Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 73
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
סעי' ב' המלוה את חברו וקבע לו זמן. נ"ב נסתפקתי אם טוען המלוה מנה שהיום סוף זמנו והלוה מודה שחמשים היום סוף זמנו וחמשים לאחר עשרה ימים אם חי בשבועה מודה במקצת או נאמן במגו דכופר הכל שכל המנה זמנו אחר עשרה ימים. ולכאורה נראה בדין מה שמחולק הטו"ז כאן בסי' זה עם הדיינים באם מודה בחמשים לאחר עשרה ימים וחמשים כופר הכל אי הוה מודה במקצת שלדעת הדיינים דלא הוה מודה במקצת דנאמן במגו דכופ' הכל די"ל דזה נמי הוה העזה מ"ש לאחר עשרה ימים. א"כ כאן הוה להיפך דהוי מודה במקצת דאין נאמן במגו דכל המנה הוי לאחר עשרה ימים משום דהוי מגו דהעזה כמו כל מודה במקצת אבל להט"ז שם דס"ל דהוי חייב שבועה בנידון דידי' דזה לא הוי העזה מה שמודה לאחר עשרה ימים. א"כ לכאורה נראה דכאן לא הוי מודה במקצת דנאמן במגו דכל המנה הוי לאחר עשרה ימים וא"כ הוי טוען כך נמי לא הוי העזה ותו יש לו מגו. אבל כד מעיינין שפיר נראה דלכ"ע הוה כאן מודה במקצת אף להט"ז דס"ל דזה לא הוי העזה היינו דוקא דזה לא הוי העזה כ"כ כמו אם היה כופר הכל שאינו חייב לו כלום זה הוי העזה יתיר' ע"כ לא אמרי' דיהי' נאמן במגו דכופ' הכל דאינו יכול להעיז כ"כ פניו אבל אם אומר החמשים זמנם תיכף וחמשים לאחר עשרה ימים בודאי נגד ההודאה דזמנו תיכף זה נמי הוי העזה דהזמן הוי כפירת ממון ואין לו מגו דיכול לו' שהכל לאחר הזמן דהוי מגו דהעזה וגם שייך אשתמוטי קא משתמט דיש לו דין מודה במקצת ודבר זה לכאורה אמת מצד הסברא ונכון ופשוט: סעיף ב' המלוה את חברו וקבע לו זמן לפורעו. נ"ב הסמ"ע והכה"ג והש"ך כולם הביאו דברי הש"ג בסתם שאותן המלוים לחניות אין יכולין לחזור תוך הזמן. ולכאורה צע"ג שהרי מבואר ביו"ד סי' קע"ז שהמקבל עסקא יכול לחזור בו תוך הזמן דהוי כפועל וכו'. וזה סותר להש"ג דע"כ גם הש"ג מיירי בתורת עסקא דאל"כ אסור ליקח ריוח. שוב ראיתי שבאו"ת הרגיש בזה. ונראה לפענ"ד דודאי לא נעלם מכל הפוסקים זה הדין אך יש חילוק בדבר דהנה מבואר בחו"מ סי' של"ג דקבלן א"י לחזור בו תוך הזמן כגון שקבל עליו לעשות לו כך וכך חבית של יין וכו'. וכתב הש"ך בשם ת"ה דאף שמן הבציר ידוע מ"מ לא איכפתלן כל שאינו נוטל שכר בעד יום או שבוע. ולפעד"נ לי שהמחבר ביו"ד מיירי שקבל עסקא בסתם לחלוק בריוח ולא פיר' להנותן כמה ריוח יתן לו אז אף שבאמצע הזמן הריוח הרבה אין כח בידו שלא להתעסק בו שוב לולי הטעם דהוי כפועל ומחויב להתעסק בכל יום עד כלות הזמן וכל מה שמרויח דבר יום ביומו חולקין בשוה אז הוי כאלו נוטל שכר בעד כל יום שעסוק בו נוטל ממנו ריוח של היום ההוא מחצה ע"כ דמי לפועל. משא"כ הש"ג נלפענ"ד דמיירי שנתן להמקבל שילוה להכותים בריבית והוא יתן להנותן בעד חלקו בריוח בעד דבר קצוב והשאר למקבל כמו שאנו עושין. וכן משמע מל' הש"ג שכתב ויתחרט הלוה ויתן ריוח למלוה כפי התנאי שביניהם משמע שאינו נוטל המקבל חצי ממה שהרויח וכו'. רק הלוה חייב עצמו בדבר קצוב. ובודאי אם בתוך הזמן כבר הרויח בהך שקצב להנותן ורוצה לסלקו כל הסך בודאי יכול ליתן לו בתיך הזמן א"כ הוי רק כאלו קבל עליו לעשות לו כך וכך חביות יין אף שזמן הבציר ידוע. ומה לי חביות של יין ומה לי שקבל עליו שיעשה לו סך י' זהובים עד הזמן והשאר יהיה מה שיהיה שייך להמקבל בודאי דין קבלן יש לו ואינו יכול לחזור בו תוך הזמן ולפ"ז בזמנינו נמי אינו יכול לחזור בו תוך הזמן כנלפע"ד נכון לדינא:
סעי' ג זה אומר חמשה ימים נשאר מהזמן וזה אומר עשרה וכו'. נ"ב נסתפקתי אם בשעת ההודאה לא אמר הילך רק אחר החמשה ימים אז בשעה שהגיע לישבע אומר הילך אי נילך בתר שעת הודא' ואז נתחייב שבוע' רק שצריך להמתין לזמן סוף חמשה ימים ואז לא אמר הילך וחייב. או נימא כיון דבשעת הודא' אינו חייב לישבע לא נחשב הודא' אז כלל לחייב ש"ד רק אם אחר סוף חמשה ימים מחזיק בהודאתו נתחייב ש"ד אז. ואם אמר אז הילך מהני. והנה ראיתי שיש לפשוט זה מסוגיא דהילך דפריך ממתניתן הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות וחייב והא הילך ומאי קשיא נימא דמיירי שטוען שמסר לו קרקע במתנה לזמן או שמשכן לו קרקע לזמן שיאכל פירות בנכייתא וכבר כלה הזמן וטוען שיחזיר לו הקרקע והוא מודה לו בחצי קרקע לאחר חמש' ימים שאומר שעדיין לא כלה הזמן וחצי' כופר לגמרי או שמוד' בקרקע וכופר בכלים וא"כ הילך ליכא בשעת הודא' שהרי אף חצי שמוד' לו אינו נותנו השתא רק אומר שעדיין הוא ברשותו לאיזה ימים א"כ השתא עדיין לא הוא שלו תיכף ולולי הטעם שקרקע פטור מש"ד הי' חייב לישבע על כל פנים אחר ה' ימים אבל כיון שקרקע פטור משבועה ג"כ פטור לעולם אבל בכלים כה"ג דלאו הילך הוא חייב לאחר חמשה ימים א"ו מוכח דאם מודה במקצת לאחר חמשה ימים אף שבשעת הודאה לא אמר הילך אם אחר החמשה כשהגיע זמן השבוע' או' הילך פטור. וא"כ בקרקע נמי אם מודה בהנהי שאומר שלא כלה הזמן הלא כ"ז שלא כלה אינו חייב בל"ז ש"ד רק כשיכלה הזמן אז נתחייב בו ואם אז אח"כ ג"כ מחזיק בהודאתו אז הוי הילך שהרי הקרקע מעכשיו והלא' של התובע הוא ומשמע דבכלים כה"ג אם לאחר חמשה ימים אומר הילך חייב ואמאי דאם הילך פטור גם בזה ראוי שיהי' פטור כן נראה לכאורה ועדיין צ"ע:
סעיף ח עדיין השבוע' במקומ' עומדת נ"ב עיין בסמ"ע וש"ך שהעלו דבנשבע אינו חייב לשלם רק אם יתבענו ועיין בטו"ז כאן וביו"ד סי' רל"ט שחולק ועיין במהדורא ו' לחו"מ שלי סי' רמ"ז שכתבתי לדחות ראיות הטו"ז על נכון והעיקר כהסמ"ע והש"ך ובלי שבוע' כ"ע מודים דאינו חייב רק אם יתבענו הן בפרעון הן בתנאי כמ"ש שם ובב"ש ה' גיטין סי' קמ"ג סקי"ח. והנה מ"ש הפוסקים באם נשבע לשלם וחלה השמיטה באמצע דפטור מלשלם דלא נשבע רק ע"ד שיהי' חייב. הנה לכאורה זה היפך מ"ש בש"ס דשבועות בפ"ג דקאמר שם נזיר שנשבע שלא יאכל חרצן בכמה כי קא משתבע אדעתא דהיתרא קא משתבע. וא"כ יש סברא להיפך דדוקא דעתו אהיתרא והרי נשאר האיבעיא בתיקו לא ומרא. ועוד דהרי אף אם לאידך צד דקאמר שלא אוכל דעתו אכזית משמע הא אם לא הוי הוכח' זו הי' מודה דיש סברא לומר דאדעתא דהיתרא משתבע ולמה כאן פשיטא לי' להיפך. ואפשר כיון דהוי חיוב ממון שאני וממון אין דרך אדם להתחייב במה שאינו חייב ובודאי הי' כוונתו רק ע"ד שיתחייב מן הדין או י"ל דהתם בנזיר שנשבע ע"ד עצמו לכך מסתבר טפי דהוי כוונתו על ההיתרא אבל בבע"ח מן הסתם נשבע רק להפיס דעתו של המלו' שיהי' בטוח לשלם לו וזהו ודאי לא הוי שבועתו רק כענין שחייב לשלם לו. אז נשבע ולא כשלא יהי' חייב לו מן הדין אז ל"ש הפסת דעת. אבנ אין לומר דש"ה שהי' מצוה בלא"ה על כזית דהרי גם בבע"ח מצוה לשלם דקיי"ל פריעת בע"ח מצוה ועיין בקצוה"ח בזה לכך נראה כמ"ש בזה. ונ"מ בזה לדינא אם נשבע לשלם והי' השבועה מדעת עצמו ושלא בפני המלוה לטעם הראשון נמי פטור אם חל השמטה באמצע ולטעם הב' בזה חייב גם אם חל השמטה וצ"ע בזה לדינא: סעיף ח' בהגה מי שנשבע לשלם לחברו אע"פ. שלא הי' חייב לשלם לו וכו'. נ"ב עיין בסמ"ע כאן מ"ש לחלק בין אם נשבע תחלה ע"ד לשלם ובין אם נתחייב תחלה ואח"כ נשבע דאז אם מדינא פטור גם משבועה פטור. ועיין מ"ש בחיבורי לתורה פ' ויגש שנת תרי"ט דלפי דבריו גם בדיבור הוי כן דדוקא אם זכר השבועה תחל' ואמר אני נשבע לשלם לך אז חייב מכח השבועה. אבל אם זוכר תחלה החיוב ואח"כ השבועה ואמר אני חייב לך כך וכך ואני נשבע לשלם אז אינו חייב מן הדין גם משבוע' פטור ובזה לא אמרינן תוכ"ד כ"ד. והבאתי שם ראי' לזה ע"ש ודו"ק: והנה עיין כאן בטורי זהב ס"ק ח' בהגה מה שנשאל במי שנתקשר לפרוע החוב ליום פלוני ואם לא יפרע ליום פלוני יתן קנס י' זהובים ופרע רק מקצת חוב מה דינו כמה קנס יתן ע"ש מה שנחלק עם הדיינים. והנה מצאתי במדרש רבה פ' וישב בר"פ שם וזה"ל אנטנינוס שאל את רבינו מה"ד אם שוט ימות פתאום. אמר רבי גזור דיסוב מאה גלבין והוא יהיבין מאה דינרין דין סכום לדין ודין סכום לדין ולא מפקין מידי' כלום כענין זה מלעיג על המוכה וכו' ע"ש ובפי' מ"כ. ומוכח שם דלא אמרי' כיון שנלקה ה' יתן לו נ' דינרין רק כל שלא קבל כל המאה אין לו כלום ע"ש ומוכח להיפך מדברי הט"ז. ואף דקי"ל אין למדין מן המדרש היינו דרך דרוש אבל כאן דרבי הביא לו דמיון ממנהג העולם משמע דהדין כן וכל שלא שילם כולו חייב בכל הקנס ע"ש ותבין ודו"ק:
סעיף י"ז המלוה את חבירו על המשכון וכו'. הוי אסמכתא נ"ב עיין בש"ר כאן סק"נ שהביא כמה פוסקים דאין דין אסמכתא במשכון מטלטלין ע"ש שהאריך בזה וקשה לי מן הש"ס דגיטין דמ"ג ע"ב גבי מתיב רב ששת הארוסין עד סוף אלא אידי ואידי דלא מטו זימניה וכו'. ולפ"ד הפוסקים הנ"ל קשה מה פריך הרי הרא"ש כתב בפ"ק דב"ק דלמידי דרבנן הוי עבדא כמטלטלי דמי ולאו דוקא להחזיק ממון רק אפילו להוציא ממון בתקנתא דרבנן הוי עבדא כמטלטלי כמ"ש בחו"מ סי' ר"ב ובסמ"ע שם דעבדים נקנין אג"ק אף דקנין אג"ק הוי רק דרבנן מוכח דאף להוציא ממון מהני בדרבנן להיות להם דין מטלטלין. וא"כ ה"נ כיון דהך דינא דהמוכר עבדו לנכרי דקונסין אותו הוי דרבנן אם כן הוי כמטלטלין ובמטלטלין אין בו אסמכתא לכך הוי כמכירה. אבל בשדה ולגבי מעשר דהוי קרקע ממש שייך ביה אסמכתא לכך פטורין מן המעשר. והנה מזה יהיה ראיה לדעת הראב"ד שהובא בה"פ סי' תמ"א דאין דין אסמכתא לנכרי וה"ה בישראל מנכרי והסוברים דיש אסמכתא לנכרי הם יסברו דיש אסמכתא גם במשכון מטלטלין אך יש פוסקים דס"ל דאין אסמכתא במטלטלין וס"ל דשייך אסמכתא גם בנכרי לדידהו קשה מכאן וצ"ע: