סעיף א' בהג"א וי"אדמשכון חשוב הילך דהא אפילו שטר חשוב הילך נ"ב. עיין בש"ך שכ' שזה דוקא כשנתן לו רשות למכרו בלי שומת ב"ד ואדם בעולם הא לא לא ה"ל הילך עש"ה. ולכאור' קשה לי ע"ז מהש"ס דפ"ק דב"מ דקאמר שם ותנא תונא אאידך דר"ח והא הכא דמה דתפס הילך היא וקתני ישבע וקשה מה ראי' היא זה הלא מבואר הוא לקמן סי' קל"ח שאם היא דבר שנפסד בחלוקה חולקין אותה בדמים: ולפ"ז ודאי אם א' רוצ' למהר למוכר' בפחות משו' או אחד רוצה להמתין עד שיקחנ' אחד בהרבה דמים ודאי דיכול השני לעכב עליו רק שמין אות' בב"ד כמה שוי' ומוכרים אות' וא"כ מה ראי' ממתניתין דהילך חייב דילמא מיירי בדבר שאין ראוי לחלק ואין חולקין רק בדמים וא"כ צריך שומת ב"ד ולא הוי הילך. ודוחק לומר כיון דמתניתין סתמא קתני דמשמע דמיירי אף בדבר הראוי לחלוק דזה דוחק. גלל כן נרא' דהש"ך לא קאמר רק במשכון כיון דגוף המשכון אינו שלו עדיין ולדעת כמה פוסקים לא הוה הילך כיון דהגוף אינו שלו. לכך אף להפוסקי' דס"ל דהוי הילך היינו משום שיכול למכרו ליטול מעותיו. ולכך בעינן שיהי' יכול למכרו בינו לבין עצמו ולא יהי' מחוסר שומא. אבל בדבר שהוא שלו ממש ודאי אף דמחוסר שומא כיון דשלו ממש הוא הוי הילך ונ"מ לדידן באם אחד לבד תפוס בה ואומר חצי' שלי וחציה שלך ואינו ראוי לחלוק אעפ"כ הוי הילך או אם מודה שמכר לו חפץ אחד כפי מה שישומו אותו בבקיאים והילך אותו והלה טוען ששני חפצים מכרת לי פטור מש"ד דמיקרי הילך אף שמחוסר שומא כנלפענ"ד פשוט ונכון ודו"ק:

סעיף ו' הודהבמקצת וע"א מסייעו וכו'. נ"ב עיין בהרא"ש פ"ק דב"מ שדחה ראיות רבינו יונה דבעדים י"ל אף בע"א משמע ועמ"ש ראיה לדבריו בחידושיו לב"ק בפ' מרובה בש"ס ד"ע במשנה דגנב ע"פ שנים: וע' בחיבורי לחו"מ מהדור' גימל סי' ס"ח שם בארתי דברי הרא"ש שם בב"מ מ"ש ויש מקשין הבל ליישב קושית המע"מ שם גם דברי הב"י סי' כ"ח שהביא האו"ת כאן מה שמשמע במשואיל"מ מהני עד המסייע ע"ש ודו"ק היטב:

שם סעי' י"באע"פ שהנשבעין ונוטלין כו'. נ"ב ונראה דאם אמר כן בב"ד שוב א"י לחזור בו אח"כ ולומר דישיב לדינו וכן באם היה תופס משלו והי' הדין שישבע ויטול או במלוה על המשכון אם אמר הריני כשאר תובעין א"י לחזור בו אח"כ כדין המבואר בסי' כ"ב. וכן בסעי' הקודם בהג"ה במ"ש מיהו יכול הנתבע וכו' ג"כ הדין כן. כנלפע"ד ברור:

**(סעי' יג) הי'**הנתבע חשוד על השבועה וכו'. נ"ב נשאלתי מהרב מלעשנוב זצ"ל בטוען חשוד אני ויש לו ע"א המסייע אם נפטר מהשבועה כדין עד המסייע. והשבתי הנה לדידי אין כאן ספק כיון דעיקר דין עד המסייע פוטר נלמד מעד המחייב שבועה מכח ק"ו כמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ ולפ"ז דיו לבא מן הדין להיות כנדון והרי אם התובע מביא ע"א שהנתבע חשוד אינו נאמן לפוסלו מן השבועה להיות שכנגדו נשבע ונוטל ואין אדם נעשה חשוד רק ע"פ ב' עדים וא"כ להיפוך אם ע"א מסייע שהוא חשוד אינו נפטר מהיסת וכדומה. ועוד דבשלמא אם ע"א מסייע בענין הממון דגם פיי מהני לפטור מממון ואף לחייב עצמו ממון מתחייב בהודאת פיו לכך גם עד מהני לחייבו שבועה או לפטרו אבל לעשותו רשע דלא מהני הודאת פיו לעשות עצמו רשע לכך אלים חזקת כשרות ואף ע"א לא מהני והרי בלא"ה יש חולקין על דין עד המסייע. ולכך י"ל אף החולקים מודים בזה ולמעט בפלוגתא עדיף כן השבתי להרב הנ"ל ודו"ק היטב:

סעי' כ חומריםזל"ז סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים. נ"ב עיין בסמ"ע סקח"א ועמ"ש בחיבורי לחו"מ מהדורא ד' סי' קמ"ו מ"ש שם בשם פרש"י בשבועות דף ט"ל ע"ב ע"ש ודו"ק:

סעיף כב כלמי שנתחייב שבועה בב"ד וכו'. נ"ב נראה דאף להחולקים על הט"ז בנשבע ונוטל בשבועת אלמנ' נגד יתומים ודאי לא בעו היורשים קבל' דבלא"ה לא מצינו חיוב קבל' זו ביורשים ואפשר דלא החמירו כן ביורשים וגם הוי נשבע ונוטל דדעת הט"ז בלא"ה דל"ש קבל' ואף אם שייך גם בנוטל קבל' היינו רק מכח לא פלוג בתקנתן ובשבועת אלמנ' דהוי חוץ דב"ד ואינו ככל שבוע' דל"ש ל"פ נראה דקי"ל ודאי כהט"ז ולא בעינן קבלה לכל בזה ודו"ק:

סעיף כג בהג"ה ואזאין צריך לישבע בפני התובע נ"ב עיין בש"ך מה שהקש' מאע"ז סי' צ"ו והנה בהשקפ' ראשונ' עלה בדעתי לומר דנוטל שאני. ומצאתי אח"כ באו"ת שכתב כן. לדעתי נרא' לומר עוד די"ל יתומים שאני כמו דהחמירו ביתומים שמחוייבים לישבע אף בלא אשתבע לי. וכן אין אדם מוריש שבועה לבניו בזה ולא כן בשאר שבועות. כן י"ל דהחמירו בזה. ולכאור' הי' אפשר לומר עוד דנשאלתי כמה פעמים דאם אין הבע"ד רוצה לעמוד אצל השבוע' אם יכול הנתבע לכופו שיעמוד אצל השבוע' אם לאו והשבתי דאין בידו לכופו. וראי' שלי מאהע"ז סי' צ"ו דשם כתב דתשבע במעמד היתומים אם ירצו דמוכח הא אם אינם רוצים אין בידה לכופם על כך וכעת ראיתי דאין משם ראי' די"ל התם בטענת שמא אין ביד' לכופם אבל בטענת ברי י"ל ביד' לכופם ולכוף את הבע"ד שיעמוד אצל השבוע'. ובלא"ה פטור. ובזה קמ"ל הרמ"א אם הוא רק תבעו ע"פ העד אין ביד הנשבע לכוף את התובע שיעמוד אצל השבועה רק אם ירצה אבל הנתבע אם התובע רוצה מוכרח תמיד לישבע בפני התובע אף בשמא והוי שני הדיינים לאחדים כן היה נרא' לכאורה אך ל' הרמ"א א"צ לישבע לא משמע כן ובע"כ מוכח כמ"ש תחלה ודו"ק: