אם הוא חייב באחריותו. כן הוא לשון הטור אכן הרמב"ם בפ"ד כת' אם קבל עליו אחריות וכן פירש"י בפ"ק דפסחים משמע דבעינן קבל אחריות בפירוש אבל מן הסתם הוי כלא קבל אחריות וכ"כ הלבוש אכן הר"ן הובא בב"י פירש לאו למימרא שקבל עליו אחריות להדיא אלא ה"ק הפקידו אצלו הרי הוא כמו שקבל אחריות דמי כדאמרינן בב"ק כנוס שורך ברשותי חייב עכ"ל וכ"כ הב"ח וגיסי הרב בספרו א"ז דהדין בזה כאשר נתבאר בת"מ סי' רצ"א דבסתמא הוי כקבל עליו אחריות אם לא שאמר הנח לפני ודלא כלבוש ע"ש ובאמת הדין כן הוא גבי ישראל מישראל כמבואר שם בח"מ אכן לפי מה שמבואר שם בסימן ש"א דבעכו"ם שהפקיד אין דין שומרים ופטור מלשלם דרעהו כתי' והוא מרמב"ם בשם המכילתא ע"ש בב"י א"כ ע"כ צ"ל דהכא מיירי בקבל אחריות והיינו בקנו מידו כמבואר שם בב"י או י"ל דהכא אפי' בלא קנו מידו מ"מ כיון דהתנה בפי' וקבל אחריות אע"ג דמדינא אין חייב לשלם מ"מ כיון דמחק ודין המלכות חייב באחריות מחויב לבער אליבא דכ"ע אף לדעת היש חולקים שבסמוך כמבואר בדברי המ"מ הובא בב"י גם לדעת הי"א שבסמוך דאפי' היכי דחייב בפשיעה חייב לבער וא"כ לאותו דעה שהובא בח"מ דאף שאין בעכו"ם דין שומרים מ"מ מחייב בפשיעה וא"כ הכא מחויב לבער אבל לדעה ראשונה דאינו מחויב לבער כל שאינו מחויב באחריות גניבה ואבידה א"כ בעכו"ם שאין לו דין שומרים אינו מחויב לבער אא"כ פירש וקבל עליו אחריות.

מגניבה ואבידה. עיין בתוס' פרק האומנין ופ' שבועת הדיינים שכתבו דלדעת רש"י אינו חייב לבער אא"כ קבל עליו אחריות דאונסים ועיין בש"כ לח"מ סי' ע"ב שכת' הרבה פוסקיס חולקים על רש"י וטרח לתרץ דברי רש"י ועיין בספר בית לוי שהשיג על הש"ך:

בכל מקום ברשותו. ואפי' יחד לו בית בפני עצמו אפ"ה חייב לבער שכן ראוי להחמיר כמ"ש הב"י בשם הרשב"א בתשובה והאחרונים הכריעו דלכתחלה יש להחמיר אף ביחד לו בית ובדיעבד אין להחמיר ועיין סק"ד:

חייב לבערו. ואם עבר ולא ביערו כת' המ"א אם בא עכו"ם אחר פסח רשאי ליתן לו החמץ כדאמרינן הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר הרי שלך לפניך ומ"מ י"ל דאסור מה"ט ליתנו לו שמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ויכשל ישראל בחמץ שעבר עליו פסח ע"כ תוכן דבריו משמע מדבריו דפשיטא ליה דחמץ זו אסור אחר פסח ולע"ד אין זה דבר פשוט דכיון דחמץ הוא של עכו"ם הנפקד והדרי ליה בעינא אף שישראל עבר עבירה על שלא ביערו מ"מ ה"ל חמץ של עכו"ם שעבר עליו פסח דמותר בהנאה. ושוב מצאתי און וראיה ברורה לדברי מירושלמי פרק כל שעה הלכה ב' עכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל רבי יונה אומר מותר ר' יוסי אומר אסור א"ר יונה חמצו של עכו"ם הוא ישראל הוא שעבר עליה ע"כ הרי דמסיק בירושלמי כר' יונה דמותר מטעם שכתבתי ואף את"ל דהוא ספיקא דפלוגתא מ"מ בחמץ שעבר עליו פסח דהוא דרבנן אזלינן להקל כמבואר לקמן סימן תמ"ט ועוד י"ל דכיון שהוא אינו מוכר לעכו"ם רק שמחזיר לו את שלו אם כן אף אם יהיה שום צד איסור לישראל לאכול ממנה מ"מ מותר לחזור לאותו עכו"ם דהוא אינו מחויב לשלם לעכו"ם ולקנותו ממנו החמץ כדי שלא יכשל בו ישראל אחר כיון שהוא אינו מוכר לו רק שמחזיר לו ואומר הרי שלך לפניך ואין להחמיר כולי האי דפן ואולי ימכר לישראל וק"ל נ"ל:

ואפי' חזר והפקידו. משמע אף שהפקידו ג"כ כדרך שהפקידו העכו"ם ראשון אצל ישראל על אחריות ישראל חזר והפקידו הוא אצל העכו"ם על אחריותו אפ"ה על ישראל לבערו כיון שהוא כשלו ה"ל כחמצו של ישראל שהפקידו אצל העכו"ם וכן משמע מלשון הגהות אלפסי פ"ק דפסחים וכן משמעות סתימות לשון הרב ולא כמ"א שכת' בפשיטות בלי ראיה דאם קבל העכו"ם שני האחריות דא"צ לבער ולע"ד כמ"ש:

ביד עכו"ם אחר. וכ' המ"א מדמדקדק וכת' ביד עכו"ם אחר משמע אבל אם חזר והפקידו אצל עכו"ם זה אף שאחריות הוא על ישראל אינו חייב לבערו כמו בקיבל עליו אחריות מחמץ של עכו"ם בבית עכו"ם אף החולקים על ר"ת היינו ביחד לו בית בביתו אבל בבית העכו"ם לכ"ע שרי עכ"ל. הנה אף שסוף דינו נכון בקיבל עליו אחריות בחמץ של עכו"ם בבית העכו"ם שלא קיבל ברשותו מעולם דשרי לכ"ע ועיין בב"י משא"כ בקבל הישראל הפקדון דה"ל כחמצו לענין ביעור א"כ אף שחזר והפקידו אחר כך לאותו עכו"ם ה"ל כישראל שהפקיד חמצו דמ"ל אותו עכו"ם או עכו"ם אחר ול"ד ליחד לו בית מתחלה והא דנקט הרב ביד עכו"ם אחר היינו משום דאתי לאשמועינן אפי' קבל עכו"ם השני אחריות עליו כמ"ש בס"ק ה' מה שא"כ בעכו"ם ראשון אם חזר וקבל עליו אחריות ה"ל כהחזירו לו לגמרי חמצו כיון שאין לישראל על חמץ שום אחריות ורשות משא"כ בהפקידו ביד עכו"ם אחר כיון דאחריות על ישראל רק שהוא חוזר ותובע לעכו"ם שני: ועי"ל והוא עיקר דנקט דבר ההוה ורגיל להיות משא"כ לעכו"ם ראשון מהיכי תיתי שיתן לו בתורת פקדון אם מחזיר לו מסתמא מחזיר לו לגמרי כי הפוכי מטרתא למה לי וק"ל:

אלא ש"ח. וגיסי הרב בספרו א"ז הכריע דלכתחלה אף בשומר חנם חייב לבערו ובדיעבד אם שכח לבערו יש לסמוך על דעה ראשונה דכל שאינו חייב באחריות גניבה ואבדה אינו מבערו:

ויש חולקים. ודעת גדולי הפוסקים כדעה ראשונה והיא עיקר ואם הוא חייב באחריות מחק ודינא דמלכותא אף אליבא דהחולקים מחויב לבער כמבואר בדברי הראב"ד והמ"מ עיין בב"י:

אינו חייב לבערו. אבל בפסח אין יכול לקבל כלל פקדון חמץ אפי' בלא אחריות כלל וכ"כ הרוקח סי' קס"ז ואם הניח חמץ בלא רשותו נתבאר בהג"ה כיצד ינהוג עצמו:

מחיצה גבוה עשרה. וכ' המ"א ואין לעשות מחיצה ע"י סדין לפי שהולכין ובאין תחתיו והא דלא סגי כאן בכפיית כלי לפי שעושה זה אכל ימי פסח ולפעמים נוטלין את הכלי לצורך לכן לא סגי בכפיית כלי כן פרש"י:

אבל אם הוא קודם י"ט. דאפשר לעשות ע"י מחיצה עושין משא"כ בי"ט שהוא רק ליום א' שאפשר ע"י כפיית כלי וא"א במחיצה גם לטלטלו אסור ע"כ סגי בכפיית כלי ואם הוא בחול המועד יכול לטלטלו אותו ולזרוק אותו מהבית ע"י דבר אחר או לבערו לגמרי אם אינו מחויב לשלם לנכרי ואין לטרוח לעשות מחיצה בח"ה וכן כת' בע"ש והוא פשוט דלא כמ"א שכת' דאף בח"ה יש לעשות מחיצה וזה אינו ומה שהוכרח המשמעות מפירש"י המעיין שם יראה שאין שום משמעות בדבריו כלל וכן משמעות דברי הרב שכת' קודם י"ט עושה מחיצה אבל לא בי"ט ולא בח"ה:

אינו זקוק להוציאו. וסיים בש"ל כלל ז' סימן ס"ב ומה שנהגו לגעור בעכו"ם הנכנס ברשות ישראל מטעם דשמא יפלו פירורין מידו ופעמים יבא בהן לידו איסור עכ"ל:

על השולחן וז"ל הרשב"א דקרוב הדבר לידי פשיעה כיון שמכירין זה את זה כמו שישראל אינו מקפיד על העכו"ם שלא יאכל משלו כן העכו"ם לא יקפיד עליו ואפילו בהפסק מפה אסור הכא כיון שחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו בשל ישראל עכ"ל משמע מתחלת לשונו דבאין מכירין זה את זה מותר להעלות עמו על השלחן משום דגם על התערובות פירורין לא חיישינן אלא שעל ידי שמכירין אף שפסקו מפה ויהיה היכר שלא יבא ישראל לאכול עם העכו"ם מ"מ העכו"ם יאכל משל ישראל וע"י כך יתערבו הפירורין משל עכו"ם משא"כ באין מכירין ליכא למיחש למידי וכ"כ גיסי הרב בסא"ז ודלא כע"ש שלא העתיק יפה ללשון הרשב"א ומשמע ג"כ מלשון דכל שמקפידין זה על זה אף במכירין מותר וכמ"ש ג"כ בספרי מנחת יעקב כלל ע"ו ס"ק כ"כ כדעת מהרש"ל ובחנם השיג עליו הט"ז שם גם בספר פרי חדש נמשך אחר דברי הט"ז וגרם לו לפי שעדיין לא הגיע לידו ספרי כי באמת ישבתי בזה דברי מהרש"ל על נכון בלי פקפוק כלל ע"ש ומ"מ אין להקל לכתחלה כמ"ש שם וכ"ש כאן לענין חומרת חמץ נכון להחמיר אפילו באין מכירין זה את זה ומקפידין לכתחלה:

אע"פ שקבל עליו הנפקד אחריות הטעם כת' הרא"ש פ"ק דפסחים לדעת הר"ר יונה כיון דעיקר הממון של הבעלים הוא והנפקד השאיל בית לשמירת ממונו של המפקיד לכן עליו מוטל לבערו. והא דאיתא במכילתא מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של עכו"ם ברשות ישראל שהוא בביתו ואין יכול לבערו שאינו שלו יצא חמצו של ישראל ברשות העכו"ם שהוא שלו ואינו ברשותו צריך לומר דההיא מכילתא מיירי בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו עכ"ל הרא"ש וראיתי שהט"ז מתקשה הרבה בדברי הרא"ש תרי תמיהי חדא דאי המכילתא מיירי בהלואה א"כ בחמצו של עכו"ם אצל ישראל מיירי ג"כ בהלואה למה לא חייב לבערו דהא כל שהוא באחריות ישראל חייב לבער וכ"ש זה שהלוה עליו וסתם הלואה הוא באחריות המלוה ותו קשה דלפ"ז מה שהשאיל ביתו למפקיד קרוי ביתו גם בעכו"ם שהפקיד אצל ישראל נימא דהוי ביתו של עכו"ם ואמאי אמרינן שזקיק לבער ובשביל תמיהות אלו תפס לעצמו שיטה אחרת בזו ולע"ד דברי הרא"ש נכונים בלי פקפוק כלל ומה שהקשה על האי דמכילתא דאי מיירי בהלואה א"כ בחמצו של עכו"ם אצל ישראל למה לי חייב לבערו דהם סתם הלואה הוא באחריות המלוה הא ודאי לא קשיא ולא מידי דאף על גב דסתם הלואה האחריות המשכון הוא על המלוה היינו במלוה לישראל מדין שומר כמבואר בח"מ סימן ע"ב משא"כ במשכון של עכו"ם שאין לו דין שומר וכמ"ש לעיל סק"ח וכ"כ תוס' להדיא בפרק שבועת הדיינים ד"ה שומר אבידה ע"ש והקושיא השני' ג"כ לא ק"מ דודאי היכא דמפקיד כאן והוא בר ביעור עליו מוטל חובת ביעור מה שא"כ במפקיד עכו"ם דאינו בר ביעור או שהמפקיד אינו לפנינו אז על הנפקד חל חובת ביעור כיון שהוא ברשותו כמבואר בסימן תמ"ג וזה ג"כ דעת הלבוש ובחנם השיג עליו הע"ש גם מה שמקשה מסוגיא דש"ס המעיין שם יראה דלק"מ דודאי אם המפקיד כאן חל חובת ביעור על המפקיד וכ"פ הט"ז ע"ש וע"ל סי' תמ"ג ומ"ש שם בתשובה: