כתב הר"מ ז"ל מי שהעידו עליו עדים שראוהו שהיה אוכל בתרומה וכו' עד ואין מעלין ליוחסין וכו' ולא מחלוק תרומה. נ"ב אע"ג דרבינו פסק דאין חולקין תרומה לעבדים ואילו בגמ' אמרו דלמ"ד אין חולקין מעלין ליוחסין היינו דוקא בעבד שאוכל אותה ואילו היינו מחלקין לו היו סבורים שבשבילו אוכל והוא כהן אבל מחילוק גרנות בלבד בלא ראינו אוכל אין ראיה דשמא החזיק עצמו בכהן ולוקח אותה ומוכרה לאחרים:

כתב הר"מ ז"ל מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני וכו' עד ואם נשא או נטמא לוקה. נ"ב נראה דמיירי אע"פ שלא הוחזק עדיין ולא דמי לההיא דקידושין דף ס"ג דאינה נהרגת על פיה, ועיין בסוף פ"א דהתם כיון דמתחלה היתה בחזקת פנויה להחזיקה מקודשת צריך ב' עדים או שתוחזק אבל הכא דלא הוחזק מתחלה אם כהן או ישראל ועד אחד נאמן לומר שהוא כהן כמו כן הוא נאמן על עצמו. וכן נראה קצת כדאמרן ממ"ש ה"ה דהאשה אינו לוקה על פיו אם איתא דאיירי הכא בשהוחזק בעיר ימים רבים שהוא כהן על פי עצמו וכה"ג חשיב חזקה אם כן היא עצמה אמאי לא תלקה דהא מלקין על החזקות אלא ודאי נראה דאיירי הכא כשלא הוחזק או אפילו אם הוחזק כיון שאינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו לא חשיב חזקה כדי שתלקה היא על פיה, וע' בתשו' מור"ם סי' ב' ובתשו' מהרדב"ז סי' רמ"ה ועיין בהלכות סנהדרין פ' ט"ז דין ו':

כתב הר"מ ז"ל מי שהוחזק אביו כהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה חוששין לו ומורידין אותו. נ"ב ואע"ג דכתב רבינו ס"פ י"ז דאם יצא עליה קול חלוצה אין חוששין לה הכא שאני דמעלה עשו בתרומה כ"כ הר"ן ז"ל בפ"ב דכתובות: כתב ה"ה בלשון הנזכר בסוף לשונו ומ"מ כיון דספיקא דרבנן היא ודאי מחמירין בתרומה דאורייתא ע"כ. נ"ב עיין בפי"ב ועיין בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל"ו) וצריך לחלק בין לכתחלה והכא כדיעבד דמי וכ"כ הריטב"א: