Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 28
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
סעיף א' כל מי שיודע עדות לחברו בין שיש עד אחר עמו בין שהוא לבדו ואם כבש עדותו וכו' נ"ב עי' בסמ"ע שכ' דזה נלמד מקרא דאם לא יגיד ונשא עוונו יעו"ש והנה לכאורה ק"ל טובא על הטוש"ע וסייעתם דהמעיין בלשון הש"ס בב"ק פ' הכונס גבי השוכר עדות שקר וכו' והכובש עדותו דפטור מד"א וחייב בד"ש ופריך הש"ס דאורייתא הוא דכתיב אליונ"ע וכו' ומשני בע"א א"כ מוכרח לכאורה דבע"א ל"ש אל"י דאם גם בע"א שייך כן א"כ הדרא קושיא הנ"ל דהו"ל דאורייתא. ובע"כ דבזה ל"ש אל"י והכא משמע בין בשנים בין בע"א דינם שוה לאם לא יגיד ובש"ס מוכח להיפוך ולפי"ז הי' צ"ע גם על מה דאי' בסי' כ"ט דאין ע"א יכול לחזור מעדותו ולדעתי הדבר ל"ע שהרי זה נלמד רק מאל"י דכיון שהגיד שוב א"ח ומגיד וכיון שזה הפסוק מוכח בש"ס דהדין דוקא בשנים ובע"כ דהטעם הוא כמ"ש רש"י שם דכ"מ שנא' עד הרי כאן שנים. א"כ וגם דין זה הוי רק בשנים דוקא. אבל בע"א כיון דאינו בכלל אל"י להיות עובר אם אינו מגיד כן נמי אינו בכלל כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד כיון דזה נלמוד רק מקרא והפסוק מוכח בש"ס הנ"ל דמיירי בשנים לא ביחיד. ועוד נראה מצד הסברא דזה תלוי בזה דבשניהם כיון שעברו אם לא יגידו האמת ואם לא יגיד ממילא אמרי' דמסתמא כל מה שאמרו בתחלה אמרו האמת דהרי לא עברו אאל"י לכך הוי עדותן הראשונה אמת דמסתמא דייקי בתחלה לומר האמת. אבל בע"א כיון דאינו בכלל אל"י י"ל דלא דייק מתחלה ועכשיו אומר האמת ובפרט אם אמר מתחלה איני יודע לך עדות. די"ל דמתחלה לא רצה להעיד ועכשיו אומר האמת. לכך נלפענ"ד דיכול לחזור בו כ"ז שלא העידו שניהם יחד אך מדברי כל הפוסקים משמע להיפך וצ"ע בזה טובא וע' קצוה"ח סק"ג מה שהביא בשם הירושלמי והר"ן מוכח ג"כ דבע"א ל"ש אל"י יעו"ש ודו"ק: שם ואין חילוק בין שהוא אחד לבדו נ"ב בס' או"ת רוצה לומר שלדידן דקיי"ל שבועת היסת א"כ אף בלא העד מחיוב לשבע או ע"א אינו מחיוב לילך להגיד כי אין חילוק בשבועה בין בנק"ח או לא. ואם לא ירצה לישבע לשקר גם היסת לא ישבע וכו'. אך אח"כ דחה זה אבל בזה הסכים לדינא שאם הוא כבר חייב שבועה דאורייתא מכח דהודה במקצת ודאי דאין אחד מחוייב להעיד כי אין נ"מ בעדותו ולפענ"ד בשנים אין נראה כדבריו בדין הראשון ודאי דנ"מ רבתי שהרי קיי"ל דשבועת היסת יכול להפוך ובשבועה דאורייתא א"י להפוך וא"כ אפשר שהנתבע אינו חשוד לשבע שקר רק כשיהי' החיוב מהיסת לאמר לו השבע אתה וטול. ויהי' מוכרח התובע לשבע ובאמת אינו רוצה לישבע אף באמת. אבל כשיעיד לו יהיה חייב שד"א ויהי' חייב. אז או ישבע או ישלם בלא שבועה. ואם ישלם לו ואח"כ יתבענו שנית אז לא יהי' צריך לישבע אף היסת שיהי' לו עד המסייע וכו'. ואף שכבר חייב שבועה דאורייתא שהודה במקצת מ"מ י"ש נ"מ בהעד כי אולי יביא הנתבע ע"א שמעיד כדבריו. ואז יהי' לו עד המסייע ליפטר משבועה אבל עכשיו שיעיד זה העד כדברי התובע אז אפי' יביא הנתבע ע"א יהי' עד נגד עד ושניהם כמאן דליתא וחייב שד"א מכח דהודה במקצת כמש"כ הש"ך בסי' פ"ז יעו"ש וודאי יש נ"מ בעדותו ומחיוב להעיד כנלפענ"ד פשוט ונכון לדינא. והנה האחרונים הביאו הסוגיא דב"ק דף נ"ו דמוכח שם דבע"א לא שייך אם לא יגיד וע' בנתיבות המשפט וראיתי בספר אחד שהביא בשם היראים סי' רמ"ג שנסתפק בזה אם בע"א שייך אל"י. ותמה עליו דהרי הוא ש"ס מפורש בב"ק הנ"ל. ולפענ"ד לק"מ מתרי טעמי אחד י"ל כאן דע"א פועל לשבועה ומי יימר דמשתבע דילמא משלם א"כ הוי עכ"פ גורם לממון וכמ"ש הרא"ש גבי מיגו לאפטורי משבועה דשבועה אתיא לכלל ממון. אך הרי קיי"ל גורם לממון לאו כממון דמי. וע' בש"ך סי' שפ"ו דדעת בעה"ת דדינא דגרמי וגול"מ חד דינא הוא. וכיון דדיינינן דינא דגרמי קיי"ל דגורם לממון כמ"ד. לכך א"ש דס"ל להיראים דהך ברייתא דב"ק מוקי לה הש"ס כמ"ד גורם לממון לאו כמ"ד ולכך ל"ש באחד אל"י אבל הוא ס"ל כדקי"ל גורם לממון כמ"ד לכך שפיר י"ל דגם ע"א גורם לממון כמ"ד ולכך שייך ביה אם לא יגיד. ועוד י"ל הרי בע"א אם הנתבע טוען א"י הוי משואיל"מ. וא"כ שפיר נ"מ בעדותו דדילמא יטעון הנתבע א"י וישלם רק הרי איכא פלוגתא בפ"ז דשבועות ורב ושמואל ס"ל חזרה שבועה לסיני וכו' ולכך הש"ס אזיל למ"ד דלא ס"ל משואיל"מ לכך שפיר פטור בע"א מאם לא יגיד. או י"ל לדידן דקיי"ל משואייל"מ י"ל שפיר דאף בע"א חייב אם לא יגיד כיון דאולי יטעון הנתבע א"י והברייתא לא קשיא ליה די"ל דמוקי לה בעבדים ושטרות וקרקעות במה דל"ש שבועה או כגון בין היורשים דאין שייך בהן משואיל"מ וא"ש ודו"ק: שם (סעיף א') בסמ"ע סק"א. ע' באו"ת מ"ש דאם נשבע שלא לגלות לשום אדם הוי כולל ולא הוי שבועת שוא. וע' בחיבורי לאהע"ז ה' גיטין בתשו' לק' קאלימייא [מהדורא ח' סי' רס"ו] שם כתבתי דלא כן הוא. דלא נחשב כולל דאינו דומה לכל כולל ע"ש בטעמו כי טוב הוא: שם (סעיף ב') נ"ב ע' או"ת ובקצוה"ח כאן שהאריכו בדין אם פטור מכח קלבד"מ אם חייב לצי"ש היכא דעבדינן החומרא ואם מהני בזה תפיסה ונ"ל ראי' לזה מדברי הרמב"ם ה' מעילה פ"א ה"ג. כל המועיל בזדון לוקה ומשלם וציין שם המגיה להקשות הרי אין לוקה ומשלם כמ"ש הרמב"ם ה' תרומות. וכ' לעיין בשו"ת דבר שמואל אין ספרו בידי. ולפענ"ד נראה דהרמב"ם ס"ל דמהני תפיסה בקלבד"מ אף היכי דעבדינן החומרא וא"כ זה ודאי דאחר התפיסה אם חזר המתחייב ותפסו ממנו שוב חייב להחזיר לו מדינא כיון דכבר זכה בו. וא"כ ה"נ בהקדש נחשב ההקדש כמוחזק כיון דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. וגם הרי אמרי' הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד וגם אמרי' בכמה דוכתא דיד ההקדש על העליונה וכן הוא בפ"ק דב"מ דהקדישה הרי היא כתקפה עיי"ש. וא"כ הוי ההקדש כתפס. לכך ל"ש קלבד"מ בהקדש ושוב חייב להחחזיר מדינא. אבל התם בה' תרומות דהוי התשלומין לכהן לכך פטור מכח קלבד"מ. ואין זה סותר להש"ס דפסחים דכ"ט דקאמר באוכל חמץ של הקדש וכו' וי"א לא מעל וקאמר הש"ס מאן י"א רנב"ה הוא דס"ל כרת פוטר מתשלומין. ואמאי הרי ההקדש הוי מוחזק. אך נראה דא"ש דמה דאמרי' דחייב לצי"ש. וממילא אם תפס מהני היינו רק היכי דלולי דקלבד"מ הי' חייב התשלומין מדינא אז נהי דהוי קלבד"מ פוטר רק מדינא אדם ולא מדיני שמים והיינו כגון אוכל הקדש במזיד דגם בד"א חייב לשלם. ולכך נהי דכאן פטור מכח קלבד"מ מ"מ בד"ש חייב ומהני תפיסה ג"כ. אבל באוכל בשוגג ולעניין חומש דבהדיוט ל"ש חומש רק בהקדש. א"כ בזה החיוב גופו של החומש הוי רק לצי"ש וממילא היכי דהוי קלבד"מ פטור אף לצאת י"ש ונחתינן חד' דרגא וכיון דליכא חומש פטור אף מקרבן כמ"ש שם התוס'. ומה שהקשה הקצוה"ח והאו"ת מסנהדרין דע"ב מרבא דאגנוב לי' דיכרי מ"ט לא קבלם הרי מהני תפיסה. ומה שתירץ האו"ת דע"כ אסור כתפוס אינו נראה לי דלו יהא כן הרי התם באמת מדינא היו חייבין גם להחזיר וכאן דלא קיי"ל כרב רק דרבא החמיר על עצמו הואיל ונפיק מפומי' דרב והוי רק חומרא וא"כ כיון דעכ"פ מדינא חייבים לשלם דלא קיי"ל כרב. א"כ נהי דלא רצה לעבור על דברי רב עכ"פ תפיס' שוב מותר לתפוס כיון דאף לרב תפיסה מהני. ואיסור ליכא לכתחלה כיון דמדינא לא קיי"ל כרב. אך נראה ליישב דנהי דהתפיסה מהני היינו אם גילה דעתו קודם נטילתו שנוטלו לתופסו אז מהני תפיסה אבל אם נטלו תחלה סתם ואח"כ או' שתפסו ל"מ. והוי כעין המפורש בפ' הכותב במלוגי דשטרי דבעי' תבעינהו מחיים וכו'. ובחו"מ סי' ס"ד. כן ה"נ כיון דנטלו מתחלה סתם נעשה רשותו כרשות המפקיד וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דפסחים. כיון דהשאיל ביתו לשמירת ממונו דהמפקיד. ביתו דהמפקיד קרינן בי' כן ה"נ בזה ואינו דומה לשאר תפיסה דהתם אי הוי ידעינן דהאמת כדברי התובע הי' יכול להוציא אף מרשותו עפ"י ב"ד רק דאנן לא ידעינן האמת או דהוי ספק בדינא. בזה מהני תפיסה אף דתחלה הוי בידו בפקדון אבל גבי קלבד"מ כיון דמדינא ודאי פטור בל"ס רק כיון דחייב לצי"ש מהני תפיסה בזה ל"מ תפיסה רק אם תפסו מתחלה לשם כך וגלה דעתו מתחלה שלשם כך הוא תפסו אבל אם תפסו תחלה סתם בפרט אם נטלו תחלה מדעתו דנותן ל"מ אח"כ תפיסה בזה דנעשה ידו כיד הבעלים ולכך הוי ממ"נ כיון ודהתוס' כתבו שם דלכך קבלם רבא מכח דהם רצו להחזיר רק מן הדין וא"כ ממ"נ אם יאמר רבא קודם שקבלם שמקבלם דרך תפיסה לא יתנו לו ואם יקבלם סתם שוב נעשה ידו כידם דרך פקדון ול"מ תפיסה אח"כ כנלפענ"ד ברור ונכון:
סעיף ו צריכין הדיינין להיות יושבין וכו' נ"ב גרסי' בגמ' והאמר מחלוקת בתחלת דין אבל בגמ"ד ד"ה דיינים בישיבה. לכאורה קשה דמאי מקשה הש"ס דילמא באמת מעשה דר"נ בתחלת דין הוי. והנה בס' ת"ח מצאתי שמשמע מדברי' שהרגיש בזה שכ' לקושית הש"ס הוא כיון דר"נ רוצה לחלוק לה כבוד ועמד בפני' כל שעת הדין במה חלק לה בגמ"ד הלא אז הי' צריך ליישב וכו'. משמע שרוצה ליישב זה. אבל לא זכיתי להבין דבריו דאימא דבאמת לא חלק לה כבוד אז שהרי כל עיקר שרצה ר"נ לחלוק לה כבוד הוא מחמת מצות ד' והרי הקב"ה צוה שבשעת גמ"ד לא יחלוק כבוד רק ישב וכאן שמכח שאסור לו לעמוד ישב מה איכפת שלא חלק לה כבוד הלא אסור לו עכשו לחלוק לה כבוד ואנוס הוא מכח מימרא דרחמנא וכו'. וסוף דבר אין דבריו מובנין. אבל לפי מה שהקשו התוס' דהו"ל להושיב אותה שהרי עשה דכבוד התורה עדיף ותרצו דמסתתמי טענותיו דאידך. והקשה המהרש"א דהו"ל להושיב גם את שכנגדו ותירץ דהא דמושיבין שניהם היינו בתחלת דנן. אבל לא בגמר דין וכוונתו דנהי דהיא עצמה מותר לה לישב מכח עשה דכבוד התורה האיך מותר להושיב את שכנגדו ונעבור על עשה שבע"ד בעמידה וכו'. אבל בתחלת דין ליכא עשה ולפי"ז מקשה הש"ס שפיר דע"כ מיירי ר"נ בגמ"ד. דאי בתחלת דין מה צורך לו לעמוד הי' לו להושיבה ואת שכנגדה ג"כ ולא יסתתמו טענותיו כמבואר בש"ס אח"כ. וע"כ דמיירי בגמ"ד ואסור לו להושיב את שכנגדה מכח דבע"ד בעמידה א"כ האיך מותר לו לעמוד הלא דיינים בישיבה לכ"ע כן נראה פשוט:
**שם (סעיף י"א)**העדים ששלחו עדותן בכתב. נ"ב הנה בש"ס גיטין דע"א אמר ר"כ אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב וכו'. עד סוף הסוגיא מיתבי כשם שבודקין אותו לענין גיטין וכו' לעדיות וכו'. הנה הסוגיא אינו מובן דבל"ז הי' יכול להקשות ברייתות אהדדי. ועיין בתוס' שם שנדחקו בזה. ולפע"ד י"ל כך. דהנה לכאורה הי' מקום לחלק בזה בין אם נולד אלם ובין אם נשתתק אח"כ כעין דמצינו ביבמות דקיי"ל סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו. וסריס חמה אינו חולץ. ומפרש הטעם דזה הי' לו שעת הכושר וזה לא הי' לו שעת הכושר. הרי אף דשם בעינן ראוי להיות לו זרע מ"מ אם הי' לו שעת הכושר נחשב ראוי כיון דמתחלה הי' ראוי פן י"ל בזה דנהי דבעינן שיהי' ראוי להעיד בפה היינו למעט אי מעולם לא הוי ראוי להעיד בפה אבל אם הי' בפה יכול לדבר ונשתתק אח"כ דמתחלה לא הוי ראוי בפה בזה פסול להעיד. ולכך הי' א"ש דהך' ברייתא אם לא יגיד פרט לאלם מיירי דלא הי' לו שעת הכושר. והך ברייתא דבודקין לעדיות מיירי דהי' לו שעת הכושר ולק"מ. אך לר"כ פריך שפיר כיון דהוא מיירי בחרש שאינו שומע ואינו מדבר נהי נמי דמיירי שנעשה אח"כ חרש וכדמוכח בש"ס דבלא"ה א"י יכול לכתוב. מ"מ בזה לא מהני לי' שעת הכושר דהרי אמרי' בפ"ק דקידושין גבי לאחר שאשחרר לאחר שתשתחררי דהוי דשלב"ע מכח דמתחלה בהמה עכשו דעת אחרת מקנה ומוכח מזה דהיכי דנשתנ' דינו הוי כברי' חדשה והו"ל דשלב"ע. א"כ ה"נ להיפוך בפקח ונתחרש כיון דחרש פטור מכל המצות אי"כ הוי כברי' חדשה. ומכש"כ הוא דהרי חרש אשתני גופי' ג"כ א"כ ל"ש לומר דהי' לו שעת הכושר דהרי הוי כברי' חדשה ואם אעפ"כ יכול להעיד מתוך הכתב שפיר פריך מאלם דלו יהא דלא הי' לו שעת הכושר קשר מ"ש מחרש. ולזה משני מכח דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם. והנה מדרש זה משמע דאפי' עתה ראוין להעיד בפיהם פסול מפי כתבם ומוכח מזה כדיעה זו דלשון מפיהם ולא מפ"כ הוי אפילו אם יכולין להעיד בפיהם לא מהני מפי כתבם וכמ"ש התוס' ביבמות דל"א דלשון מפיהם ולא מפ"כ משמע כן דאף דראוין להעיד בפיהם פסול מפ"כ. וא"כ שוב פריך שפיר מברייתא דבודקין לעדיות דמה אמרת דמיירי דהו"ל שעת הכושר הרי מלשון מפיהם מוכח דאף אם עתה ראוין להעיד בפיהם נמי לא מהני מפ"כ ודוק. כן נראה לי נכון ביאור הסוגיא בעזה"י. ויש מזה ראי' להרמב"ם וסייעתו. והנה ראיתי אח"כ בחידושיו שכ' דבאלם אין סברא לחלק בין אלם מעיקרא ובין נשתתק אח"כ ולא הרגיש בסברתינו הנ"ל. כי יש סברא גדולה לחלק בזה. כדמצינו בסריס אדם דנחשב ראוי להקדים זרע כיון דהוי ראוי בשום פעם. כן י"ל דנחשב ראוי להגיד כיון דהוי ראיי' בשום פעם ומה שכתבתי הוא הנכון בעזה"י: בהג"ה ודלא כיש מכשירין אם העדים ראוין להעיד בפה ואין אלמים. נ"ב עיין מ"ש בתשובה לק פמארן. קנה מקומה באהע"ז מהדורא וי"ו סי' ק"ך. באהע"ז סי' קי"ט מ"ש שם דיכול לומר דהיינו דוקא אם חתמו ביום דאז ראוין להגיד בפה. אבל אם חתמו בלילה דאז אין ראוין להגיד בפה מודה דל"מ עדות בכתב וה"ה שטר דל"מ מה"ת אם חתמו בלילה יעו"ש:
סעיף יב חותכין ד"מ בעדות שבשטר וכו' נ"ב הכל תמהו על הרמב"ם בזה בכמה מקומות וכבר כתבתי בחידושי איזה אופנים. וכעת נרא' כך. דהנה דעת ר"ת דהיכי דהעדי' אינן אלמים וראוין להעיד בפיהם מהני עדות שבשטר מכח כל הראוי לבילה וכו'. והנה מש"ס עירובין דף וא"ו ע"ב במ"ש ר' נחמן פנינהו לעפרייהו מכלל דר"ל ס"ל דבעינן נעילות בלילה ומשני לא כיון ראויות לפנות העפר ולמה ראויות לנעול מהני וראויות לפנות ל"מ הרי זה וזה מחוסר מעשה. אך מזה הוכחתי בחיבורי ליו"ד ה' טריפות סי' ל"ה [מהדורא ה'] דתרי רואין לא אמרי' יעו"ש וא"כ ה"נ הרמב"ם יסבור כר"ת דבאינן אלמים כשרים להעיד בכתב מכח דראוין להגיד בפה או היכי דבעינן שטר רק לגמור גוף הדבר כגון בגט וכדומה בזה כיון דאם היו עדי מסירה מהני לגמור הדבר מהני נמי עדי חתימה כיון דראוין להיו' עדי מסירה אבל היכי דבעינן שטר ובעינן גם הגדה בב"ד כגון לגבות מלקוחות וכדומה בזה הוי תרתי רואין לומר דמה שחתמו בכתב הוה כאילו הי' עדי מסירה והרי אף אם היו עדי מסירה לא הי' מועיל אם לא שיעידו עתה בב"ד על הדבר וכן נמי אם היו מעידין עתה בב"ד נמי לא הי' לו דין שטר מה"ת אם לא הי' עדי מסיר' תחל' א"כ בעינן תרי רואין כאילו הי' עדי מסירה וכאילו עתה העידו בב"ד בזה תרי רואין לא אמרינן. וזה הוי רק דרבנן מפני תיקון עולם. ולזה דייק הרמב"ם בלשונו דחותכין ד"מ בעדות שבשטר מדברי סופרים וכו'. דלחתוך הדין בב"ד בעדות שבשטר היכי דבעי' שטר בעינן הגדה בב"ד בזה הוי רק דרבנן. ובכלל זה יתיישב הרבה קושיו' בעזה"י הפוך בה והפוך בה כי היא כלל גדול בעזה"י ובדרך קצר: והנה לעיל הבאתי דעת ר"ת דמפיהם ולא מפ"כ אינו פסול רק בד"נ ולא בד"מ. עיין בפוסקים וק"ל טובא מן הש"ס דפ"ק דמכות די"ח ע"ב בהני לעוזי שבאו קמי' דרבא. ופריך שם והאנן תנן שלא יהיו הסנהדרין שומעין מפי המתורגמן וקשה מאי פריך הרי לעיל מינה קאמר ר"נ דבד"מ כשרה עדות מיוחדת דמה דכתיב לא יומת ע"פ ע"א בד"נ כתיב. וא"כ ה"נ מה פריך עפ"י שני עדים נמי בד"כ כתיב. ומה פריך מינה לד"מ. המשנה מיירי בד"נ ובימי רבא ד"נ לא הוי. ובע"כ כמ"ש התוס' שם ד"ה בדיני נפשות דבאמת ילפינן ד"מ מד"נ ממשפט אחד רק הך קרא דלא יקום ע"א בע"כ מיירי מד"נ. אבל עפ"י ב' עדים מיירי גם מד"מ מכח משפט אחד. ולכך פריך לרבא כן א"כ מוכח דמה דילפינן מפסוק עפ"י שני עדים אין לחלק בין ד"מ לד"נ ושלא כדעת ר"ת הנ"ל וצע"ג. ומה אם ילפינן מעפ"י ב' עדים למעט מתורגמן אף בד"מ מכש"כ דראוי למעט מזה מפי כתבם דגרע ממתורגמן דאין העדים לפנינו כלל ודוק וצ"ע:
סעיף טו וחוזרין ומגידין בפניו נ"ב עיין בקצוה"ח ס"ק זיין הביא שם ב' דעות אם אמרי' עביד אינש לאחזוקי בדיבורו יעו"ש. עיין בחיבורי לאהע"ז מהדורא וא"ו סימן קע"ז מ"ש שם ראי' מן הש"ס דאמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורו ולא מהני לחזור ולהגיד עיי"ש. ועיין לקמן סי' ל"ג סי"ב בהג"ה דאמרי' עביד אינש לאחזוקי דיבורו: ועיין בחיבורי לתורה פ' ויקהל בשנת תר"ח מ"ש ליישב בזה בעזה"י: סט"ו בהג"ה וי"ח דאם נתקבל העדות בדיעבד שלא בפניו מהני. נ"ב עי' ש"ך שהביא מהרש"ל שאף בדיעבד ל"מ. ואין ספרו המוהרש"ל בידי לעיין בו ראיותיו. ולפום ריהטא נראה ראי' שלא כדעת מוהרש"ל מן הש"ס דב"ק דף מ"ם ע"ב דפריך שם גבי הועד בבית שואל והחזירו לבעלים וכו' ומשני שם תברא וכו'. וחד משני שם דאמר לי' לאו כל כמינך דמייעדת לי' לתוראי ועי' בפרש"י שם וקשה מה פריך ומי דחקו לכל הני שנויים נימא כפשוטו שהועד בבית שואל לפני השואל ולא לפני הבעלים שהעדות נגבה לפני השואל אבל לא לפני הבעלים. לכך לענין שיתחייב השואל לשלם אם בפני בע"ד שלענין אחריות של השואל הוי השואל הבעלים והוי עדות בפני בע"ד. אבל לענין שיתחייבו הבעלים לשלם אם הוחזר להם לא מהני עדות זה שהרי הוי שלא בפני בע"ד ולא הוי עדות. ומקרא מלא כתיב והועד בבעליו שיעמוד בעל השור על שורו. לכך משלם רק ח"נ. ומאי פריך א"ו מוכח דאף לכתחלה אין מקבלין אלא בפני בע"ד בדיעבד מהני אף שלא בפניו. וכאן כיון דכבר נגבה העדות שהרי קתני שהועד בבית שואל ראוי שיתחייבו אף הבעלים בעדות זה. ושפיר פריך הש"ס וא"כ מכל זה מוכח כדעת הי"ח דהוי קבלה בדיעבד ודלא כדעת המוהרש"ל וסייעתו. והנה אין עסקי כלל בענינים האלה כעת אולי יזכני ד' בזמן אחר להאריך בפרט זה: