Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 176
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף ח'**השותפין שומרי שכר הן. נ"ב הנה אם להם חפץ הראוי להשתמש ולקחו כל אחד זמן ידוע להשתמש בו יש להסתפק מה דינו אם נאבד תח"י אחד מהם בשעה שהוא משתמש בו. ולכאורה הי' נראה כיון דקיי"ל הכא דשותפין ש"ש המה זל"ז. ממילא בדבר הראוי להשתמש הוי שואל עליו בשעה ההוא מחייב באונסין. אך כר דייקינן נראה לכאורה לומר דהא ליתא רק אדרבה כה"ג לא הוי שואל ואפשר דאף ש"ש לא הוי. דהנה המעיין לקמן סכ"ה בבור של שני שותפין ועבר עליו הראשון ולא כסהו דעכ"פ לכ"ע אין השני חייב לבדו עד שמסר לו דיליה. והוא מהש"ס פרק שור שנגח את הפרה דכ"א ע"ב דקאמר שם דהוי כתנאי. דלרבנן דסברי אין ברירה משיתחיל השני לדלות בו נעשה שומר עליו. וראב"י סובר יש ברירה כמו בחצר השותפין דס"ל דאין אחד יכול לאסור על השני. כן ה"נ יש ברירה והאי מדילי' קא ממלא והאי מדילי' קא ממלא. לכך לא נעשה שומר עליו יעו"ש ופסקו הפוסקים כראב"י כיון דקיי"ל בנדרים כוותיה. והיינו אף דקיי"ל אין ברירה מ"מ כבר האריך הר"ן שם לפרש הפעם דברירה דהכא שאני. ולפי"ז ה"נ בחפץ של שותפות דלדידן דקיי"ל יש ברירה לא נעשה הלה שואל על השני דההוא בדידיה משתמש כמו שלא נעשה בבור שומר על חלק השני ואין לומר דהתם שאני שי"ל באמת שנוטל רק מחלקו אבל הכא הרי משמש בכל הבגד דהרי הש"ס מדמה זה לחצר השותפין דנדרים והתם ג"כ מותר לו להשתמש בכל החצר. ובין ביש בו דין חלוקה ובין באין בו דין חלוקה מותר לו להשתמש התם. ובע"כ כסברת הר"ן שם דבשעה שהוא משתמש בו הוי אז כשלו דע"ד כן קנו מתחלה בשעה שכ"א ישתמש בו יהיה בשעה ההיא שלו. וא"כ ה"נ הוי כן. ולכך אין לו דין שואל עליו רק נראה דהוי כמו לוקח בהמה על למ"ד יום דקיי"ל בסי' שמ"ו דהוי רק שומר חנם עליו. כן ה"נ אף ש"ש לא הוי כיון דבשעה ההיח שמשתמש בו הוי שלו והוי רק כלוקח לזמן דבאמת לאח"ז כשיטלנו חברו יהיה נחשב כשלו. מיהו השתא יש לו עליו דין לוקח לזמן שפטור אף בגניבה ואבדה רק כשומר חנם הוא. ומה דאמרינן שותפין ש"ש הם. היינו בדבר שאין עומד להשתמש בו רק לעסוק בהם במו"מ וכדומה זה ל"ש הך סברא של הר"ן דאדעת כן לקחו שיהיה של כ"א בשעה שישתמש בו. לכך הוי של שניהם ואחד שומר עליו בשעה שהוא בידו משא"כ בדבר הראוי להשתמש אמרינן יש ברירה והוי של כ"א בשעה שהוא משתמש בו והוו כלוקח לזמן ודוק בזה:
סעיף יו"דאו שמכר בהקפה וכו'. ואם היה ריוח. הריוח לאמצע. נ"ב. הנה נראה דזה דוקא באם מכר סחורה ממש שייך דין זה. אבל בשוכר אראנדא וכדומה שדרך הוא שכל מוכר י"ש שלו צריך לשלם להמחזיק אראנדא כך וכך מכל טאפ והי' שותפין בדבר ושותף אחר הקיף לאחרים למזוג בהקפה והיה הדרך שלא למזוג בהקפה רק לשלם מיד ואחד הקיף להמוזגים ועי"ז נעשה הפסד שכמה מוזגים לא שלמו חובם ונפסדו וכעת באו לדין שהתובע אומר שלא היה לו להקיף רק להכריחם לשלם מיד. והנתבע אומר שאם היה אומר להם שישלמו מיד לא היה מוזגין כלל. וסוף סוף לא הו"ל הפסד. ושותף השני אומר אם הם לא היו מוזגין היו אחרים מוכרין יותר והיו להם יותר. גם אולי היו משלמין הם. והנתבע משיב שאם לא היו מוזגין הם לא היו אחרים מוזגין יותר כי מה שמכרו הם היו מחמת מזל דבי תרי עדיף. נראה לפענ"ד דהדין כך שיחשבו כל עסק האראנדא שאם בלי חובות הנפסדין היה עולה גוף הקרן שלהם ואין מפסידין מכיסם כלום בזה אין כח ביד התובע להכריח את הנתבע לשלם לו הפסדו ולומר שאם לא היה מקיף להם הי' פורעין והי' ריוח בדבר והוא פשע ויהיה ההפסד לעצמו. רק אולי לא כן הוא ומספק אין לחייבו לשלם מביתו ולחייבו בחיוב חדש. אבל אם היה היזק בהראנדא ע"י הפסד החובות הלא א"צ התובע לשלם חלק היזק דבכה"ג אמרי' להיפוך. אולי ע"י פשיעת השני נעשה ההיזק ואם לא היה מקיף לא היה נעשה ההיזק ומספק אין לחייבו אף אם א"צ התובע לשלם מביתו רק שיש לו ממון בשותפות ואף אם שותף השני מוחזק בממונו כיון דכאן א"א לטעון טענת ברי לכ"א דזה דבר שא"א לעמוד על האמת לא מהני תפיסתו בשמא וכל הדבר השייך בשותפות הוא בחזקת שניהם ואין לחייב את התובע בחלק היזק שלו מספק וא"א להטיל עליו חיוב חדש. ובפרט כיון דהשותף השני שעשה חובת האראנדא הוא ודאי חייב עכ"פ בהיזק שלו כפי חלקו. וגם אם יש ספק אי נתחייב גם בחלק השני ע"י פשיעה שלו או לא. והשני הוי ספק אם נתחייב כלל בהיזק החובות לבד אין ספק מוציא מידי ודאי. כיון דשותף שעשה החובות צריך ודאי להפסיד כפי חלקו ולשלם דמיהם. והשני הוי ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. וכמ"ש האו"ת סי' ק"ז גבי דין קדומה ששייך בו אין ספק מוציא מידי ודאי. ובמק"א הארכתי בזה. ובארתי דבריו דנדון דהתם שייך שפיר לדין אין ספק מוציא ודאי ואינו דומה לספיק' דדיני. וה"ה אם היה הדרך ליתן בהקפה רק שהתנה בו השותף השני שלא ליתן בהקפה והוא לא שמע לדבריו ג"כ דינא הכי ודוק היטב:
סעיף ידנ"ב הנה אם השותף מכר גם חלק חברו שלא מדעתו אם יכול הלוקח לטעון אולי הי' ברשות חברו עיין לקמן בחו"מ סי' קפ"ה סעיף ה' ב' דעות בזה. אך עיין בתשובתי מ"ש לק' זיוועהל העלתי דבכה"ג לכ"ע יכול הלוקח לטעון כן במטלטלין שהוא מוחזק אבל בקרקע אינו נאמן דקרקע בחזקת בעלי' עומדת וחזקה הנהוג בזמנינו דין מטלטלין יש לו. ואם דרכם של אחד למכור בלא"ה מעשיו קיימין אף אם הוי בלי ידיעת חברו כמ"ש בב"ש באה"ז סי' פ"ו עיי"ש:
סעיף טובהג"ה ואם שינה או פשע או עבר על תנאו נ"ב נראה דהיינו דוקא אם לא הותנה בתנאי כפול דבאם יעבור יתבטל השותפות רק דהוי ס"ד מכח אומדנא יתבטל קמ"ל דבזה לא אזלינן בתר אומדנא. אבל אם הותנה בת"כ שבאם ישנה יתבטל השותפות ודאי אין אחרי תנאי שבממון כלום ובטל השותפות וז"ב ופשוט:
סעיף טזנשתתפו סתם ולא קבע להם זמן. נ"ב עיין בש"ך ס"ק כ"ט. ועיין בש"ך לקמן ס"ק מ"ם וצ"ע. ונראה דא"ש דהיכי דיש זמן להשותפין כגון ששכרו או קנו לזמן או בשט"ח שמתחלה לוו ע"ד שהלוה ישלם להם א"כ אין לומר בזה גוד או אגוד שבזה שייך הטעם דמוהר"י מג"ש שהרי נתרצו תחלה להיות ביחד שותפין לזמן הזה ולא יוכלו לחזור אבל היכא דמיירי שלא הי' זמן ידוע למכירת הסחורה א"כ כיון שלא עשו זמן וליכא זמן אף שעה אחת במשמע. ויכול לטעון שלא נתרציתי להיות שותף עמך רק עד זמן זה ולא יותר ולכך מה שמוכר לאחרים או לעצמו יכול לכופו מכור לי. ואם אתה אומר שהוא בזול קנה אתה בסך זה ולכך כתב הש"ך כאן בלשון פשיטא שי"ל גוד או אגוד. וא"צ לדחוק דהש"ך לדעת המחבר קאמר דהלשון לא משמע כן ודוק:
סעיף יחואם חלק בפחות משלשה לא אמור כלום. נ"ב. נסתפקתי אם נשתתפו תחלה ע"ד לקנות סחורה ולחלוק מיד עם הסחורה אם נמי בעינן ג'. ובלא"ה לא הוי כלום. או בזה כיון דאתנו והסכימו לחלוק די אף בשנים. או אפשר אף בינו לבין עצמו בשוה אם חלק בשוה וצ"ע בזה. מיהו זה פשוט אצלי לדין מה דקיי"ל דשותפין שלקחו מקח הוו אחראין זל"ז. זה ודאי רק כשנשתתפו סתם להיות הריוח לאמצע או לכ"א חלק ידוע אבל אם נשתתפו ע"ד לחלוק הסחור' מיד ודאי לא נעשו אחראין זל"ז למה שיתחדש אח"כ רק לענין תשלומי דמי הקניה לא יותר וז"ב ופשוט. ולספק הנ"ל היה נראה דלישנא יתירא לטפויי קאתי כיון דבנשתתפו סתם נמי הוי מותר לחלוק בלי דעת חברו עפ"י ג'. וא"כ למה לי להתנות בע"כ לטפויי קאתי שיהיה יכול לחלוק בלי ג'. ולכאורה היה נראה מלשון הש"ס פ' א"נ דס"ט והובא בב"י ד"ה נשתתפו סתם אות ב"ד דקאמר אית לך סהדי דפלגית באפי תלתא משמע דבעינן עדי' גם בלי עדים א"נ דפליג באפי תלתא. ותמי' על הרמב"ם והש"ע שלא העתיקו דין זה. ועכ"פ קשה למ"ל עדים יהא נאמן במיגו דאמר שנשתתפו ע"ד לחלוק כך ולא בעי ג' משמע דאף בכה"ג בעינן ג'. מיהו מזה אין ראיה. די"ל דמיירי בהיו עדים דנשתתפו סתם אבל בלא"ה יש לו מגו ובאמת בטוען כן דנשתתפו כדי לחלוק מיד בסחורה י"ל דל"ב ג'. וה"ה בכה"ג נאמן במיגו הנ"ל לומר דחלק בפני שלשה. וכן היה נראה לי עיקר. וכן פסקתי לדינא במעשה אחד שבא לפני בדין מלבוב. ואחד הי' מתושבי קהלתינו ודוק:
סעיף מאועיין לעיל ס"ז בהגהות רמ"א. נ"ב נשאלתי באחד במעשה שאירע ששותף אחד שילם הסעקיראציע וכעת נשרף הבית ואינו רוצה ליתן חלק סיקיראציע להשותף השני. ורצה השואל לדמות זה לאומר לעצמי אני מציל שא"י לומר כן. ובאמת לא דמי כעוכלא לדנא דהתם הוי גוף הסחורה או הממון חוב של שותפין משא"כ בזה הוי רק ריוח דאתי מעלמא ואם היה כפי דעתו לעצמי אני מציל לא היה צריך להאריך בזה כי הדין לעצמי אני מציל הוי רק לענין אם גבה רק חלקו ולא יותר ויש לחקור אם מגיע זה לשותפות או לא. אבל אם גבה יותר מחלקו ודאי המותר שייך לחברו. אבל באמת אין לו דמיון זל"ז וזה הוי רק כשאר מו"מ כמו אם קבל אחריות על ביתו של חברו וכיון דלא היו שותפין רק בבית ולא בשאר מו"מ. וזה הוי רק שאר מו"מ. וגם מה שרוצה השואל לדמות לדין המבואר כאן סי' קע"ו סעיף זיי"ן בהג"ה ובמחבר כאן סעיף מ"א והנה לפי מושכל ראשון היה גם לי נראה כן. אך אחרי היישוב ז"א דהתם דברו תחלה להיות שותפין ונשתתפו יחד אבל כאן לא דברו זע"ז להיות שותפין בסיקראציע ולכן אף אם דחוה למחר אתן כל שלא נשתתפו יחד תחלה לומר שיהיו שותפין בזה ולא אמר בתחל' שיתן חלקו נעשו שותפין בזה וגם לא דמי ליורד ברשות דהתם הפירות הם מגוף הקרקע אבל כאן הוי הנאה דאתי מעלמא. ולכן נראה לי הדין כך. דישאלו את הדינא דמלכותא אם יכול אדם לעשות סיקראציע על בית אחר ולהגיע לו תשלומי השרפה אז אין להשותף השני כלום בזה. אבל אם דת כמלך יר"ה דאין יכול לעשות סיקראציע על בית אחר א"כ מה שזה נוטלהו הוי רק מכח השותפו' בזה א"י לעשו' סחור' בפרתו כו'. בזה שפיר י"ל דין יורד ברשות כמ"ש השואל. כן נלפענ"ד נכון לדינא: