Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 66
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
סעי' י בהג"ה וי"א דשטר אינו נקנה באגב. נ"ב הנה ראיות הפוסקים הללו הוא ממה דמשני בפ"ק דב"מ דאמר אביי בשטר כתובה יוצא מתח"י ולמה לא ניחוש דילמא מכרה באגב והובא ראיה זו בהרא"ש ובש"ך כאן. ולפעד"נ דאין זה ראיה לפי דעת בפוסקים דמחיל' לא מהני בתפיס שטרא והקשו ממוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו דמחול ותירצו דהתם אין השטר בידו רק ביד אחר. ולפי"ז י"ל דהרי תחלה אמרי' שם בש"ס ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול והיינו דיש לה מגו דמחלה ואביי דוח' אפי' תימא דליתא לדשמואל בששטר כתובה יוצא מתח"י. ולפי"ז י"ל דכוונת אביי באמת דמה"ט ליתא לדשמואל מכח דמחילה ל"מ בתפיס שטרא אפי' כשהוא ביד אחרים ולכך אינו מחול אבל כאן מיירי בששטר כתובה יוצא מתח"י ואז שפיריש לה מגו דתמחול ותחזור לה שטרא ובכה"ג ודאי איתא לדשמואל ומה בכך דמכרו באגב. והפוסקים שהביאו ראיה זו היינו או דס"ל דמחיל' בתפיס שטרא מהני או דס"ל כדעת הש"ך דאין הכונ' במגו דאי בעי מחיל רק הכוונה דפרוע גופא מחילה וא"כ אדרבא אם שטר כתובה יוצא מתח"י ל"מ מחילה א"כ ל"מ פרוע דאינה נקנה באגב ודוק היטב:
סעיף טו נ"ב עיין בש"ך ס"ק נ"ה ד"ה כתב הטור והמחבר ועיין בחיבורי לחו"מ מהדורא ג' מ"ש ליישב דברי הרא"ש במ"ש לאו כ"ע דיני גמירי ודו"ק:
סעיף כא אבל אם מכרו לשני עדים החתומים עליו. נ"ב עיין בש"ך מה שהקשה על זה וע' מ"ש לעיל בסי' מ"ו שהרגשתי בקושיא זו וישבתי שם. וכעת אני תמה שבסמ"ע שאח"ז מבואר שם כעין חילוק זה. ובזה מיושב קושית הש"ך דהתם גבי כותי וכדומה הפסול הוי בשעת החתימה תיכף בשעת התחלת העדות. וכאן בשעת העדו' לא הי' רעותא רק אחר כך. וזה מכוון לתירוץ שכתבנו לעיל. והדבר תימ' על הש"ך שהקש' ולא ראה דברי הסמ"ע לקמן וצ"ע:
סעיף כב ראובן שיש לו שטר על שמעון. נ"ב ע' בש"ך שכ' דכל היכי דהוי נוגע אם הבע"ד מודה הוי עדות עיי"ש. ולשיטתם אזלי דס"ל בסימן ל"ז דפסול נוגע לא הוי רק מכח משקר. בזה אם הם מודים וליכא חשש משקר הוי עד כשר. אבל לפענ"ד דס"ל דנוגע פסול מטעם קרבות יש לו' דאם הוא עד פסול לא מהני אף שהבע"ד מודה כיון דהוי כקרוב בזה. ובקרוב כל היכא דבעינן עדים לא מהני הודאת בע"ד להכשירו ודוק היטב בזה:
סעיף כג המוכר שט"ח כדינו וכו' נ"ב עיין בש"ך מ"ש בשם המבי"ט דהלוה יכול לומר שהוא יתן לו המעות הזה אף אם כבר מכר דמכירת שטרות דרבנן והש"ך דחה דבריו דהרי קיי"ל מכירות שטרות דאורייתא ומסימן שי"ן אין ראי' דהתם גוף הבית שלו וגם יכול לומר לך השכרתי ולא לאחר עיי"ש. ואני אומר שדברי הש"ד תמוהין ודברי המבי"ט נכונים. דהרי למ"ד מכירות שטרו' דאורייתא מה שיכול למחול הוי מכח שני שיעבודים שיעבוד הוף ושיעבוד נכסים ועיקר המכירה הוי רק שיעבוד נכסים ע"ש. וא"כ כיון דעיקר קניות הלוקח הוי שיעבוד נכסים וג"כ שייך בהו טענה זו שעיקר הנכסים שלו הוא. וגם בזה יכול לומר שלך נשתעבדתי ולא לאחר שהרי בזה ג"כ י"ל דהראשון נוח לי והשני קשה הימנו דגם בלו' יש קפידא זו כמ"ש לעיל בסעיף הקודם ע"ש א"כ דומ' ממש לסימן שיי"ן דיכול לו' לך נשתעבדתי ולא לאחר וגם גוף הנכסים שלו הוא וא"ש דברי המבי"ט ודלא כהש"ך ודו"ק:
סעי' כה וישראל שמכר לעכו"ם כאלו מכר לישראל. נ"ב ע' באו"ת דנה"מ בזה וע' בחיבורי על חו"מ מהדורא ג' מ"ש בטעמו של דבר ע"ש:
סעי' מ אבל מפסידין שכרן. נ"ב ע' בנתיבות המשפט וע' בחיבורי לחו"מ מהדורא ג' סי' רי"א מ"ש להקשו' ע"ז גם מה שהעלה הש"ך דלשבועה ל"מ קנין ע' בתשו' הנ"ל מ"ש בזה על דברי המח"א ודו"ק ומ"ש כאן המחבר ויש מחייבי בפשיעה טעמם דס"ל פושע מזיק הוא וע' בחיבורי לאהע"ז בהשמטות שם הוכחתי מן הש"ס דע"ז דל"א ע"ב דפושע מזיק הוא ע"ש ודו"ק: שם סעי' מ' ויש מחייבין בפשיעה. נ"ב הנה זה הוא דעת הרמב"ם והנה ל' הרמב"ם בה' מעה"ק פי"ד הל' ה' וז"ל מה בין נדרים לנדבות שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר והמתנדב אם מת או שנגנב אינו חייב באחריותו עכ"ל והנה יש לדייק למה נקט במתנדב מת או שנגנב הול"ל רבותא יותר דאפי' פשע בו פטור מוכח מזה דס"ל דעכ"פ דין ש"ח יש לו עליו לחייב בפשיעה דלשיטתו אזיל דפושע מזיק הוא ואף דמזיק הקדש פטור היינו רק מקרבן מעילה ומחומש אבל קרן חייב ומ"ש אח"כ גבי ע"מ שאקרבנו בבית חוניו דיצא ידי נדרו דהוי כאילו התנה ע"מ שלא אתחייב באחריות אף דשם הזיקו בידים שהקריבו בבית חוניו התם שאני כיון דאמר ע"מ שאקרבנו בבית חוניו הוי כאילו התנה בפי' שאפי' כשיזיקו בידים יהי' פטור אבל בסתמא אף באומר ה"ז בהזיקו בידים או בפשע בו חייב והנה יש לעיין עוד באומר הרי עלי עול' אם מת באונס אם חייב להביא אחר דהנה מל' הרמב"ם שכ' ברישא אם נאבד או נגנב ולא נקט אם מת מוכח דבאונס פטור אבל בסיפא דכתב אם מת או נגנב משמע דברישא דבנודר אפי' אם מת חייב. ובאמת צ"ע מ"ט לא נקט גם ברישא מת ואפשר לישב דקמ"ל הרמב"ם דחייב באחריותו ומחויב להביא תיכף ומיד כאילו גוף הקרבן קיים ומחיוב להביאו ברגל הראשון ואם לאו עובר בב"ת. לכך ברישא קמ"ל רבותא דאפי' כגנב או נאבד וא"כ י"ל דיהיה נמצא עוד דלא יעבור על ב"ת כאילו היה קיים לזה קמ"ל דחייב באחריותו כאלו היה קיים ועובר על ב"ת וא"י לו' שימתין אולי יהי' נמצא ובסיפא קמ"ל דאפי' מת שבודאי לא יהי' עוד נמי פטור מלהביאו אחר ומה שנקט ונגנב היינו לרמז דמת דומיא דנגנב דלא הוי באונס נמי פטור וקמ"ל בזה דאם היה מת באונס גם ברישא הי' פטור ומוכח מזה דבאונס גם בנודר פטור ועדיין צ"ע בכ"ז ובפרט דהרמב"ם שינה מל' המשנ' דהמשנ' נקטה ומה בין נדר לנדב' נדר מת או נגנב חייב באחריותו נדב' מת או נגנב אינו חייב וכו' הרי דנקט בשניהם מת והראב"ד שינה ונקט ברישא נאבד ובסיפא מת ע"כ בכוונ' שינ' לרמז דבאונס פטור גם בהרי עלי ודו"ק: שם באותו סעיף ואם קנו מידו שיתחייב כדין שומרים וכו' נ"ב ע' בש"ך בדין אם קנו מידו שישבע דל"מ דהוי קנין דברים. והנה ראיתי בס' מחנה אפרים ה' שומרים סי' כ"ב דהביא דברי ת' מוהרא"ש בזה ודברי הש"ך ותמה עליהם ממש"ל סי' כ"ב דאם קנו מידי שישבע דחייב לשבע מוכח דלא הוה קנין דברים והניח בצ"ע. והנה מה שהביא דברי מוהרא"ש וכתב עליו שכ"כ הש"ך צ"ע. דהנה הש"ך בסי' רצ"א בסופו הביא דברי מוהרא"ש ולא כתב עליו כלום. ולמה לא ציין לעיין בסי' ס"ו ובסי' ס"ו כאן לא הביא ת' מוהרא"ש כלל. ולכך נראה דהם ענינים נפרדים דבסי' ס"ו מיירי אם קנו מידו להדיא שישבע אם מהני ומוהרא"ש שם. שהביא הש"ך סי' רצ"א היינו דמסופק אם קיבל ק"ס סתם להיות דינו כש"ש אם יכול לומר דלא כוון כלל על השבועה או לא. וכוונתו לדעת הד"מ והסמ"ע דמהני קנין על השבועה. אך עדיין קשה למה נא ציין הש"ך כלל דלעיל סי' ס"ו כתב דל"מ כלל קנין על השבועה אך נראה דא"ש ונתרץ תחלה בעזה"י קו' המח"א מלעיל סי' כ"ב והוא דלפי השקפ' הראשונה הי' נראה לדחות דברי הסוברים דהוי קנין דברים דאין ראיות הש"ך ראיה כלל דכל ראיותיו הוו על מה דהוי רק קנין דברים אבל בשבועה הרי אם לא נשבע חייב לשלם. וא"כ הוי קנין על הממון ושיעבוד נכסיו וכך ראיתי אח"כ באו"ת ונתיבות שכתבו כן. אך נראה כוונת הב"י והש"ך דהרי באמת הוי זה אסמכתא והוי ראוי שלא יועיל בזה קנין רק דלכך מהני בי' קנין מכח ההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי'. וכן ראיתי בתומים כאן כן וא"כ יש חילוק בין חד מי יימר לתרי מי יימר כעין שאיתא בב"מ בפ"ג לחלק בין חד מי יימר לתרי גבי דשלב"ל. וכן ה"נ כן הוא אם משעבד נפשי' לשלם הוי רק חד מי יימר דילמא לא יהי' נגנב. וא"כ בזה מהני הסברא דבההיא הנאה גמר ומשעבד נפשי' וזה מהני לחד מי יימר ולא לתרי. אבל אם משעבד נפשי' לשבע א"כ אמרי' ממ"נ למה יחול הקנין אם על השבועה הרי הוי קנין דברים ואם על מה שמוכח ממנו שאם לא ישבע ישלם ה"ז הוי תרי מי יימר דילמא לא יהי' נגנב ואם יהי' נגנב אולי ישבע וא"כ שוב להיות חל הקנין על הממון הוי אסמכתא ולא מהני סברת בההיא הנאה לדחות תרי מי יימר. וא"כ אין כאן התחל' לקו' המח"א מסי' כ"ב דהתם מיירי שאמר אשבע על טענה שכבר יש לכשנגדו ואין שם שייכות אסמכתא. לכך ע"ז לא הוי קנין דברים דהרי אם לא ישבע ישלם וא"ש. ולכך לא סתרי דברי הש"ך אהדדי דבסי' ס"ו מיירי דקבלת קניין הוי שישבע אם ע"ז הוי הקנין שייך ה"א דהוי קנין דברים ומכח ממ"נ אבל בסי' רצ"א בתשו' מוהרא"ש מיירי דהקנין הי' לשלם וע"ז ודאי חל הקנין כנ"ל ולא הוי אסמכתא ובזה ראוי לומר כיון דאם יודה חייב לשלם ממילא חייב בשבועה בלי קבלת קנין שלו כדין כל חייבי ממון שממילא אם כופר חייב לשלם רק דנסתפק די"ל כיון דחיובו ממון הוי רק מרצונו ודעתו. אפשר י"ל דלא הוי דעתו רק כשיוד' אבל לא להתחייב לשלם רק מכח אומדנא והי' נחשב כאלו התנה שאם יכפור לא יצטרך לשבע ואין זה ענין לסי' ס"ו כלל ודו"ק היטב: