ס"א חייב השליח לפרוע למשלח. נ"ב נסתפקתי היכא שהזכיר להשליח השטר והלך השליח ולא לקח השטר רק פרע לו בפני עדים. ואח"כ טוען המלוה סטראי. והנה לדעת המחבר ליכא לספוקי כלל דהרי השטר בטל לגמרי ומוציאין השטר מידו ונמצא שלא פשע השליח בכלום. אך לדעת הרב בהגה שלא בטל השטר לגמרי ואי תפסי לא מפקינן מניה בזה שפיר יש לספוקי אי חייב לשלם. אי נימא כיון דיש ביד המלוה לתפוס וא"כ אין מוציאין כלל השטר מידו חשיב פשיעה מה שלא לקח השטר מידו ואז לא היה יכול לתופסו ג"כ. אי נימא כיון דבלא תפיסה לא יטול הוי ברי הזיקא שהרי הברירה בידו דלוה לשמור עצמו שלא יתפסנו א"כ לא הוי ברי הזיקא. ודוקא היכא שהמלוה נאמן אף להוציא אז חשיב פשיעה אבל לא כשצריך לתפיסה. או דילמא הוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס דג"כ חייב השליח לשלם. ולכאורה יש להוכיח זה מדברי התוס' בסוגיא דאבימי דכתבו דלאחר שתיקן ר"נ שבועת היסת מיירי. אבל מקודם הוי השליח כעד ע"ש. והקשה הפנ"י דלמה מקודם יהיה השליח עד הרי מחויב לשלם והוי נוגע. ותירץ דקודם תקנת ר"נ לא הוי השליח פושע שסמך עצמו על זה שלא יהיה חציף להכחישו ע"ש. ולכאורה קשה אכתי פשע שהרי דעת התוס' במס' שבועות דהיכי שיש שני עדים שפרע אעפ"כ אי תפס ל"מ מניה. א"כ אף אם השליח חשוב עד והוי מחויב שבועה ואיל"מ מטעם דלית ליה מגו דלהד"מ דלא חציף להכחיש. מ"מ ודאי דאי תפיס ל"מ מניה. והוא כש"כ משני עדים דבודאי לית ליה מגו ואעפ"כ אי תפיס ל"מ מניה. ואם כן מכ"ש שכשיש רק ע"א א"כ אכתי השליח חייב לשלם. שפשע במה שהניח השטר בידו ויהיה יכול לטעון סטראי ויועיל אם תפס וא"כ חייב לשלם. וכיון שחייב לשלם תו לא הוי עד כלל. א"ו שזה לא חשיב פשיעה כיון שאין לו בלי תפיסה ולכך חשיב שפיר עד. כן היה נראה לכאורה. מיהו לפי מה שביארתי בחידושי לחו"מ שהתוס' מפרשים שהכא מיירי שהשליח אמר לו בפירוש שנותן לו על השטר ובכה"ג [פסק] הרב שאם תפס מפקינן מיניה ע"ש. ולפ"ז נדחה הראי' הנ"ל: דתו י"ל דהיכי דתפס לא מפקינן חייב השליח לשלם. וכעת לא מצאתי גלוי לדין זה וצ"ע. ובחבורי לחו"מ בסי' זה במשפט צדק הרבה פלפלתי בענינים הללו עש"ה:

סעיף ב טען הלוה ואמר הלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני וכו'. נ"ב הש"ך הביא כאן דברי הרא"ש שמגו במקום עדים פסולי' לא אמרי'. ולכאורה יש להקשות מזה על דברי הריטב"א בפ' הכותב והובא בסמ"ק בסוגיא דאבימי שמתחלה הקשה דלמה יהיה השליח כעד ויהיה מחויב שבועה ואיל"מ. ותירץ ומיירי בתר דתיקן ר"נ שבועת היסת. ואח"כ הקשה על תירוץ זה דא"כ למה שאל אית לך סהדי דפרעתינהו למה לו שנים בע"א די. ומסיק דהטעם היא דבשבועה דרבנן לא אמרינן מחויב שואיל"מ ע"ש שמסיק שזה הנכון ולכאור' קשה אכתי מה יושיענו זה אכתי נשאר הקושיא ל"ל תרי סהדי בע"א די ואז יצטרף עם השליח ויהיו שנים. ונהי שלא נחשבים כשני עדים גמורי' מכח דהשליח מתחייב לשלם מ"מ לא גרע משני עדים פסולים דלא אמרינן מגו א"כ ה"ה לא יהיה לו מגו כלל. ובפרט לפי מה דקי"ל דעד מסייע פוטר. א"כ עכשיו שאומר השליח פרענו למלוה אף אם יכחיש המלוה ויאמר שלא נפרע ג"כ פטור השליח משבועה דיש לו עד המסייע. ונהי שאעפ"כ לא נחשבו לשני עדים דמשום דכיון דלא נפטר השליח מהשבועה ולא נתכשר להיות עד רק ע"י השני א"כ נפיק נכי רבעא דממונא אפומי דחד מ"מ לא גרעו מעדים פסולים דל"א מגו ואכתי להיות סגי בעד אחד וצ"ע. ונראה לתרץ דדוקא דבמקום עדים פסולי' שאינם נוגעים בדבר ואין להם הנאה אם היה הדבר כך או כך אז אף שמן התורה הם פסולים מ"מ העולם אומרים שבודאי כיון ששני ב"א אומרים כן בודאי כן הוא האמת דמה להם לשקר. ולכך אין יכול הלה לכפור ולהעיז נגדם שיודע שכל העולם יחזיקו אותי לשקרן משא"כ שהיכא שאחד מהם נוגע בדבר ויש לו תועלת בהגדתו זאת אז אף בעיני העולם הדבר ספק דאולי האחד אומר כן להנאתו ולטובתו אף שגם השני שהוא אינו נוגע ג"כ אפשר שיאמר שקר שא' שליח הוא לשקר. ואף אם יכחיש אותם לא יחזיקו אותו העולם לשקרן ע"כ מעיז ומעיז וא"כ ה"נ נהי שהתוס' כתבו בקידושין דהיכי דנשבע השליח שפרע למלוה תו לא חשוב נוגע דהרי יכול לומר אהדרינהו ואינו פסול רק מטעם שהוי עד שצריך שבועה היינו דוקא היכא דליכא אחר עמו אבל אם יש עוד ע"א שאומר כן א"כ עכשיו שאומר השליח שפרע למלוה פטור משבועה דיש לו עד המסייע ואם יאמר אהדרינהו ללוה יצטרך לשבע ותו הוי נוגע גמור ופסול ולכך מעיז ומעיז נגדם ושפיר יש לו מגו דלהד"ם וא"ש. דברי הריטב"א. ולפי"ז מוכח מן ש"ס זו דעד המסייע פוטר. דאי אינו פוטר א"כ גם עכשיו מוכרח השליח לישבע שפרע למלוה ואינו נוגע. נהי שפסול מטעם עד שצריך שבועה עכ"פ יהי' די עוד באחד ולא יהי' לו מגו דלהד"מ דבמקום עדים פסולים לא אמרי' מגו א"ו דעד מסייע פוטר והוי נוגע ממש כן נלפענ"ד נכון. שוב אחר החיפוש מצאתי בספר מעשה חושב בשבועות שנסתפק בדין זה ומה שכתבתי מוכח בעזה"י ודוק היטב: