Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 31
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
סעיף א'. נ"ב עיין בש"ך ס"ק א' ומ"ש ראיה מהר"ן לפשוט מה שנסתפקו חכמי בריסק וראיתי בספר גאון צבי שכתב דלפמ"ש בשם המוהרי"ק בתשובה דע"א המעיד ששחט שלא כהוגן הוא עצמו מותר לאכול משחיטתו אחר כך דאינו מוחזק לפסול עולמות בשביל כך יעו"ש א"כ אין ראי' מן הר"ן די"ל דאח"כ יכולין להעיד יחד דאינו מוכרח לפסול עולמית בשביל כך ואולי עשה תשובה. אבל הר"ן באותו מעמד שפיר פסולין ירד ע"כ תו"ד דברי הגאון צבי הנ"ל. ולדעתי צדקו דברי הש"ך דאינו דומה שוחט שהוציא טרפה מת"י לעדות דבשחיטה עיקר הפסול שלו הי' רק שמא אירע לו מכשול כיון שחשוד דאין דרכו לדקדק ולהיות מתון בדבר. אבל מ"מ אין לו דין מומר להכעיס להיות שחיטתו נבלה אפי' אם שחט כהוגן. וכנראה מלשון המוהרי"ק שם דמיירי בכה"ג דהוי עיקר החשש שמא אירע לו מכשול הא אם ידענו שלא אירע לו מכשול הוי שחיטתו כהוגן וכשרה ולכך בבה"ג דאיכא ספיקא טובא שמא עשה תשובה. ואף אם אין עושה תשובה אכתי דילמא לא אירע לו מכשול בכה"ג מותר העד לאכול משחיטתו. אבל בעדות שהתורה אמרה אל תשת רשע עד ואפילו מעיד אמת פסול לעדות ואפילו עד השני היודע שהוא רשע אסור לו לצרף עמו. וכמש"כ הש"ך בטעמו בסי' ל"ד ודאי אין ספק תשובה מוציא מידי ודאי פסלניתו ואינו דומה לשחיטה דשם אם הי' יודע העד שהעיד עליו שיצא טרפה מת"י והי' רואה בעצמו ששחט כעת כהוגן הי' כשר והי' מותר בודאי. ולכך אף דלא ראה כיון דאפשר דעשה תשובה ואפשר דלא אירע לו טריפות הוי בלי ידיעה' ומקצת ידיעה ככל ידיעה. אבל בעדות אף שהשני יודע שהוא אמת אסור להצטרף עמו להעיד א"כ מכש"כ דספק תשובה לא מהני להצטרף עמו כיון דבודאי הוא פסול והיותר נראה דהם גופייהו לא נסתפקו רק לענין דבר הצריך עדות דוקא כגון לענין גיטין וקדושין וכדומה דבזה כיון דבלי עדות ודאי לא מהני אף דהענין אמת א"כ בזה ודאי ספק תשובה אינו מוציא מידי ודאי פסלותן ובזה יש לדחות ראיות האו"ת להיפך דשם הכל מיירי בדבר דלא בעי עדות רק לשקרא לברר האמת בזה ודאי יכולין להצכורף ומטעם דדומה לשחיטה דשמא עשה תשובה ושמא הענין אמת ודי אף בלי עד זה. אבל בדבר דבעי דוקא עדות בזה כיון דודאי פסול אין ספק תשובה מכשירו והש"ך מביא ראי' מן הר"ן כמו התם דהוי במעמד אחד דל"ש לומר שמא עשה תשובה אף דאם הענין אמת לא בעינן עדים בשביל ספק אחד אינן מצטרפין ה"ה נמי באחר זמן היכא דהוי צורך עדים לגוף הענין אף דהוי ספק אחד שמא עשה תשובה אין מצטרפן כנלפע"ד כעת ואין פנאי להאריך: (שם) ב' כתי עדים המכחישים זא"ז וכו'. נ"ב הנה נסתפקתי באם ראובן ושמעון נשבעו זה כנגד זה כגון בחנוני ופועלים המבואר בסי' צ"א דקיי"ל שניהן נשבעין ונוטלין מבעה"ב אף דאחד מהם לשקר נשבע לא קיי"ל כבן ננס דאמר האיך אלו ואלו באים לידי שבועת שוא. וכן בהך דסי' ע"ב סעיף' כ"ח במלוה ולוה המכחישין זא"ז דכתב שם הסמ"ע ג"כ אף דאחד נשבע לשקר לא קי"ל כבן ננס וכו'. אם הך שני הבע"ד כגון החנוני והפועל או המלוה והלוה חתמו עצמם אח"כ יחד בשטר אחד אם נפסלו או לא. אי נימא כיון דחד מנייהו לשקרא משתבע א"כ הוי אחד מהם עד פסול ובטלה העדות. או נימא דהרי האו"ת וחכמי בריסק כתבו שבחד נגד חד כשר עדותן. ואף דג"כ בע"כ דאחד מנייהו ודאי משקר והעיד שקר וא"כ פסול ולמה יכשר כשחתמו יחד ואעפי"כ צריך לומר כיון דלא אתכחיש משנים לא מופסל. וא"כ מה לי עדות שקר מה לי שבועת שקר הרי שניהם שוים דכמו שמופסל מפסל. וא"כ אי בעדות שקר כיון שלא נתברר שקרו רק ע"י חד לא מופסל ה"ה נמי בשבועת שקר כל דלא הוכחש בבירור שנשבע לשקר עפ"י ב' רק עפ"י אחד לא נפסל וכשר השטר ודו"ק וצ"ט: בדין זה: (סעיף ג') נ"ב עיין סמ"ע דהיכי דהעד הועיל לחייב ממון אינו מועיל עוד לחייב שבועה ונ"ל ראי' לזה ממה: שאיתא בפ"ק דב"מ דף ד' דפריך מה לעדים שכן הוחזק כפרן. ולכאורה אינו מובן דאדרבא אם הוחזק כפרן ראוי יותר להתחייב ולא לפטור. והנה נראה דרש"י הרגיש בזה ופירש שלא נאמנוהו על השבועה. אך תינח להך תירוצא של התוס' בההוא רעיא דבחשוד לא שייך משואיל"מ מה"ת כיון דרוצה לישבע א"ש. אבל לאידך תירוצא דעשו תקנה לחשוד א"כ כאן דקאי על ד"ת מה פריך אדרבא אם הוחזק כפרן ראוי לחייבו שבועה וא"י לישבע ומשלם ואין לומר דכוונת הש"ס הוי מכח דיין כיון דנלמוד מפיו וע"א וא"כ אם נתחייבנו לשלם הוי יותר מפיו וע"א וראוי לומר דין. דא"כ קשה מה הקשו התוס' בההיא רעיא דנימא משואיל"מ הרי י"ל דיו. ואין לומר דעל שאר חשוד הקשו. דא"כ למה ציינו שם ולא בשבועת ובע"כ על הך דינא גופו הקש ומה הקשו הרי י"ל דיו ובע"כ דל"ש דיו רק דאם גוף הדבר שאנו רוצים ללמוד הוי להחמיר מעיקר הנדון אבל כאן עיקר הנלמוד הוי רק לחייבו שבועה ומה שישלם הוי מטעם אחר ול"ש דיו א"כ מה פריך הש"ס שהוחזק כפרן. ובע"כ מוכח הכוונה כיון דהעדים פעלו להחזיק כפרן אין להם כח לפעול עוד לחייבו שבועה משא"כ פיו וע"א אין מועילין לדבר אחר לכך מועילין לשבועה והוי ראי' לסברת הסמ"ע הנ"ל ודו"ק ואכ"מ להאריך: (מחבר סעיף ג') מלוה אחד נ"ב. ק"ל בהך דפריך הש"ע במס' ב"ק דל"ט גבי שורף שט"ח של חברו למאן דדאין דינא דגרמי מגבי בי' דמי שטרא מעליא. ה"ד אי איכא עדים לחזי מאי הוי כתוב בי' לכתבו לי' שטרא אחרינא ואי ליכא עדים מנא ידעינן מאי כתוב בי' ומשני במאמינו ומ"ט לא משני כגון שהיה מתחלה שני כתי עדים המכחישים זא"ז דקיי"ל דכ"א באה בפ"ע ומעידה והוה השטר של ראובן חתום מכת א' מעדים הללו ואם הי' השטר קיים היה גובה בו וזו באה בפ"ע ומעידה ועתה ששרף שמעון השטר שלו וכת השני' ראו מה הי' כתוב בו ולכך לכתוב לו שטר אחר אינן יכולין שהרי צריכין לזכור בשטרם שמכח שטר הראשון כתבו לו אחר. וא"כ אח"כ כשבא המלוה לגבות צריך לבא מכח צרוף שני הכתות מכח עדי שטר הראשון ומכח השנים שכתבו לו עתה. ובשני כתי עדים המכחישים זא"ז הרי ממ"נ אחת מהם פסולין ולא יוכל לגבות בשטר השני שכתבו לו השנים אבל להעיד על השורף שפיר מהני עדות הללו דזה בא בכלל כ"א באה בפ"ע ומעידה. דעכ"פ מעידין שעשה לו היזק גדול שהרי אם הי' שטר הראשון קיים הי' יכול לגבות בו ועתה חסרו ממון והוי כמעידין ששרף חפץ שלו ולכך מתחייב השורף לשלם בעדותן. ולתרץ הש"ס כך דרבה דאמר השורף שטר ס"ל כר"ה דזו באה בפ"ע ומעידה וכו'. וצע"ג: