Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 185
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף א'**נ"ב בש"ך סק"א העלה דכמו דאמרינן בגיטין דהיכא דלא חזרה שליחות אצל בעל לא מהני ה"ה במקח וממכר כה"ג לא מהני עיי"ש. ושמעתי אומרים לי בשם ספר תורת גיטין וספר נתיבות המשפט ח"ב שחולק על דין זה. ומחלק דשאני גט דל"מ דהוי כטלי גיטיך מע"ג קרקע משא"כ בממון עיי"ש ואני לא ראיתי בספר הזה עצמו כי אינו נמצא ת"י ולדעתי צדקו דברי הש"ך דנהי דבממון מהני באומר לו טלי חפץ זה מע"ג קרקע היינו דעכ"פ אף בשעה שהחפץ מונח עג"ק עדיין לא יצאו מרשות המקנה כל היכא דאיתא ולכך כשמגביה הלה בציווי ודעת המקנה יש כאן דעת אחרת מקנה אותו שהרי בשעת הקנין ממש המוכר מקנה לו ודעתו מהני שעדיין שלו הוא ומועיל הקנאתו. אבל בשליח המוכר ונותן ולא המקנה בעצמו אז שפיר כתב הש"ך שא"י להיות שליח לקנות מכח ממ"נ אם נחשב שלוחו של המוכר ממש עד שעת הקנין ממש הרי לא חזרה שליחות אצל בעל ולא נחשב שליח וכמשמעות לשון רש"י ותוס' בפ"ב דגיטין ובפ' התקבל דמצד השליחות עצמו יש קפידא במה שאין חוזרת שליחות אצל המשלח ואי נימא שנעקר משליח של המוכר תחלה ועדיין לא נעשה שליח הלוקח ויש שהות לחזור להמשלח שליחותו דא"כ אי נעקר כבר מן שליחות המוכר שוב נהי דמהני ממון טלי חפץ זה מעג"ק מ"מ כאן ליכא דעת אחרת מקנה שהרי המוכר לא ידע מהקנאה שנקנה לו והשליח לא מהני דעתו כיון שכבר נעקר משליח המוכר ואם כן אין כאן מי שיקנה לו. ולהפקר אין דומה כיון דבאמת יש לו בעלים הוא המוכר ממש לכך צריך דוקא דעת אחרת מקנה וליכא. לכך ממ"נ לא מהני כאן וצדקו בזה דברי הש"ך ודו"ק בזה: שם באותו סעיף. נ"ב נשאלתי בראובן ששלח איזה חפץ לשמעון למכור אותו וצוה עליו שלא למכור רק במזומן ודרכו של שמעון ליקח שכר אצל כ"א רק בנ"ד שהוא עם ראובן אהבת רעים ובודאי לא יטול. ועכשיו אירע ששמעון מכר החפץ ולקח אדרוף ולא קבל מותר הדמים ואח"כ ברח הלוקח אם חייב השליח לשלם או לא. הנה תשובתו בצדו כי השליח ששינה מדעת המשלחו חייב לשלם מתרי טעמי א' כי השליח ששינה נחשב פשיעותא וחייב אף בחנם כמ"ש כאן בריש סעיף א' וכן משמע בש"ך לעיל סי' קפ"ג סק"ט ובכמה דוכתא ובסי קע"ו בשותפין מוכח ג"כ דאם מכר בהקפה הוי פשיעותא. ועוד בנ"ד הוי שומר שכר כיון דלא התנה עמו בחנם. ואם הי' רוצה הסרסור היה יכול לתבעו שכרו אף דהוי אוהבו כמ"ש בסי' רס"ד בכל פועל א"י לומר בחנם עשית עמדי ולא מחלקינן בין אוהבו או לא. וא"כ כיון דהי' יכול לתבוע שכרו אם היה רוצה נעשה ש"ש כעין דקיי"ל במפקיד מעות כיון דאילו רצה היה יכול להשתמש בו נעשה ש"ש גם באומן בההוא הנאה דאילו בעי תפוס לי' אאגרי'. וה"ה בזה. ומה דמשמע בסי' קפ"ה ובסי' ש"ג בהג"ה דדוקא בעינן ששלח לו דורן דמשמע הא בלא"ה לא הוי ש"ש אף בסתמא דאי בפירוש שיהיה ש"ש לא הוי מהני דורן. ובע"כ מסתמא מיירי ומ"מ לולי הדורן לא הוי ש"ש התם מיירי שאינו עושה פעולה רק שמירה ובזה אין לו שכר בסתם דדוקא בעושה פעולה אין דרך אדם לעשות בחנם ומגיע לו שכר אף בסתם אבל שמירה בלי מעשה דרק להתחסד זה עם זה אין לו שכר בסתם. כן מוכרחין אנו לחלק. אבל זה אמת דאם עושה לו פעולה היינו דין סרסור ואף בסתם נעשה ש"ש ואין פנאי להאריך. ע"כ השבתי ודו"ק בזה: שם סעיף ה' וחזר בו אחר שקניתי נ"ב עיין בחיבורי לאו"ח ה' פסח סי' תמ"ח בתשובה לק' אוזיראן מ"ש שם דרך אגב לבאר אם שייך פלוגתא זו גם בקרקע או רק במטלטלין. דבקרקע י"ל גם הרמ"א מודה גם כתבתי בדין אם טען שחזר בו קודם שמכרו השליח דנאמן לכ"ע עיי"ש:
סעיף וכל סרסור וכו'. וי"א דוקא שלא אמר לו מכור וכו'. נ"ב נלפענ"ד דה"ה בדבר שיש קפידא להמוכר למי נמכר ענין המקח. כגון שרצה למכור חצי הבית שלו או כולו רק שיש לו עוד בית אצלו ודרך האדם להקפיד על השכן מי יהיה שכנו הטוב או רע. וכן נמי בבהכ"נ במקומות דשם ג"כ דרך האדם להקפיד עם מי יעמוד ומי שכנו אז כל כה"ג אם מכר השליח לאחד ואח"כ טוען המוכר אינו רוצה למכור לזה ג"כ דינו כמו במעות כאן אם אומר שאינו רוצה למכור בדמים הללו אף שנתן לו למכור סתם מ"מ יכול לומר איני רוצה רק בכך וכך א"ב ה"ה באדם הלוקח אם הוי דברים שדרך ב"א להקפיד על הקונה ושוכר ויש לו קפידא הוי ממש כמו אם לא הזכיר סכום המעות וטוען אין רצונו בדמים הללו. אבל אם אמר מכור לכל מי שתמצא דינו כמו במה שתמצא וא"י לחזור בו אח"כ כן נראה לפענ"ד נכון לדינא. וכן מעשה בא לידי. ופסקתי כן והוא נכון ומ"ש כאן בש"ע ראובן אומר במאה אמרתי לך למוכרו וכו' עיין בנה"מ כאן כמה הערות לדינא בזה. ובתשובתי לק' סטאניסלאב בחיבורי לחו"מ מהדורא ה' שם ישבתי קושית הנה"מ שפלפלתי הרבה מזה. והעליתי לדינא באם לא היה שוה מאה באמת וגם בדין אם נאבד מיד הסרסור כה"ג בפשיעה או בגניבה כמה חייב לשלם עיי"ש. ומ"ש הנה"מ דקיי"ל כר"מ ע"ד בעה"ב נקרא גזלן דבריו תמוהין להמעיין בהרא"ש פ"ו דב"מ דע"ח ובהה"מ הובא בסמ"ע סי' ש"ט ובש"ע שם מוכח דלא קיי"ל כר"מ ובע"כ כוונת הש"ע כמ"ש בתשובה הנ"ל טעמו ונ"מ לדין חדש שכתבתי שמה עיי"ש: סעי' ובהג"ה אבל אמר לו מכור במה שתמצא. נ"ב לכאורה נלפענ"ד דמוכח גם מפרש"י כן במס' ב"ב דנ"א ע"ב ד"ה הנושא ונותן באמנה וכו' שאמר לו מכור במה שתוכל וכו'. אין לו עליו הנאה לומר יותר הי' שוה וכו'. א"כ מזה מוכח שאין יכול לחזור בו ולומר שלא נתרצה בדמים הללו אף אם מכר בשיעור הנאה ויותר כיון דאמר לו מכור במה שתוכל א"י לחזור בו כדעת הראב"ד והרמ"א. וכעת לא גרם הפנאי להאריך יותר ודו"ק: והנה נשאלתי בראובן שאמר לשמעון יודע אני שיש ללוי סחורה הוי סרסור שימכרנו לי והלך הסרסור והשתדל אצל לוי בנדון המקח ולא היה יכול להשוות אותם והשיב לראובן כי לא יוכל לקנותו בדמים שהוא רוצה והלך ראובן ושלח סרסור אחר והשתדל הסרסור הזה עד שמכרו לוי לראובן בדמים מועטים כמה שרצה הסרסור הראשון ליתן לו וכעת תובע סרסור הראשון שכר סרסרות שלו. ונשאלתי מה דינו והשבתי דהנה הרמ"א כתב בסי' זה סעיף וי"ו כאן דאם אמר לשמעון שלוי שונאו וחזר ומכרו לו חייב ליתן לשמעון סרסרותו וכו'. והנה הרמ"א קיצר כאן במקום שהיה ראוי לו להאריך דהמעיין במקור דין זה בהרא"ש מוכח שם דדוקא אם חזינן דהוי ערמה בדברים דמחמת ערמה דחה הסרסור אז צריך ליתן לו שכרו. אבל כל דלא הוי ערמה בדבר רק דאפשר דהוי שונאו והשני הפציר בו מאד ומחמת הפצרתו מכר לו שפייסו הקונה בינתים או דלא היה שוין בענין קניית המקח ובא השני והשוה אותם כל כה"ג דליכא ערמה דיש כמה ב"א דמתחלה אין רוצה למכור בכך וכך עד שמרבין עליהם רעים והפצרת דברים או דמתיישב בדעתו ורואה דאין לו קונים טובים כל כה"ג דליכא ערמה אין מגיע להראשון שכר סרסרות דכמה קנינים נעשים כן יעו"ש בלשון תשובת הרא"ש והבן. ושוב ראיתי בשו"ת נודע ביהודא מה"ת בחו"מ שהשיב כן ותה"ל כוונתי לדעתו בזה. אך מ"ש שם בתשובה דבזה אין להשדכן רק תרעומות על הבע"ד אין נראה כן. לא מבעיא אם לא ידעו הבע"ד משידוך זה וכן הגומר לא ידע מזה רק עפ"י דעת השדכן הראשון וכן הסרסור דצריך ליתן לו שכר הראוי לו עבור כן אף גם ידעו בלי הראשון ממנו מ"מ כיון דאין דרך שישתוו הצדדים רק אחר הרבות דברים עם כל אחד ואחד שזה ינוח מקצת מדעתו וזה יוסיף א"כ אף שלא היה יכול השדכן או הסרסור להשוותם ממש מ"מ הוקל אצל השני דהיה נקל לו להשוותם בטרחא מועטת. ואם לא הוי הראשון היה צריך להשתדל טרחא יתרה להשוותם אחרי שהיו רחוקים זה מזה הרבה א"כ היה מסייע להשני לכך צריך ליתן לו כפי אשר ישוו הב"ד כמה היה שוה טרחתו אבל חלק מחצה אין לו רק העיקר שייך להגומר כל דלא חזינן ערמה בדבר שדחה להראשון דרך ערמה וז"ב ונכון לדינא:
סעי' יסרסור שנתן כלי לבקרו. נ"ב הנה בטעם חיובו אם הוי מכח לוקח או שואל יש בזה חילוקי דעות עיין בר"ן פ"ק דע"ז בש"ס דט"ו בסוגיא דנסיוני ובהרא"ש בב"ב דפ"ח ובנדרים דל"ח ובר"ן והרא"ש שם ודבריהם סותרים זא"ז. ובתשובתי לק' באטישאן הארכתי ליישב דבריהם בעזה"י ודו"ק: