בחטים. ושמעתי דמה שקורין במדינות אלו טירקיש"ן ווייץ אינה בכלל חטים כלל רק למיני קטניות יחשב:

והמנהג ליקח לכתחלה חטים. לכאורה היה נראה דאם אין לו חטים יקח כפי הסדר שהם שנוים במשנה וכה"ג כתב הטור לקמן סי' תע"ג לגבי מרור אבל באמת אין ראיה מזו כלל דהתנא נקיט כסדר המקרא והמוקדם בפסוק וכן יש קצת הוכחה לזה מלשון מהרי"ל שכת' וז"ל מהרי"ל דרש עיקר המצוה ליטול חטין דלא משתמיט שום תנא בלישנא כ"א חטין לפסח עכ"ל ולא קאמר מדהתנא נקט חטין ברישא אלא ודאי דהתנא נקט רק הסדר המינים דכתיבי בקרא וע"ל בטור סי' ר"ח דכוסמין בכלל מין חטין הוא ובסי' רי"א דכל הקודם בפסוק מוקדם לברכה מ"מ נ"ל דכאן אליבא דכ"ע מין החביב עליו קודם כדי לקיים יותר מצות אכילת מצה לתיאבון ואפשר דמהאי טעמא נקט ג"כ התנא בכל מקום חטין לפסח לפי שמסתמא הוא החביב לרוב בני אדם:

באורז ודוחן. והוא מה שקורין ריי"ז או היר"ז וכן טטר"קי שקורין הייד"ן (ש"ת מהר"ם מלובלין סי' ע"ח):

אינם באים לידי חימוץ. וכת' הרמב"ם פ"ה מהל' חמץ דין א' וז"ל ואין איסור משום חמץ בפסח אף אם לש קמח אורז ונתפח כמו בצק שהחמיץ ה"ז מותר באכילה ע"כ ובספרי הרמב"ם דפוס ווינציא' נרשם שם השגת הראב"ד וז"ל ואין איסור א"א אין זה דבר פשוט ולא הכל מודים לו נהי דאין עושה חמץ גמור ואין חייבין על חמוצו כרת אבל נוקשה מיהו הוי ואסור עכ"ל וצ"ע דדברי הראב"ד הוא להדיא נגד מסקנת הש"ס וכל הפוסקים וע' בפסחים דף קי"ד. וממגיד משנה שם נראה מבואר שהשוה דעת הראב"ד למה שכת' הרמב"ם שם בדין ב' לענין מי פירות אבל באמת לפי מה שנרשם השגות הראב"ד שם ולפי משמעות הלשון משמע דאמיני קטניות קאי וצ"ע:

ויש אוסרין. הטעם מבואר בשם הפוסקים דאסרו משום דדגן מעשה קדרה וקטניות מעשה קדרה גזרה הא אטו הא וגם פעמים שעושין פת ואתי לאיחלופי בדייסא וגם פעמים תבוא' מעורבת בהם וא"א לבררו יפה ובת"ה סי' קי"ג כתב וז"ל ואסרי ליה משום דמידי דמידגין אינון ואתי לאחלופי בדגן ולפ"ז באורז היה לנו להתיר דלאו מידי דמידגין הוא ול"ד לקטניות בהא כדאיתא בש"ס דנדרים ד' נ"ה גבי הנודר מן הדגן ע"ש אך ממשמעות הפוסקים דאין לחלק בין אורז למיני קטניות וע' בב"ח דהסברא נותנת יותר להחמיר באורז לדעת רבי יוחנן בן נורי כדאיתא בפ' ערבי פסחים אך לית מאן דחש לה והסכמת הפוסקים דכל זה הוא חומרא בעלמא אך היכא דנהוג איסור נהוג ואין לשנות וכן כתב הט"ז:

אם נפלו תוך התבשיל. מלשון הרב משמע דאפי' ליכא ס' ג"כ מותר אפי' באכילה וכן משמעות האחרונים אכן בת"ה ס"ס קי"ג משמע דדוקא בתערובות משהו אין לאסור אבל פחות מס' יש לאסור באכילה ועיקר נ"ל כדעת האחרונים כיון שבלא"ה הוא חומרא והרחקה בעלמא כמ"ש בס"ק ה' מ"מ רוב עכ"פ בעינן דאל"כ לא מיקרי תערובת כלל דהוי כאוכל התבשיל מקטניות עצמו:

ואינם אוסרים אם נפלו תוך התבשיל פירוש אף שלותתן תחלה הזרעונים קודם שעושין מהם שמנים וא"כ קרוב הדבר שנתחמצו אפ"ה שרי כ"כ בת"ה שם וזה כוונת הרב כאן שהכפיל הדברים וע' במ"א שכת' בשם הד"מ דמותר להדליק בשמנים אלו אף אם כתשו אותן במכתשת ששורין בו שעורים ואינם אוסרין בדיעבד אם נפלו לתוך התבשיל כיון שכבר נתבטל קודם פסח ומשמע ממהרי"ל דמותר לאכול שמן זית עכ"ל וע"ל סי' תמ"ז סעיף ה' בהג"ה בס"ק כ"ז מ"ש שם מדין הפמוטות של כל השנה כיצד לנהוג בהם בפסח וע"ש:

וכן מותר להשהות מיני קטניות בבית וקצת קשה מאי קמ"ל בזה דהלא גם ה' מיני דגן מותר להשהותן בבית ואין לומר דבא לאשמועינן דאפי' לתתו ונשרו במים ג"כ שרי להשהותם הלא זה ג"כ נשמע ממה שהתיר אפי' בהנאה ולהדליק מהשמנים אף שלתתו תחלה וכמ"ש בס"ק ז' גם עיקר הרבותא חסר מן הספר ואפשר דאצטריך לאשמועינן דמותר להשהותן בבית ולא חיישינן דאתי למיטעי לבא לידי תקלה לבשלם ולאכלם כיון שאין בהם איסור מדינא ובה' מיני דגן דלא חיישינן שיבשלם משום שהוא חמץ גמור ומיבדל בדילי אינשי גם אין דרך לבשלם כן ולאכלם רק מיני הריפות שקורין גרו"פין והם בלא"ה אסורין להשהותם כמ"ש המ"א לפי שמלחלחין אותם במים קודם כתישה וכפי מה ששמעתי שמיד אחר שנתלחלחו במים מיד כותשין אותם וניתז ממנו הסובין ואבק קמח נמצא שהוא חמץ גמור ואם עבר עליו פסח אסורים ומ"ש גיסי הרב בסא"ז בשם שמעתי שהתיר זקינו הגאון למכרם לעכו"ם עכ"ל כבר הייתי נושא ונותן עמו בדין זה ואמר שהוא ג"כ עמד על החקירה שהוא חמץ גמור והשומע שמע וטעה עכ"ל:

ועניס אלינדיר אינם מיני קטניות ומוחר לאכלם בפסח. וכת' הט"ז מ"מ צריכין בדיקה שלא יהא בהם מא' מחמשה מינים וכן נוהגין כשנותנים אותם לתוך המשקה שקורין לקריץ ונכון שכל בעל הבית בעצמו יבדוק ולא יסמוך על בדיקת נשים וקטנים ע' בספרי מ"י כלל מ"ו ס"ק ל"ב גם בכמון שקורין קימ"ל נוהגים היתר וקצת מחמירים באלו המינים וע' בתשובת מהרי"ל סי' כ"ה שכת' שני דעות בכמון והט"ז כתב לחלק בין כמון לכמון וז"ל קרא"ם קימ"ל אסור פעל"ד קימל מותר עכ"ל. ולע"ד אין להחמיר יותר דגם קטניות עצמו חומרא בעלמא הוא והבו דלא לוסיף עלה וע"ל סי' תס"ד מדין החרדל:

אם יש בה טעם דגן. אפי' אין בו כזית בכדא"פ והוא כדעת הרמב"ם והרמב"ן והרא"ש והטור והמ"מ דלא כהרשב"א והראב"ד דסוברין דבעינן דוקא כזית בכא"פ (ובמ"א סי' ר"ח ס"ק ט"ו נפל טעות בדפוס שכת' בשם הרשב"א להיפך וע' בב"י) וכת' גיסי הרב בסא"ז מדכתב הב"י בשם הרשב"א דבאורז בעינן דוקא כזית בכדא"פ ובי"ד סי' שכ"ד כתב בשמו דכל זה דוקא באורז וחטים ולפי זה בשאר מינים בעינן דוקא רוב דגן ודלא כע"ש וצ"ע עכ"ל. ובאמת לדעת הרשב"א דבריו נכונים וכן ראיתי בדברי הרשב"א להדיא בפסקי חלה שלו והוציאו כן מהירושלמי ועיש אכן לדעת הרמב"ם וסייעתו דבאורז אפי' אין בו כזית בכא"פ יצא אם כן בשאר מינים סגי כא"פ וכן מבואר ומשמע להדיא מלשון המ"מ מובא בב"י וזה כוונת בעל ע"ש ע' בו ובמ"א פסק דיש להחמיר דבעינן כזית בכא"פ אף באורז והוא חומרא יתירה נגד משמעות הראשונים והסכמת אחרונים כאן ובי"ד סי' שכ"ד:

יוצא בה. ולא אמרינן דאורז מבטל טעם דגן כמו דאמרי' לענין מרור שמבטל טעם מצה וע"ל סי' תע"ה ובתו' במנחות דף כ"ג ע"ב ד"ה קס"ד:

מאכילת עכבר. משום דמעט רוק שבפי עכבר אינו מחמץ חטה הקשה (ועוד די"א דהוי כמי פירות דאינו מחמיץ וע' בתשובת רמב"ן סי' ק"נ) וכת' המ"א ולכן אפילו אין ס' נגדן שרי בדיעבד ואפשר דדוקא חטה אבל שעורה ממהר להחמיץ עכ"ל וע"ל סי' תס"ו מדין אכילת עכבר בקמח ומ"ש שם:

שלא יהא בו ס' כנגדו מן ההיתר. זה קאי רק אדגן שצמח וכ"כ המ"א והסכמת האחרונים דעיקר כדעת הפוסקים דקמח בקמח מיקרי לח בלח ומתערב ומתבטל קודם פסח ומותר לאפות אפי' תוך הפסח דלא כדעת הסמ"ג (וע' בת"ה סי' קי"ד ובפסקיו סי' קמ"ו מ"ש בשם סמ"ק נראה כסותר למ"ש בשמו בסי' ק"צ לענין חלה ומשמע דשוים וע"ש) ובעל נפש יחמיר לעצמו לאפות הכל קודם פסח ועמ"ש לעיל סי' ת"ל ס"ק. א' ומ"מ ודאי דמותר לבשל מאותן המצות תוך הפסח ודלא כע"ש וכמו שהשיג עליו המ"א לקמן סי' תנ"ח ע' שם ובנתלחלח הקמח ונעשה פירורין לא מהכי ביטול אפילו לאפות קודם פסח כמבואר לקמן סי' תס"ז:

יהא בו ס'. ולא מקרי מבטל איסור לכתחלה כיון שאין כוונתו לבטל כ"כ הטור והברירה יותר מוכחת שאין כוונתו לבטל כ"כ בת"ה סי' קי"ד ע' שם וע' בספרי מ"י ריש כלל ס"א:

מצת מצוה טוב לשמרן. משמע דוקא מצת מצוה צריך שימור כדי לאכול לילות ראשונות משא"כ שאר מצות א"צ שימור כלל ושרי ליקח קמח מן השוק אפי' בלא דחק וע"ל ר"ס תקס"ז ואפילו שימור מלישה ואפיה ג"כ לא בעינן כמבואר בש"ס ופוסקים דאפי' בציקותיהם ממלא כריסו רק שיאכל כזית מצה ולדעת ר"ח והוא הסכמת הפוסקים היינו דוקא שלשה בפני ישראל במים שלנו ווראה שלא עירב בה שאור אלא שלא נעשה בה שימור לשם מצה וכה"ג אפי' אם היתה האפיה ג"כ על ידי עכו"ם וישראל עומד ע"ג ג"כ מותר רק שלא הוי מצה שמורה לצאת בה ידי חובת לילה ראשונה וכמבואר לקמן סימן ת"ס וע' בב"י תנ"ד והא דנקט בציקותיהם ולא נקט מצה שיהא במשמע שנאפה היינו לרבותא דסיפא דאף שהאפיה היה ע"י ישראל מ"מ שימור לאפיה לבד לא שמיה שימור וצריך לאכול כזית מצת מצוה באחרונה ועי"ל דלכך נקט בציקות משום דמצה אסור משום גזירת פתם משא"כ בצק דמותר (וכמ"ש הפר"ח בי"ד ר"ס קי"ב והשיג על הר"ן שם וע' בתוס' פ"ק דחולין גבי חמצן של עוברי עבירה) אבל ודאי אף אפיות שאר מצות לא בעי שימור וכן הלישה וכן יש להוכיח מסוגיא דש"ס חולין ריש פ"ק גבי מצות כותי יע"ש רק שישראל צריך להיות אצל הלישה והאפיה שלא יתערבו בו חמץ וכל זה פשוט וברור דלא כע"ש שלא דק מיהו כל זה מדינא אכן ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור בכל המצות משעת טחינה ולפחות משעת לישה לכן כתבו הפוסקים דכל המצות שלנו בחזקת שמורה כמבואר לקמן סימן תע"ז:

קמח מן השוק. משמע דוקא קמח אבל סולת נקיה אסור ליקח דהוי חמץ גמור כמ"ש בת"ה סימן קי"ט דלתתי' ואינם זהירין בלתיתה דידהו והובא בב"י סי' תמ"ב אכן לשון הכל בו דף נ"א ע"ב לוקחין סלתות מן השוק ויותר תמוה לכאורה דאיך פסקו בפשיטות דלוקחין קמח מן השוק בשעת הדחק משום דלא מחזקינן איסורא דהרי מבואר להדיא פ"י דמכשירין משנה ב' וברמב"ם פ"ז מטומאת אוכלין דכל הקמח והסלתות מן השוק בחזקת לתותין וצ"ל דה"ק דלא מחזקי' איסורא שלתתו בדרך שנתחמץ דהרי מדינא דש"ס מותר ללתות אך שהגאונים גזרו ואסרו ובשעת הדחק לא גזרי וכה"ג כתב הט"ז אכן בתשובת צ"צ סי' ל"ב מחמיר בענין זה וכתב כשידוע בבירור בודאי שמקצתן מכבסין תמיד החטין שהוא גרע מלתיתה אף שרוב המוכרים אין מכבסין אסור משום קבוע כמחצה על מחצה דמי ואפי' להשהותה אסור ומנחתומין אין ליקח כלל שודאי מכבסין וסיים אמנם מנהגי שלא לאסור להשהות הקמח וגם לא לאסור לאכלו בפסח בשעת הדחק משום דאינו ידוע בודאי שמקצתן מוכרי קמח מכבסין תמיד א"כ אין הקבוע ניכר במקומו אבל מנחתומים אין ליקח שודאי מכבסין אבל קמח של דגן לוקחין מהם עכ"ל וכ"כ המ"א בשם גדול א' דבמדינתנו שרגילים לרחוץ החטים ושוהין אותן במים אסור ליקח קמח מן השוק דהוי ממש כדגן שנטבע וכן פסקו כל חכמי פראג ופעם אחת שגג מורה אחד שהורה ליקח קמח מן השוק וגזר תענית על שגגתו עכ"ל ולע"ד נראה לחלק דדוקא מן אותן הטוחנין שבעיר או המוכרי קמח בקביעות אין ליקח וכ"ש מן הנחתומים דיש להם סולת נקיה שאין ליקח מהם אבל מותר לקנות מן בני הכפרים דאין להם סולת נקיה וכדאיתא להדיא בפרק כל שעה (פסחים דף מ') מעיקרא מ"ט לא משום דלא לתתי ואם לתתו לא מחזקינן איסורא שלתתו בדרך שנתחמצו וגם לא שייך גבייהו הטעם של צ"צ מדין הקבוע דכולהו ניידי בכל יום הני אזלי והני אחריני נינהו כולם פירשו ממקום קביעותייהו וכן הדבר נראה לעין שאין סולתן נקיה כ"כ. ושמעתי שגם בימי מוח"ז הגאון מוהר"ש זצ"ל היה פעם אחת דחק בקמחא דפסחא והתיר לקנות מן השוק ואפשר דג"כ בדרך שכתבתי ואין להחמיר נגד משמעות פוסקים ראשונים ואחרונים כולי האי ובפרט במצות שאינם של מצוה ע"ל ס"ק ט"ו וכת' מהרי"ל ואותו קמח שעושין הרוכלים וקורין קראפ"ט מע"ל חמץ גמור הוא:

מן השוק. וכת' הט"ז ובמקום שטוחנין החטים ברחיים שטוחנין המלצי"ן אסור אפי' בשעת הדחק כי חמץ גמור הוא עכ"ל ולע"ד דבשעת הדחק אף כה"ג יש להתיר דהא אף אם נשאר איזה דבר מן המלצין ונתערב ודאי דנתערב ונתבטל קודם פסח וכ"ש בשאינו ידוע ודאי שטחנו המלצין קודם לא מחזקינן איסורא בשעת הדחק כמ"ש כל הפוסקים מ"מ הנכון הוא בשעת הדחק לאפות הכל קודם פסח וכמ"ש בס"ק י"ג כתב הכל בו והתניא וש"ל ואין לחוש שמא נתערב פירורין חמץ לתוך הקמח הואיל והמנהג שמרקדין הקמח בנפה ואם יש חמץ הנפה קולטתו עכ"ל ויש ללמוד מזה דאם נתערב פירורין חמץ לתוך הקמח שיש לו תקנה על ידי הנפה לנפותו אך אין שעת הדחק וספיקא בעלמא ראיה לודאי נתערב ומכל מקום עכ"פ יש להתיר בהנאה לקיימו עד אחר פסח:

האידנא אסור ללתות. פי' לתיתה כתב הרמב"ם שבוללין החטים במים והערוך פירש לשון שריה ולפי שאין אנו בקיאים בלתיתה לכך אסרו הגאונים ומ"מ נראה דמותר לקיימם בביתם החטים כיון דמדינא דש"ס מותרין החטים בלתיתה כל שאינו קרוב להתבקע כמבואר לקמן סימן תס"ז סעיף ח' וע"ש והיינו דוקא בשריה או רחיצה מועטת אבל בשריה מרובה הוי חמץ גמור כמו דגן שנטבע בנהר שנתבאר בר"ס תס"ז וע"ש בב"י וכן משמע בת"ה סימן קי"ט ובצ"צ סי' ל"ב ובשאר אחרונים ועמ"ש בס"ק ט"ז וכ"כ מהרי"ל בתשוב' סי' נ"ט דאי משהו להו במיא הוי חמץ גמור עכ"ל. וכ' הט"ז ואסור לקנות החטים מבעל הרחיים דרגילין להדיח החטים תחלה עכ"ל:

בין חטים בין שעורים. לשון המחבר אינו מדוקדק דמשמע דחטים ושעורי' שוים הם ובאמת שעורי' כיון דרכיכ' אף מדינא דש"ס אסור ללתות ואפשר דהאידנא אסור לקיים בבית כשהן לתותים אף שאינם קרובים להתבקע מה שא"כ בחטים ועמ"ש לקמן סי' תס"ז ס"ק ז' וכ"ו וע"ש בטור ובש"ס דפסחים דף מ"ו שיפון מין שעורים לענין זה עבי"ד סי' שכ"ד מ"א:

קמח כל השנה. ה"ה בנותן בו פעם א' אפילו קמחא דפסחא אם רוצה לכבסם צריך להתיר התפירות כמ"ש לעיל סי' תנ"א ס"ק נ"ב:

ומכבסין אותם. וכ' הט"ז וטוב לקנות חדשים גם מה"ד נ"ל דאסור ע"י כיבוס וראיה מ"ש הרא"ש שאם שפשפו אווז במורסן כיון דאית ביה נקבים אסור וכ"ש בשקים שעשוי נקבים באריגתם וכן המפות שעושין עליהן המצות ע"כ תוכן דבריו. ולא ידעתי למה ממרחק הביא לחמו ואינו מביא ראיה מנפה ורי"ב איי"זן וסלים שמביא הרב עצמו לעיל סי' תנ"א סעיף י"ט בהג"ה שאינו מועיל הגעלה וכ' שם ובשקים נוהגין היתר אלא ודאי דשאני שקים שמתכבסים היטב זה בזה במשמוש היד מבפנים ומבחוץ מה שא"כ בנפה וכה"ג וכ"ש באווזא דלא שייך כיבוס כיון שהחמץ נכנס מבפנים ע"י שפשוף וק"ל. ועמש"ל סי' תנ"א ס"ק נ"ב ונ"ג ופוק חזי מה עמא דבר:

אסור להניח ע"ג בהמה. הטעם כתב בת"ה סי' קי"ח לפי שהקמח מתחמם בגוף הבהמה ועוד דלא ברירא לן אי זיעת בהמה מכשרת ומחמצת אף ע"ג דלפי הסברא אינו מכשיר ומחמצת כמו זיעת האדם מ"מ אין להקל במלתא דלא פשיטא עכ"ל ולפ"ז היה נראה בדיעבד יש לאסור הקמח שנתלחלח מזיעת הבהמה מספק אכן המ"א כתב וז"ל ונ"ל דבדעבד יש להורות דזיעת הבהמה אינה מחמצת עכ"ל נ"ל עיקר דמה שמסתפק בת"ה אי זיעת הבהמ' מכשיר זה ודאי אינו להמעיין בפ"ב ופ"ו דמכשירין וברמב"ם פ"י מהל' טומאת אוכלין וע"ל סי' תס"ז ומ"מ צ"ע אם מותר ללוש מהן מצות דמי פירות כשמערבין בה מים מחמיץ אף דאפשר לומר דהוא תולדה בפני עצמו וגם כשנתייבש המי פירות בתוכו שוב אינו מחמצת ונ"ל זה טעם הי"א שבטור בסי' זה דבאכילת עכבר דהוי מי פירות ואינו מחמצת אכן בהגהות סמ"ק שהביא בב"י בשם הר"פ משמע דאף כה"ג מחמיץ וע"ל סי' תס"ב ותס"ו ומ"ש שם ס"ק ז' וח' ע"ש.

וכן יזהר לכתחלה ואם עבר והניח השקים זה על זה יש עוד תקנה שישהה אותם יום או יומים קודם לישה וכן משמע מדברי הש"ל שמדמה דין הניח הרבה שקין זה על זה ללש באותו יום שנטחן הקמח וכן מבואר במ"א ס"ס זה ואם עבר ולש אין איסור בדעבד כמשמעות לשון הרב וכ"כ בצ"ץ:

נוהגין לנקר הרחים. וכתב בתשו' נחלת שבעה סימן י"ב דשלשים יום קודם פסח מותר לטחון אף בלי ניקור הרחים ע"ש שהאריך בהיתר זה ובשאלה י"ג כתב דאם לא יוכלו בקל לנקר הרחים כי הוא סמוך לפסח או שאר הכרח גם לדידהו הוי כשעת הדחק ושרי לטחון בלא ניקור עכ"ל ומ"מ יאפה הכל קודם פסח כמ"ש לעיל בס"ק י"ג ועכ"פ יטחון הכל קודם פסח:

שומרין אותו. וכתב גיסי הרב בסא"ז ועתה נוהגין לכסות הריחים בפשתן ולפ"ו אפשר להתיר אף קמח הראשון עכ"ל וכתב המ"א בשם מ"צ כשטוחנין ברחים תבואה לתות' לא יטחנו באותו בית באותו פעם אפילו ברחים אחרת כי האבק פורח ומתערב וקטן לא ישמור הרחים עכ"ל. ולא ראיתי נזהרים בזה וטוחנין באותו בית לפסח שטוחנין בו קמח אחר וצריך לומר משום דאיכא לספוקי שמא התבואה אחרת ג"כ אינה לתותה ואת"ל שהיא לתותה שמא לא לתת בדרך שנתחמץ וכמ"ש לעיל ס"ק ט"ו גם בדיעבד ליכא אסור כיון שנתבטל קודם פסח כמבואר לעיל סעיף ג' אכן תוך הפסח יש ליזהר בזה נ"ל:

יום או יומים. וכתב מהרי"ו בתשובה סי' קצ"ג מנהג כשר שלא לטחון לצורך פסח תוך ג' ימים קודם ע"פ והמחבר שכתב יום או יומים כונתו מע"ל וכמו שפירש"י בפ' משפטים גבי יום או יומים יעמוד וכה"ג דקדקו בל' הפוסקי' כמבואר ביו"ד סי' ע' ובת"ה כלל ו' וע"ש בספרי מ"י סק"ט וע' בח"מ סי' ש"ו ס"ח בסמ"ע כל זה נ"ל ברור ודלא כמ"א שכתב דלא בעי מע"ל רק לינת לילה ונראה דמדמה למים דבעינן לינה ולע"ד נראה מלשון הפוסקי' כמ"ש ואם עבר ולש נראה דאין לאסור בדעבד ומשמר היטב ועיין בס"ק כ"ג:

בשעת טחינה רותח. וכתב בכה"ג ששמע מחכם א' דאין חוששין לזה דכיון שמרקדין הקמח מתקרר. ואינו סומך על שמועה זו והוא נגד משמעות הפוסקי' עכ"ל: