים לו דינר ה"ד בעבד דלא עביד לפטומה ולא קא מטי ליה הנאה לישראל בה אבל בהמה דעבידא לפטומה כי לא הקדים דינר נמי הא קא מטיא ליה הנאה לישראל בפיטום החמץ וכה"ג מפלגינן לענין נדרים במודר הנאה מחברו דזן את בנו ואשתו אע"פ שהוא חייב במזונותם ואינו זן את בהמתו משום דבהמה כיון דעבידא לפטומה מטיא להו לבעלים הנאה. איברא דלפירוש ר' יונה בי"ד סי' קל"ב נראה דאפילו כי א"ל לחנוני גוי למיהב להו לפועלים י"נ שרי כל שלא הקדים לו דינר שהרי כתב דכל שהקדי' לו דינר מיד נקנה לו היין ובשליחותו נתנו להם משמע דאפילו כי א"ל לחנוני ליתן י"נ לא נאסר:

אם יכול לקנות נבילות וטריפות כדי להאכיל לפועליו גוים:

גרסי' בפ"ב דע"ז (דף ס"ב א) תניא החמרין שהיו עושין מלאכה בפירות שביעית שכרן שביעית, ופריך מאי שכרן שביעית אילימא דיהבינן להו שכר מפירות שביעית נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה ע"כ. משמע לכאורה דמה שנותן אדם לפועליו סחורה מיקרי, ולפי זה היה נראה דאסור לקנות נבילות וטריפות כדי להאכיל לפועליו גוים. איברא דלקמן בשמעתין גבי מתני' דאומר אדם לפועליו צאו ושתו בדינר זה ואינו חושש משום [שביעית ולא משום מעשר ולא משום] י"נ ופירש רש"י ז"ל ואינו חושש משום שביעית כלומר דאסור למסור פירות שביעית לע"ה דהא איהו לא יהיב להו אלא פריטי אבל כי לא יהיב להו פריטי אסור, דהוי כמוסר פירות שביעית לע"ה עכ"ל ואלו משום איסור סחורה לא חייש, משמע דמה שנותן לפועלים לא מיקרי סחורה, ומדברי הרמב"ם ז"ל למדנו שרש הדברי' וכך הוא עיקרן של דברים דכל מה שלוקח האדם לצורך בני ביתו לית ביה משום סחורה, וה"נ פועלים אם קצץ מזונותיהם עליו הרי הם כאנשי ביתו וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהלכות שביעית וכן הוא בירושלמי שם לקח חזירי' לצורך פועלים כשמוכרם אינו מוכרם אלא בדמיו, ואיכא למידק ממתני' דפ"ג דדמאי דקתני ר"ג היה מאכיל את פועליו דמאי ופירש ר"ע ז"ל דאין הלכה כותיה דכיון דמזונותיהן עליו נמצא פורע חובו מדמאי, ולפי מ"ש אינו כך אלא טעמא דאיסורא דכיון דמזונותיו עליו נמצא כמאכיל לבני ביתו דמאי ומ"ש בהגהת מיימון דאסור ליקח טריפות כדי ליתן לגוי למתנה ופירש הב"י הטעם משום דמתנה הוי כמו מכר דאי לאו דקבילו הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה עכ"ל, צריך להבין דהרי לגבי שביעית שרי ליתן מתנת חנם ובפ"ח נמי אמרו דמותר ליתן לפועליו בדרך מתנה ואע"ג דאי לאו הוי עביד ליה עבידתיה לא הוה יהיב ליה. והתוס' בפ' לולב הגזול כתבו דאין איסור סחורה אלא בקונה בזול כדי להרויח למכרו ביוקר:

ומותר לומר לעבדו שיקנה י"נ בעבור הגוים שהם מזומנים אצלו כמ"ש בא"ח והביאה הב"י בסי' קל"ב, ודוקא באומר לו שיקנה בעבור הגוי הא לאו הכי אסור דמה שקנה עבד קנה רבו אבל כי א"ל שיקנה בעבור הגוי לא קנה אותו הישראל רבו כיון שאמ"ל שיקנה אותו בשביל הגוי, ולא אמרינן מה שקנה עבד קנה רבו אלא במה שקונה לעצמו אבל לא במה שזוכה לאחרים. ובטא"ח סי' ת"ן כתב דאסור לומר לעבדיו בפסח צאו ואכלו ואני פורע ואפי' לא הקדים דינר. ונראה דטעמא משום דעבד שאני דמה שקנה עבד קנה רבו, איברא דעדין יש להבין דנראה דלא אמרינן מה שקנה עבד קנה רבו במידי דאין רבו רוצה לזכות בו, והתוספו' כתבו בריש פרק המדיר דהא דשרי בפ"ב דע"ז כי לא הקדים לו דינר היינו משום דאין החנוני נעשה שלוחו של בע"ה דלא א"ל דליהב להו איסורא, ולפי זה כתב הטור הכא גבי חמץ דאסור אפי' דלא הקדים לו דינר משום דכל מה שנותן החנוני גוי הוא חמץ ושליחותיה דיש' קא עביד:

בדין גוי שנתן מתנה לישראל דברים טמאים כתבו האחרונים דשרי לקבלם משום דחשיב כמציל מידו דאי לאו דקביל הנאה מישראל לא הוה יהיב ליה. ולע"ד אנ"כ דהא בי"ד סי' קמ"ח כתב דנפרעין מהם מלוה ע"פ ואפילו מלוה בשטר מפני שהוא כמציל מידם ואפ"ה כתבו דמתנה אסור אלמא דלא שייך במתנה לומר מפני שהוא כמציל מידם וכו':

כת' הכ"מ באמצע לשונו וא"ת כי לא נתכוון נמי אמאי לא מחייב וכו'. נ"ב ל"ק דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ובמזיד הוא דקנסוהו רבנן ועיין בפ' הניזקין ע"כ: