Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 205
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף א'**נ"ב ק"ל טובא מ"ט לא כתבו הפוסקים ראשונים ואחרונים דבאונס מיתה מרש אף בתלוהו ויהיב הוי מתנה ול"ב מעות. והרי ש"ס מפורש היא בגיטין פ"ה דנ"ה ע"ב גבי לא דנו בו דין סיקריקון וזה"ל רש"י שם הלכך אגב אונסי' כי אמר לי' שא קרקע זו ותניחני אקני בלב שלם. וקיי"ל תלוהו וזבין זביני' זבינא עכ"ל. וכן לשונו במשנה ד"ה לא הי' סוקריקין וכו'. וא"כ מוכח דבאונס מיתה. אף במתנה קנה. והן אמת דאין לשון רש"י מדוקדק מ"ש דקיי"ל תלוהו וזבין הרי התם הוי זבינא. והוי אגב הנאת זוזי וכאן הוי מתנה ובע"כ כוונתו רק לראי' היכי דמוכח דגמר ומקנה בלבד הוי מכירה ה"ה נמי במתנה היכי דמוכח דגמר ומקנה הוי מתנה. והנה לשון הש"ך ביו"ד סי' רל"ב ס"ק מ"א וזה"ל וצ"ע להקל באונס מיתה שהוא מבורר די"ל בי' אגב אונס גמר ומקני כמ"ש בפסקי מוהרא"י וכו'. ותמי' לי למה לא הביא מן הש"ס הנ"ל דש"ס מפורש הוא כן שוב ראיתי במרדכי פ' הנזקין אות שצ"ה דמונח שם דיש בזה דעות דתחלה משמע מדברי ר"ת דתמיד הוי כן דע"י מיתה גמר ומקנה והוי כמו תלוה וזבין. אבל אח"כ הביאו דברי הר"מ בתשובה ומוכח שם דתחלה ס"ל דדוקא בסוקריקין דהוי תחלה הגזרה מאן דלא קטל ליקטל דיודע הישראל דודאי יהרגנו אז גמר ומקנה. אבל בעלמא היני דביד הנכרי שלא להורגו עביד איש דגזים ולא עביד ולא גמר ומקני ובזה הוי א"ש שיטת הפוסקים שלא העתיקו דין זה אבל אח"כ מחלק בחילוק אחר דהיכי דלא מחוסר גוביינא בזה קנה ע"י אונס מיתה אבל היכי דמחוסר גוביינא לא קנה ע"י אונס מיתה ולפי"ז היכא דנותן להגזלן מיד ולא מחוסר גוביינא קנה הגזלן ותמיה לי שלא כתבו מזה הפוסקים ראשונים ואחרונים דבר והנה עפ"י דברי המרדכי הנ"ל היה א"ש דברי הש"ך בי"ד שלא הבי' דברי הש"ס דמשם אין ראי' די"ל כיון דהוי הגזירה מאן דלא קטל לקטלוהו אך הרי הש"ך כתב בלשינו היכי דהוי אונס מיתה מבורר. ואם הוי מבורר אונס מיתה מוכח מן הש"ס דגמר ומקני והו"ל להביא דברי הש"ס. ואם מיירי הש"ס במחוסר גוביינא האיך הבי' דברי המרדכי שהרי במרדכי מפורש דבמחוסר גוביינא הוי אונס ובטל החרם ע"ש וצ"ע: והנה אין לומר דלכך לא כתבו הפוסקים דין זה דבאונס מיתה גמר ומקני מכח דהיינו דין סוקריקין האמור בסי' רל"ו אך ז"א דהתם בע"כ מיירי היכא דמתיירא הנכרי לקטלו וכדמוכח בש"ס מקור דין זה דדוקא בבתרייתא דאמרו כל דקטל לקטלי' לכך יש בו דין סוקריקון דאמר למחר תבענא לי' בדינא. ומוכח שם להדיא הא אם אינו יכול לתבעו בדין ל"ש בי' דין סוקריקין וא"כ הו"ל לבאר זה היכא דאין אחריות הגזלן כגון שר ומלך וכדומה אז הוי מתנה. ואפשר כיון דלא שכיח הוא לא כתבוהו. דומה למ"ש החק יעקב ה' פסח סי' תנ"ד דלכך השמיט הרי"ף דין אוונכרי מכח דאין אוונכרי בבבל עיש"ה. והנה אזכור מילתא דתמי' לי להיפך על הש"ך מה שכתב די"צ עבור אונס מיתה גמר ומקנה הרי אדרבה מוכח בש"ס וחו"מ סי' רל"ו דאף באחריות מיתה לא גמר והקנה כיון דיכול לתבעו והגזלן חייב מיתה אם יהרגנו כזה לא גמר והקנה ולכך נוהג דין סוקריקין וגם בעינן יב"ח אבל קודם יב"ח מחזיר בחנם וא"כ מה זה זה שכ' הש"ך דמחמת אונס מיתה גמר והקנה וצ"ע:
סעיף הבהג"ה מיהו אם כבר נכתבה המודעא וכו'. נ"ב לעיל בסי' ל"ט בביאור דברי רבינו יונה שם תמהתי למה יועיל עדותן להצטרף הרי הוי חצי דבר בשלמא להך דעה דס"ל כל היכי דראו כל מה שיכולין לראות באותה שעה הוי דבר שלם א"ש כמ"ש שם. אבל להסוברים דבעינן דוקא שיועיל עדותן לשום דבר כאן עדות כל אחד אינו מועיל כלל וצריך לומר שבאמת הפוסקים הללו שממנו הוציא הרב דין זה ס"ל כדעת הפוסקים דהכל תלוי באם ראו כל מה שיכולין לראות. ולפי"ז לדידן הוי ספקא דדינא. והנה לכאורה היה נראה ראי' לדעת הפוסקים מן הש"ס דמכות דף וא"ו ע"ש בתוס' ד"ה או אחד רואה אותן מצטרפין שהקשו. וא"ת והיכי מהימני לי' למתרה שראה אותן כדי להרוג את זה. וי"ל דמיירי שיש עדים שמעידים שראו שהמתרה רואה אותן אך לא ראו המעשה אותן עדים עכ"ל: והנה לכאורה תמי' טובא דהרי הוי חצי דבר כיון שרא המעשה אין יודעין אם ראה המתרה אותן וכן עדים שראו שהמתרה רואה אותן לא ידעו גוף המעשה וא"כ הוי חצי דבר ממש ולא מהני אף לרבנן. בשלמא להני פוסקים דס"ל דבעינן כל מה שיכולין לראות באותן פעם י"ל דהרי התראה הוי קודם המעשה. וא"כ י"ל בשעה שראו העדים שהמתרה רואה אותם א"כ עדיין לא נעשה המעשה אז בשעה שהתרה בו המתרה וראה את העדים. א"כ עדים המעידים שהמתרה ראה מעידין כל מה שהי' יכולין לראות באותו פעם שמעידי' עליו עדותן ולעמוד לראות גוף המעשה אין חייבים לעמוד יותר. אבל לאינך פוסקים דס"ל דבעינן שיועיל עדותן לשום דבר קשה. ולפי"ז הי' מוכח דלא כוותייהו דלדידהו נשאר קושית התוס' בדוכתה מיהו כד דייקינן א"ש דהרי מפורש בש"ס דמס' סנהדרין גבי מי שהרג חת הנפש שלא בעדים מכניסין לכופה. ומקשה שם הש"ס וכו' ומשני בעדות מיוחדת א"כ מוכח דאף בעדות מיוחדת לא מהני להרגו בב"ד מועיל להכניסו לכופה וא"כ אהני סהדותייהו של גוף העדים שאם לא יהי' עדים שהמתרה ראה אותן יועיל עכ"פ להכניסו לכופה ושוב לא הוי חצי דבר כיון דרק כת אחד לא הוי חצי דבר כמ"ש הפוסקים בכמה דוכתי ודו"ק וא"ש: שם ס"ה י"א שאפילו אמר לעדים כתבו לי מודעא וכו'. נ"ב הנה נרא' לי דכל מודעא בעינן שיאמר להם כתבו לי מודעא אבל באינו אומר כתבו לי והם כתבו המודעא ל"מ אח"כ המודעא עד שיעידו כן בפה. ובלא"ה הוי מפי כתבם וראי' לזה ממ"ש הכנה"ג בסיכ"ח בהגהות הטור אות י"ב שבמחאוה צריך לכתוב פלוני העדנו על עצמו לכתוב עליו שמיחה וכו' ובל"ה הוי מפי כתבם. וכ"כ הרמ"א בסי' קמ"ו ס"ס עיי"ש. וא"כ הרי בש"ס השווה אותם דאמר מחאה ניתן לכתוב ומודעה ניתן לכתוב. ואם במחאה בעינן שיעש' אותם שלוחין לכתוב ה"ה במודעא נמי הוי כן דבעינן שיאמר להם לכתוב ואף דהסמ"ע שם כתב דאף בסתם באם מייחד עדים לכך דעתו שיכתוב מ"מ הרי טעמו בצדו שכתב הסמ"ע כיון דכוונתו להיות מוחה כדי להוציא קול א"כ הוי דעתו שיכתוב א"כ דוקא במחאה שדעתו להוציא קול אבל במודעא דאדרבה רוצה הוא להיות בסתר כידוע ודאי לא מהני רק שיאמר לעדים לכתוב ובלא"ה הוי מפי כתבם. ועוד הרי הסמ"ע לא כתב רק דהוא א"צ לומר בפירוש כתבו אבל העדים צריכין לכתוב בו פלוני העדנו לכתוב וכדמפורש בלשון הנ"י בב"ב וברמ"א אבל אם הם לא כתבו לשון זה מודה הסמ"ע דלא מהני וא"כ ה"נ במודעא וז"ב ונכון לדינא. ועיין בחיבורי לאהע"ז מהדורא חי"ת סי' כ"ח ודוק:
סעיף יאבהגה"ה אם חזר וביטל וכו' נ"ב עיין בתשובת מוהרי"ט ח"ב חלק חו"מ ס"ס מ"ג שהאריך בטעמו של דבר למה מהני גם העלה שם לדינא דאם תחלה נשבע בשעת המודעא שלא יחזור מהמודעא כל זמן דלא יקרע את המודעא אז ל"מ כל הביטולין כיון שנשבע גם לא קרעו עדיין עיי"ש ותבין ועיין בחיבורי עה"ת פ' עקב שנת תר"י מה שהוכחתי מדברי התוס' פ"ט דשבת ד"ה מכאן מודעא רבא לאורייתא ממ"ש בלשונם ושמא אח"כ יהיו חוזרין בהם מדלא כתבו בדרך וי"ל דאח"כ חזרו בהן ולמה כתבו בלשון שמא וגם למה כתבו יהיו אח"כ חוזרין בהם הו"ל אח"כ חזרו בהם לשון עבר מוכח דבאמת לא חזרו בהם כלל רק דחשש הקב"ה שמא יחזרו בהם לכך כפה אותם שלא יחזרו בהם. והנה מזה נלמוד חדש באם נתרצה למכור לחברו איזה דבר וטרם גמר הקנין במעשה נתירא הלוקח פן יחזור בו המוכר והתחיל לאונסו לגמור המכירה וכן עשה המוכר אז הוי בו מודעא ונחשב אונס אף אם לא חזר בו תחלה כל המוכר ומיהו במכר לא משכחת לה זה דהרי צריך מסירת מודעא תחלה וממ"נ אם מסר מודעא תחלה הרי חזר בו ואם לא עשה מסירת מודעא תחלה בלא"ה לא הוי אונס רק נ"מ למתנה או להתרצה למכור פחות משויו בענין דלא בעינן מסירת מודעא ואף דנתרצה תחלה ליתן לו ולא ראינו חזרה כלל מ"מ כל דבשעת גמר המתנה והקנין אנסו המקבל מחשש שמא יחזור בו נחשב אונס ולא נחשב המעשה של הנתינה לכלום ובטלה הניתנה והוא חידוש דין לפענ"ד: שםסי"א בהג"ה בד"א במכר אבל במתנה וכו'. נ"ב ה"ה מזה למדתי בעזה"י בדין אחד דאף דפשרה דינה כמכר מ"מ היינו רק אם מוסר מודעא על גוף הפשרה אז כיון דטוענין זה כנגד זה נחשב כמכר אבל אם כבר נעשה הפשרה המועיל עפ"י דין ולא רצה אחד לקיים הפשרה וההכרח לוותר לו הבע"ד השני עוד מן הפשרה בזה כיון דאין אחר הפשרה כלום. שוב המותר הוי רק כעין מחילה ומתנה ואף דביטל כל הבטולין מהני מודעא אף שביטל יפסל כל העדים כיון דהוי הכל באונס ודו"ק:
סעיף יבבהגה"ה וכ"ז באנסוהו למכור דאמרינן אגב אונסא וכו'. נ"ב עיין בחיבורי לתורה פ' ואתחנן תרי"א לפ"ק שהעליתי דוקא לקנות במעות אינו קנין אבל אנסוהו לקנות במתנה הוי קנין ותתהפך כחומר חותם להקנות במתנה לא מהני באונס ובמעות הוי קנין באונס ולקנות הוי להיפך לקנות במעות לא הוי קנין באונס ולקבל במתנה הוי קנין עיי"ש כי כתבתי מילתא בטעמו ועפ"י דברינו בחידושינו לה' קידושין סימן מ"ב במהדורא קמא עיי"ש ודו"ק: