סעיף א'. אומריםלו ברר דבריך וכו'. נ"ב גרסינן בש"ס פ"ד דשבועות מנין למי שנושה בחברו מנה וכו'. ובש"ך סימן זה תמה על מה שהשמיט הטור והמחבר דינים אלו ונלפע"ד לפי מה שפסק הרמב"ם והמחבר בסי' פ"ז שתקנת הגאונים שכל המשביע את חברו צריך לקבל בחרם תחל' שאינו טוען דבר שאינו חייב לו כדי להשביעו בחנם. ודעת הסמ"ע מ"מ מהני לשלם לו גם בעד הפירות ע"ש שהוכרחתי כן מן הש"ס:

סעיף ב' ואםיש א' שמסייע י"א שפוטרו משבועה. נ"ב הנה בדין אם עד מסייע פוטר מהיסת עיין מ"ש בבעה"ת שער כ"א ראי' דאינו פוטר והג"ת תמה עליו עמ"ש בזה בחיבורי נדרי זריזין בהשמטות ח"ב בתשוב' לק' יאניווע במדינות פולין ע"ש. והנה ראיתי בשו"ת ברית אברהם חלק חו"מ שהביא קושיא אחת למה לא יתחייב ברוב שבוע' הרי רוב עדיף מע"א כדמוכח גבי אבדה וא"כ אם בע"א מחייב שבועה מכ"ש ברוב. ובתשובה אחת כתבתי ליישב מכח דבע"א חזו לאצטרופי אך נרא' דא"ש יותר כיון דבממון אין הולכין אחר הרוב. ובאיסור הולכין אה"ר א"כ בממ"נ לחייבו ממון א"א דאין הולכין בממון אה"ר. אבל ליתן לו שבועה א"א כיון דבאיסור הולכין אה"ר והרי ידוע שכשבע לשקר כיון דהוי רוב להיפוך ולומר להיות משואיל"מ א"א כיון דטוען ברי ורוצה לישבע כמ"ש התוס' בפ"ק דב"מ גבי חשוד ולומר שכנגדו נשבע ונוטל נמי א"א דהתם פשע כיון דנעשה חשוד לכן איהו דאפסיד אנפשי'. אבל בזה הרי זה לא פשע ולמה נחייבו שחז"ל יתקנו לו תקנה לרעתו כיון דמדינא פטור וז"ב ואמת לפענ"ד:

סעיף ז' מנהלי בידך אין לך בידי כלום ואפילו שנים מעידים שהלוהו וכו' נ"ב הנה מה שהקשה אחד דברי הבל דמ"ש מתנאי שהוא בקום ועשה דעליו להביא ראי' שקיימו עמ"ש לבאר טעמו בתשובתי ליו"ד ה' ס"ת במהדורא ז' סי' כ"ח ע"ש:

סעיף ח' מנהלי בידך שגזלתני וכו' נ"ב עיין בחידושי לחו"מ סי' רצ"ח מה שנסתפקתי בטוען א"י אם הלויתני ומאמין לו בלבו אם חייב לשל' ואם יכול להטיל עליו גלגול שבוע' או קב"ח שאינו מאמין לו בלבו או אפשר אף במאמין לו בלבי אינו חייב לשלם לו וצ"ע בזה ע"ש:

סעיף ט' מנהלי בידך שהלויתיך וכו' ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו חייב לשלם כו'. נ"ב ע' בש"ך סקכ"ז מ"ש דאפילו ספק פרעון קודם ההלוא' חייב. והאו"ת כתב שהוא מוכרח מן הש"ס פ"ק דב"מ במה דאמרינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. והנה שמעתי שרבים תמהו עליו דהרי אביי הוא דקאמר כן בב"מ שם. ואביי לשיטתו דס"ל בפ' י"נ דאפי' בא"י אם הלויתני חייב. ולא ידעתי מה זה תימה הרי עיקר ראייתי הוי לדידן דקשי' הלכתא אהלכתא דקיי"ל כמ"ד ספק מלוה ישנה כמ"ש בש"ע סי' צ"ב שם ובסמ"ע שם ובסי' פ"ז וקמ"ל דבא"י אם הלוויתני פטור וקשיא הלכתא אהלכתא ומוכח דבספק פרעון קודם הלוא' חייב וז"פ. אבל לומר דאביי לא מחייב רק בברי טובה ושמא גרוע. אבל בספק פרעון אפ"ה בכה"ג חייב והש"ס מיירי בכה"ג דקשה מנ"ל כן לראי' הרי כיון דהוי רק חששא בעלמא דחיישינן שמא יש לו מלוה ישנה וא"כ י"ל דהחשש הוי שמא יש לו מלוה ישנה מהיכי דהוי ברי טוב ושמא גרוע דאז חייב לשלם. ובפרט די"ל דלכך באמת נקט הש"ס ל' מלוה ישנה די"ל דהישן בעצמו מה שלא תבעו עד הנה. משוי לי' לברי טוב ושמא גרוע וכמ"ש כעין זה בסי' ס"א דזה ראי' אפילו לבטל השטר ולכך כיון דהוי ספק מלוה ישנה והוי ברי טוב ושמא גרוע ולכך אזיל אביי לשיטתו. ובע"כ כמ"ש בכונתו דראייתו הוי לדידן אליבא דהלכתא ודוק כן השבתי להחריף מוה' אהרן זאב וואלף פרענקיל לק' קראקא וע' באו"ת דפוס אוסטרהא מה שהקשה שם המגיה על דברי הש"ך הנ"ל ואין בדבריו כלום. דע"כ לא קאמר הש"ך רק באם נטל הלה בתורת הלווא' או אף שיתפס מעצמו ולא שחברו פרע לו על ספק הלוא' דמעיקרא בזה דומה לספק אם פרעתיך כיון דודאי נתחייב ע"י הלוא' או על ידי תפיסתו וספק אם יש לו בידו כנגדו מקודם. אבל היכי שהלו' פורע לו מעצמו בפי' על ספק ההלוא' דמעיקרא ודאי אין כאן א"י אם פרעתיך. רק א"י אם נתחייבתי דאף עדיף מא"י אם נתחייבתי כיון דהוא עצמו נותן לו בתורת פרעון על פסק הלוא' דמעיקרא ודאי פטור המלוה לגמרי יז"ב בעיני ופשוט:

סעיף טז התובעליורש הלוה מלוה על פה וכו'. נ"ב הנה ראיתי בנתיבות המשפט סי' ע"ב סקכ"ה שכתב דאם נתחייב לישבע ונשתטה דלא מהני מחיוב שבוע' ואיל"מ והביא ראי' ממ"ש הש"ך כאן הטעם דגבי יורשים לא אמרינן משואיל"מ ודילמא אם אביהם הי' חי הי' טוען ברי דהרי עכ"פ כשמת הוי אונס ע"ש. ולפענ"ד אין נראה כך דודאי בנשתטה דנהי דא"י לישבע מכח אונס מ"מ אמרינן נסתחפ' שדהו ומזלו גרם ודומה למ"ש בפ"ק דכתובות גבי חלה הוא או שחלתה היא דמעלה לו מזונות דנסתחפ' שדהו כן ה"נ בזה דמזלו גרם שא"י לישבע וחייב לשלם. ולכך אין ראי' מיתומים דהתם ממ"נ קודם שמת אביהם עדיין הי' בידו לישבע ואימתי מתחיל האונס כשמת והרי אז אין הנכסים של רק של היורשים והם לא אירע להם אונס ול"ש לומר נסתפח' שדהו דאין האונס אצלם משא"כ בהוא חי דהנכסים שלו ולא אירע שדהו נסתפחה ולכך חייב לשלם וזה לפענ"ד נכון לדינא וראי' ברור' דהרי ביו"ד סי' רל"ב יש פלוגת' בשכח' אם תשוב אונס. וא"כ למ"ד דחשוב אונס למה יתחייב בטוען חמשין ידענא וחמשין לא ידענא הרי שכחה הוי אונס. ואף את"ל כדעת האומרים שם ביו"ד דלא הוי אונס היינו מכח דה"ל לשלם קודם שיגיע יום האחרון אבל לולי זה מודים דמה ששכח הוי אונס וא"כ למה בא"י מחויב לשלם ובע"כ מוכח דאונס לא מהני בזה מיהו לפמ"ש בספרי ספר החיים סי' ק"ח יש לדחות ראי' זו אמנם בלא"ה הדין דין אמת כאשר כתבתי כנלפע"ד ודו"ק: עוד שם באותו סעיף. נ"ב ע' בש"ך דביורשים נמי הוי העזה שמה שטוענים ברי הוא מכחישם והוי העזה קשה לי ע"ז ממ"ש הר"ן בפרק כל הנשבעין על הא דפריך שבועת השומרין דחייב רחמנא האיך משכחת לה להימן במגו וכו'. וכתב הר"ן דאמאי הוי מגו הא הוי מגו דהעזה וכו' ותירץ הר"ן דקושית הגמ' על מה דקאמר כמה מעליא הא שמעתתא דנאמן לומר פרעתיך במגו דלא שכרתיך אף דבמה שטוען פרעתי אינו מעיז שטרוד בפועליו וכשאמר לא שכרתיך יעיז בפניו וע"כ ס"ל דהוי אמרינן מגו דהעזה על זה הקשה שפיר שבועת השומרין דכתב רחמנ' וכו' ולפי דברי הש"ך נשאר קושית הר"ן דמאי מקש' שבועת השומרין האיך משכחת לה הא הוי מגו דהעזה ומשכיר לא הוי מגו דהעז'. הא התוס' כתבו הא דמהימן במגו ולא הוי מגו בדדמי וכו' שמיירי שטוען ברי פרע תוך וכשיש עדים ששכרו אמרינן שטרוד בפועליו ואינו יודע ומה שטוען שיודע בברי הוא שקר. אבל כשאין עדים אז מהימן מה שאומר שיודע בברי פרעתיך במגו דלא שכרתיך. ולפ"ז לפי דברי הש"ך השתא נמי כשטוען ברי פרעתיך מעיז נגדו שהרי מכחישו שמה שטוען שיודע בברי הוא שקר. ודמי בעה"ב לכל מילי ליורשים נמצא לא הוי מיגו דהעזה. ומה ראי' היא זו לענין נאנסו בודאי השתא שטוען נאנסו אינו מעיז ומנ"ל דאמרינן מיגו דהעזה ונשאר קושית הר"ן במקומו לפי דברי הש"ך וצ"ע גדול בזה: סעיף י"ח ובין כך ובין כך יכול המלוה להחרים סתם וכו' נ"ב משמע דברצון הלוה תליא מלתא וגם בדין אם מותרין הב"ד להודיע זה להלוה וכן בעלמא כה"ג עמ"ש בתשובתי ליו"ד מהדורא ד' סי' צ"ד שהארכתי שם ומה דנשתנה בין זמן הש"ע לזמינו בזה ע"ש היטב: סעיף י"ט ואם הודה הרי הודה במקצת ומתוך שאיל"מ וכו'. נ"ב והנה בדין טוען ונטען אם בעינן שיהי' התובע אמוד לטענ' שלו או לא בעינן שיהי' אמוד עמ"ש בתשובה דל"ב אמוד וכתבתי טעם נכון לחלק בזה ובין דין המבואר בסי' צ' ובסי' רצ"ז עש"ה: