באותו סעיף ולכן נהגו לתת הגט ברבים כו' נ"ב עיין בב"ש סק"ד מה שתמה דלהך דעה לא מהני לגרש זה בפני זה כו'. ובאמת לק"מ דאין הכוונה דלכך נהגו לתת הגט ברבים מכח דזה יהי' הכשרו דהוה זה בפני זה רק הכוונה דבאמת לפעמים לא נודע אם יש עוד שם כשמו או לא ולכך אין יודעין לכתוב סי' דאולי א"צ לזה כלל גם אם אין יודעין מי הוא זה ואיזה הוא אשר שמו כשמו א"כ אין יודעין הסימן אולי גם לשני יש סימן זה ולכך נהגו לתת הגט בפני רבים ולכך ע"י פרסום הרבים נודע אם יש עוד איש ששמו כשם זה ואז אם נודע להם כן באמת מדקדק לכתוב איזה סי' להיכר שיש בין זה לזה זה פשוט כוונת רמ"א אבל אם לא הי' צריך לכתוב סי רק באם גם שמות נשותיהן שוין זה מלתא דלא שכיחא הוא כלל ואין לחוש לכך. ובפרט דהיא מלתא דתמיהא ובזה מדכר דכירי והיו יודעין זה מעצמם הב"ד ולכך אם אין יודעין מסתמא ליכא עוד שמות כאלו ולא היו צריכין ליתן ברבים אבל להי"א אף אם שמותם לבד שוה צריך סימן זה שכיחא ולא דכירי דאינו מלתא דתמיהא לכך נוהגין ליתן הגט ברבים זה פשוט כוונת הרמ"א והב"ש לא ירד במחכת"ה לדבר זה. ועוד נראה ליישב לשון הרמ"א וליישב גם מה שהקשה הב"ש למה לא יהי' שמות הנשים לסי' והוא דהנה מ"ש הרמ"א ולכן נהגו אין הכוונה דבעבור הצטרכות סי' נהגו ליתן ברבים כדי לפטור מסימן רק הוא ראי' לדבריו דס"ל אף באין שמות נשותיהן שוין לא מהני בזה שלא בפני זה ומביא ראי' לדבריו דלכן נהגו ליתן גט ברבים ואם איתא דבאין נשותיהן שוין א"צ כלל לא הי' נוהגין ליתן גט ברבים בע"כ שאף בזה יש חשש דין שני יוב"ש וכיון שכן ס"ל דאין ראוי אף בזה רק לכתוב בסי' דאם יהי' שמות הנשים לסי' א"כ לא מוכחא מלתא אם הוי לסי' או לא ולכך אם ראו שנותנין הגט ברבים מכח חשש שמות שוין א"כ יראו שאף באין שמות הנשים שוין יש חשש שני יב"ש ויסברו דדי במה שמגרשין זה בפני זה ולא יעלו על דעתם דשמות הנשים הוי סי' רק יסברו דכיון דהוי זה בפני זה די לכך יטעו אף באם גם שמות הנשים שוין ג"כ יסתפקו במה שיהי' זה בפני זה כדעה ראשונה לכך ראוי אף באין שמות הנשים שוין צריך לכתוב סימן אחר הניכר ואז כשיראו העולם שכותבין סי' ידעו מכ"ש שאם גם שמות הנשים שוין יכתבו סי' ולא יבאו לידי טעות כלל וא"ש זה נראה דעת הרמ"א והוא נכון לדעתי:

סעיף וי"ו אין מגרשין בשבת כו' נ"ב עיין ב"ש מה שהקשה היאך נכתב הזמן וכתב דהתוס' ע"כ לא ס"ל כתירץ הר"ן כו' ולא הי' צריך לזה שהרשב"א בחידושיו דחה להדיא טעם זה ותירץ של הר"ן דמלשון הש"ס משמע שהיו מונח בביתו של הש"מ עיי"ש שלפ"ד אי אפשר כלל לתרץ דמיירי ע"י שליח ודו"ק שם וכן מלשון הרא"ש משמע להדיא במה שדחה דברי הרשב"ם וכתב ולא נהירא שהרי הי' יכול לעשות שליח וילך שם ויתן לה כו' מדכתב שהי' יכול לעשות שליח משמע שבאמת אין עושה שליח רק הוא בעצמו מגרש לה דאל"כ כך הוי לי' לכתוב שהרי הי' יכול השליח ליתן שם כו' מדכתב שהי' יכול לעשות כו' משמע דבאמת לא עשה שליח וקשה עליהם קושיות הב"ש והנה מ"ש הב"ש בלשונו וא"ל א"כ מאוחר הוא כו' לכאורה אין הבנה לדבריו דהא הרמב"ם דס"ל גט מאוחר פסול י"ל דמפרש סוגיא זו כהר"ן דמיירי ע"י שליח והתוספת והרא"ש דס"ל דלא מיירי ע"י שליח הא אינהו ס"ל גט מאוחר כשר כו' וצריך לפרש דבריו כך דהי' קשה לו דהתוס' האריכו בכמה הוכחות בפ"ב דגיטין דגט מאוחר כשר ולא הוכיחו מזה לזה תירץ תי' שני. ועוד י"ל דהי' קשה על המחבר שהביא בסימן קכ"ז דעת הפוסלים בגט מאוחר וכאן כ' בסתם שכשר ומשמע דלא מיירי ע"י שליח לזה הוכרח לתרץ דכאן לא הוי גט מאוחר כלל. אך גם תירץ הראשון של הב"ש אין נכון לשיטת הש"ס דתנא שם בגיטין דף ע"ז ההיא ש"מ דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתי לה למחר תקיף לי' עלמא כו' וע"ז נשאר קושיות הב"ש דממ"נ אי מיירי שנכתב בהגט ע"ש א"כ היאך ציוה רבא ליתן לה הא הוי גט מוקדם ואי נכתב בהגט שבת א"כ הא משמע בגמרא שלא הספיק ליתן לה עד לשבת משמע אבל מתחלה נכתב ליתן לה בע"ש וגם הי' נותן לה באמת לולי שלא הספיק הזמן כו' והיאך הי' יכול ליתן לה כלל בע"ש אף אם הי' הזמן מספיק הא יהי' גט מאוחר. והנה מ"מ לשיטת הרמב"ם שפוסל גט מאוחר לק"מ די"ל דמצי סבר כהר"ן שמיירי ע"י שליח אבל על התוס' והרא"ש דלא משמע להו שמיירי ע"י שליח א"כ מאי הצריכו להאריך כ"כ בפ"ב דגיטין להוכיח דמאוחר כשר ולא הביאו ראיה כלל מזה שמוכח להדיא שכשר ע"כ נראה העיקר כתירץ שני של הב"ש שמיירי שנכתב בו חודש ושבוע כו' וכן י"א בא"ח סימן של"ט לא כתב רק תירץ זה. והנה הרמב"ם השמיט דין זה של הש"ס דיקנה לה מקום בחצר כו' ולכאורה נראה דס"ל להרמב"ם כשיטת הי"א שהביא הרמ"א בהגה ע"כ אין נ"מ בדין זה כלל כיון דכבר כותבין תורה שבע"פ ואף לימות המשיח לא מצינו שיבטל זה ואין שייך דין זה כלל: