סעיף א' מ"עלהלוות לעניי ישראל וכו'. נ"ב ע' פרש"י בשבועות פרק וא"ו דצ"ט ע"ב ד"ה חלה על שניהם ששניהם נענשין בה דה"ל למסור ממונו ביד נאמן. מזה משמע דאינו מחיוב להלוות רק למי שיודע שהוא נאמן אבל בלא"ה אינו מחיוב להלוות דא"ל רק בפקדון אמר כן דא"כ בהלואה לא תהי' חלה על שניהם והרי בבריית' נקט סתמא דבשבועת הדיינים אומרים לו כן מוכח דבכל שבועת הב"ד אומרים כן וחלה על שניהם. וכן הוא בש"ע סי' פ"ז. ואם בהלואה הוי טעם אחר ל"ל בפקדון הך טעמא. ובע"כ גם בכל שבוע' הוי כן ובע"כ גם בהלואה הוי כן. ומוכח דאיני מחויב להלות רק למי שיודע שהוא נאמן ובאמת פרש"י צ"ע מי דחקו לכך יופי ה"ל לומר דה"ל להלות בעדים ואי עשום פרעון ה"ל ללות בשטר או לומר אל תפרעני אלא בעדים וצ"ע. והנה באמת בסמ"ע סי' פ"ז סקס"א נתן טעם אחר דהו"ל להשוות עמו וצ"ע שלא ראה פרש"י שמפרש טעם אחר ובאמת על פרש"י קשה עדיין מה יעשה בניזוקין וכדומה דל"ש האי טעמא ולמה כלל הברייתא כל שבועת הדיינים שאומרים כן ולהסמ"ע א"ש וצ"ע בזה ודוק: שם באותו סעיף. נ"ב הנה הב"ח כתב בסי' זה הובא בב"ש סי' צ' בקצה"ח כאן דהיכי דיש בע"ח הרבה והלוואת אחד או דבר דאתו מחמתו הוא קודם ולמד כן מדברי הבעה"ת שהביא הב"י סי' זה באשה שלותה וכו'. הנה לדעתי הדבר צ"ע מאוד. דמה ענין זה לזה ולא דמי כעוכלא לדנא דהתם מיירי הבעה"ת לענין הבעל דאין לו תורת בע"ח רק יורש או מה שקנתה קנה בעלה ובזה החכמים לא הקנו לו רק שלה ולא של אחרים. וכל דהוי של אחרים בעין אינו יורש ולא הקנו לו חכמים ולא עדיף ידו מידה לענין זה וכיון דהיא עצמה מחויבת להחזיר לו לכך גם הוא מחיוב לשלם. וכן מ"ש הב"ח בשם הטור בסי' ק"ח וסי' ר"פ התם מיירי הכל בנדון יורש הבא לירש ואינו בע"ח בזה לא עדיף ידו מיד הלוה עצמו ומה שאינו שלו אינו יורש. אבל באם חייב לכמה בע"ח אז כיון דהמלוה להוצא' ניתנה ונחשב של הלוה ואם קידש בו אשה אינה מקודשת אפי' כשהוא בעין א"כ נשתעבד כסף זה לכל בע"ח לכך הוי כשל הלוה עצמו ויד כולן שוין בו ואין לו דמיון זה לזה כלל. ולענין בע"ח יד הבע"ח עדיף מבע"ח עצמו ודוק וצ"ע: הנה בקרקע כה"ג אם מכר לו קרקע ונתחייב לו דמי המכירה ואח"כ יש עליו כמה בע"ח אם המה שוין אי נימא נמי כיון דהקרקע שלו הוא. הוא קודם לדמי המכירה לכל בע"ח. והנה מדברי הקצה"ח סי' ק"ד סקי"ד שהקשה ע"ז משבח משמע דס"ל להב"ח אף בקרקע הוי כן אבל באמת אין ענין זה לזה בכלל. דהב"ח וראייתו מבעה"ת מיירי רק בהלואה של מטלטלין ומעות כזה כיון דאין שיעבוד וסמיכות בע"ח עליהן לכך בזה י"ל דזה הוי גוף הדבר שלו הוא קודם גם בהלואה לא הקנה לו גוף הממון רק הלוה עליו. והרי יש דעה בש"ס לחד דעה דמלוה הוי ברשות בעלים לחזרה כשהיא בעין לכך נהי דקי"ל דאינו ברשות בעלים עכ"פ לענין זה הוי ברשות בעלים לענין דהוא קודם לגבות'. אבל באם מוכר לו איזה סחורה לפי טעם השני הנ"ל או עכ"פ במוכר לו קרקע או בית דהוי סמיכת בע"ח על הקרקע. וזה מדינא משועבד לכל בע"ח ולכן בזה הוי כולן שוין ואזיל ליה קושית הקצה"ח משבח דהתם הוי קרקע והוי מכירה ממש בזה הכל מודים דיד כולם שוים. וז"ב לפענ"ד וכיון דבלא"ה דעת הב"ח הוי חידוש ואין לו ראיה לכך הבו דלא לוסיף עלה הוא ובקרקע ודרך מכירה ודאי אין הדין כן ודוק היטב כנלפענ"ד נכון לדינא. והנה בדין השבת העבוט אם מהני מחילת הלוה או לא ע' בחיבורי לי"ד מהדורא ד' סי' קס"ה מ"ש שם וגם מ"ש התוס' דהברכ' הוי רבית ובביאור הש"ס ב"מ דף ק"ד הכל ביארתי שמה בעזה"י היטב הדק:

סעיף ח כליםשעושה בהם אוכל נפש וכו' נ"ב ע' בסמ"ע מה שהק' ע"ז ולענ"ד א"ש דכוונת הש"ע דהמלוה בעצמו חבל כלי של או"נ אז כיון דעבר על תרי לאוין שהוא עצמו חבל שאסור אף באינו או"נ גם סבל כלי של אוכל נפש דהוי עברה אף לשליח ב"ד. ולכך נהי דלכ"א בפ"ע מהני שמחזיר לו בעד צרכו. אבל לתרתי יחד לא מהני כלל מעשיו. חדא כמו דאמרינן בעלמא דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי כן ה"נ לא מהני מה שמשיב לו בעת צרכו לעקור תרי לאוין. ועוד כיון דלולי דגלי קרא הוי אמרי' לא מהני מעשיו אף בחד לאו. רק דגלי קרא דמהני כמ"ש הסמ"ע והיינו רק היכא דגלי קרא בחד לאו. אבל באם עבר שני לאוין בכ"פ דליכא גלוי מקרא הדרינן לסברא דל"מ מעשיו ולכך דייק בלשונו ואם חבל כלומר שהמלוה עצמו חבל אז מחזיר בע"כ לגמרי וא"ש ודוק היטב:

סעיף כז נ"בע' בהשמטות לחיבורי נ"ז סי' רכ"ח שכתבתי שם דבבגדים שעשה לבניו לנשואין לכ"ע אין בע"ח גובה מהם אף שעדיין לא נשאו אף לדעת המחבר ע"ש מה שכתבתי לברדיטשוב: