סעיף א' המקדש את האשה בגזל וכו' נ"ב עי' במפורשים אחרונים מה שהאריכו בזה והנה מצאתי בלשון הרמב"ם הל' אסורי מזבח פרק ד' הל' ט"ו שכתב וכן אם נתן לה דבר שאינו שלו לא פסלו שאין אדם אוסר דשא"ש אא"כ נתייאשו הבעלים ומוכח דאם נתייאשו חל האתנן והנה שם קשה ג"כ הא אין אדם אוסר דשא"ש ויאוש לא קנה ואף דהרמב"ם ס"ל לדעת היש"ש סי' שס"ב דיאוש קונה מדרבנן מ"מ איך כתב סתם דמשמע דבנתייאשו הבעלים הוי אתנן ואם היתה חייבת קרבן והקריבה זה חייבת להביא קרבן אחר והרי כיון דין התורה אינו אתנן א"כ הוי חולין בעזרה ואם נאמר דהרמב"ם ס"ל כשיטת הפוסקים דמדרבנן נעשה דאורייתא הוי א"ש אבל לדעת הה"מ שנתן טעם כיון דהיא קנאתו על ידו אף הוא קנתה אותו ומשמע דס"ל דמדרבנן לא נעשה דאורייתא קשה מכאן וכאן אין שייך לומר טעמו דהתם כל דבידה תלוי הדבר וכל שהיא נהנית יהי' איזה הנאה שיהיה מתקדשת בו וא"כ כיון ועכ"פ יש לה הנאה על ידו מקודשת ע"כ ואף דאין גוף הדבר שלו אבל באתנן דבעי' שיהי' גוף הדבר שלו ומלשון הרמב"ם משמע דבו תלוי הדבר שהוא פסלו ולא שהיא פסלתו בקבלה שלה רק הוא פוסלה בנתינה שלו וכמ"ש בלשונו לא פסלו וכן הרבה שם לשונות כזה דמונח דבו תלוי הדבר וא"כ כיון דאף אחר יאוש אינו שלו היאך יכול לאסרו מן התורה והנה מזה נראה ראי' למ"ש בחידושי בילדותי בהל' קדושין שהגרסא בהה"מ אינו בלשון אותה רק בלשון אותו אף הוא קונה אותו היינו גוף החפץ הוא קונה על ידה דבזה הוי טובת הנאה ממון כיון דא"י לקנות רק על ידו וצריך הזוכה הקנאה שלו וא"כ יש לגזלן בו ט"ה שיכול להקנותו ובכה"ג לכ"ע ט"ה ממון והוי כקונה גוף החפץ לכך כתב הה"מ דהוי כקונה אותו היינו החפץ לכך שפיר חל עליו אתנן ג"כ וד"ק. וע' בב"ש ס"ק ט' מ"ש דמ"ש ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניכן א"י להקדיש מ"מ בריצוי שניהם נעשה הקדש ייע"ש וע' בחיבורי מילי דנזיקין על מס' ב"ק פ' הגוזל קמא ד' צ"ח ע"ב שם הבאתי ראי' לזה מדברי הר"מ סקרטי הובא בשיטה מקובצת ב"ק ד' צ"ו ע"ב במשנה דגזל חמץ אומר לו הש"ל ייע"ש דמוכח מדברי מהר"מ הנ"ל דס"ל כדעת הב"ש בזה דאל"כ תמוהין דבריו ייע"ש ודוק. והנה בדין אם קדושין דרבנן נעשין של תורה עי' מ"ש ראי' לזה בהל' זו סי' ל"ז במהדורא ח' שלי סי' רי"ד מ"ש ראיה דנעשה של תורה בעזה"י ודוק:

באותו סעיף ונודע שקנה אותו דבר ביאוש כו' נ"ב הנה הכל תמהו על הש"ע חדא דלמ"ל שקנה אותו דבר ביאוש הלא סתם גזלה הוי יאוש בעלים ועוד הקשו הרי הרמ"א כתב אח"כ דאם קדשה נגזל אחר יאוש לבד מקודשת מדרבנן [והנה כבר מלתי אמורה ליישב זה בכמה אנפי בעזה"י] וכעת נראה כך דכונה אחרת לו והוא דהנה הש"ע יהיו ס"ל דיאוש קונה רק דרבנן אך הנה הפקר ודאי קונה קנין גמור אך ס"ל דיאוש אינו כהפקר גמור אך זה אם לא נודע לו שקנה הגזלן הדבר ביאוש מדרבנן עכ"פ אז אינו מפקירו ממש רק מדין יאוש נגעה בה ויאוש אינו כהפקר אבל אם נודע להנגזל שקנה הגזלן הדבר ביאוש עכ"פ מדרבנן א"כ בזה שפיר מפקירו ממש דיודע שלא יחזיר לו הדבר עוד ושוב נעשה הפקר ממש וקונה הלה אותו מן התורה ודוקא יאוש שאינו ע"פ תקחז"ל רק ע"פ מעשה הגזלן בזה כיון דאינו מתייאש מדעתו רק בע"כ אינו כהפקר ממש אבל אם אח"כ מתייאש מניה ע"פ תקחז"ל שתקנו דיאוש קונה בזה מייאש נפשיה מרצונו לקיים תקחז"ל ולא נחשב בזה מחמת אונס ולכך נעשה מקנין דרבנן דאורייתא וס"ל להש"ע דמקנין דרבנן לא נעשה דאורייתא רק היכי דשייך ביה הפקר אז אמרינן דהלה מתייאש ממנו לגמרי וזוכה הקונה מן ההפקר וגם י"ל דיאוש לכך לא הוי כהפקר היינו מכח דאינו מפקירו לכ"ע רק נגד הגזלן ודומה למה דאמרינן אדעתא דמריה אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקריה וקי"ל דהפקר יהיה לעניים ולעשירים ולכך אינו עושה קנין אך זה בסתם יאוש דהוי רק יאוש שמתייאש מניה אבל אינו מקנה אותו להגזלן וליכא דעתא אחרת מקנה לכך אינו עושה קנין אבל אם כבר תקנו רבנן דקונה ע"י יאוש א"כ אם ע"פ תקחז"ל מתייאש מניה דיודע דהקנוהו לו חכמים שוב נחשב כדעת אחרת מקנה ולכך אף דאינו מפקירו לכל הוי הפקר ולכך אם יודע הנגזל שבזה קנהו מתקחז"ל ביאוש נעשה ממנו קנין תורה ובזה מדויק לשון הש"ע שכתב ונודע שקנה אותו הדבר ביאוש ואם הכונה כמו שהבינו המפורשים דהכונה דידוע שנתייאשו ה"ל לומר ונודע שנתייאש דהרי הקנין בא ממילא ועיקר הידיעה על היאוש גופו הוא ולמ"ל שקנה דנקט אך לפמ"ש א"ש מאד דהכונה שנודע להנגזל שקנה הגזלן אותו דבר ביאוש דבלא"ה יכול לומר דלא ידע מתקחז"ל דיאוש קונה ולכך לא הוי דעת אחרת מקנה אבל אם נודע שקנה אותו הדבר ביאוש אז כיון שנודע לו תקחז"ל אז גמר והקנה ונעשה מקנין דרבנן דאורייתא אז הוי קדושי תורה גם י"ל דזה דומה למה דס"ל לחד מ"ד ביבמות דקם דינא הרי דהעמדה בדין עושה קנין וכן לענין מודה בקנס מצינו חילוק בין העמדה בדין או לא הרי דהעמדה בדין עושה קנין וכן י"ל בזה דנהי דמקנין דרבנן נעשה דאורייתא והפקר ב"ד הפקר מ"מ היינו כשעמד בדין ופסקו הב"ד שקנה אותו הדבר אז נעשה ממנו ד"ת אבל כשלא עמד בדין לא נעשה ממנו קנין דאורייתא ולכך בעינן שיהיה נוגע הדבר שקנה אותו ביאוש ע"י שעמדו בדין ופסקו כן אז הוי ד"ת והרמ"א מיירי שלא נודע לנגזל כן שקנהו הגזלן ביאוש אז הוי רק קידושי דרבנן כנלפע"ד נכון בזה ודו"ק היטב ומה שהקשו האחרונים דברי המחבר אהדדי עמ"ש בזה בעזה"י בישוב נכון בחיבורי משפט צדק על חו"מ מה"ת בתשובה שלי לק' פודהייץ בחו"מ הל' שותפין סימן קע"ו ייע"ש ודו"ק:

באותו סעיף בהג"ה קדשה בגזל וכו' עכו"ם וכו'. קדשה בגזל אחר יאוש לבד מקודשת מדרבנן וכו' נ"ב הנה אם מקדושי דרבנן נעשה דאורייתא נראה להביא ראיה לזה מחידושי הרשב"א יבמות פ' י"ג (דף ק"ט ע"ב) ד"ה הא דאמרינן דכי גדלה גדלו הקדושין בעדה וכו' ייע"ש מה שסיים בלשונו וז"ל וטעמא דמלתא משום שנשאר עליו שעבוד הדינר וכו' ואע"ע שקטנה היתה באותה שעה ואינה משתעבדת לו מן התורה אפ"ה כיון דתקנו לה רבנן נשואין הרי היא משתעבדת בכסף קדושיה ולפיכך כשגדלה גדלו קדושין בהדי ד"ת וכו' ייע"ש ומוכח מזה דהיכי דהוי חיוב ממון מדרבנן וקדשה בזה נעשה בזה קדושי תורה וזה ראיה ברורה לפענ"ד בעזה"י ודו"ק:

סעיף ה' בהג"ה אשה שחטפה מעות וכו' נ"ב ע' בב"ש מ"ש דלכך אם אמרה הן הוי קדושין דהוי קידושין ופקדון באים כאחד בריצוי שניהם וע' בחידושי לחו"מ ס' ק"ץ במהדורא א' שכתבתי שאין נראה לי כן דאם לא נעשה קדושין רק ע"י ריצוי שלה הוי כקדושין מחמתה וכמ"ש הרשב"א פ"ק דקדושין גבי מה דפריך ונפשטו קדושין בכולה ומשני התם בהמה הכא דעת אחרת מקנה והקשה הרשב"א הרי היא מתרצית ומתרץ דא"כ הוי קדושין מחמתה ייע"ש וכונתו אף דיש כמה דינים דבעי' שתאמר הן מ"מ אמירתה הן יהיה רק הסכמה שמסכמת על הקדושין אבל לא שתהיה מסייע לגוף מעשה הקדושין ונתינת הממון אבל כל שגוף מעשה הקדושין א"א בלעדה לא מהני א"כ ה"נ איך אפשר שיהיה פקדון וקדושין כאחד הוי קדושין מחמתה ולא מחמתו ייע"ש מ"ש בזה בעזה"י ודו"ק ומ"ש הב"ש דבריצוי שניהם נעשה ההקדש עמ"ש בזה בחיבורי לאו"ח הל' שבת סימן שמ"ג חלק הנרשם מאה תשעה עשר שם דף י"ח מ"ש דרך אגב ליישב דברי הב"ש מסוגיא דצנועין ייע"ש מ"ש בעזה"י ודו"ק:

סעיף ט הלוה לה וכו' מפני שהוא כריבית וכו' נ"ב ע' בב"ש מה שהביא מחלוקת הפוסקים אם מקדשה בר"ק אם מקודשת או לא ייע"ש וע' במהדורא ד' בתשובותי לק' טולטשין להל' גיטין סימן קמ"ג שכתבתי ליישב דלא פליגי דיש לחלק בין ר"ק שלה לבין ר"ק של אחר כיון דר"ק אינו יוצא בדיינין רק אם תבעו הלוה לכך אם הוא מקדשה בר"ק שלה אנן סהדי כיון דרצונה להתקדש לו בזה לא תתבענו לכך נחשב שלו ויכול לקדשה אבל רי"ו מיירי בר"ק של אחרים בזה מן הסתם הלוה יתבענו וא"כ סופו להחזיר ולא הוי שלו לכך אינה מקודשת וזה ברור ונכון בסברא בדינא לפענ"ד ודו"ק:

סעיף יז בהג"ה אורח שיושב כו' נ"ב ע' בב"ש ובט"ז ועמ"ש בענינים הללו בהשמטות לנדרים דף ל"ד גבי ככרי עליך ונתנה לו במתנה ועי' בחיבורי תולדות שלמה על רות בהשמטות בפ' ותאכל ותשבע ותותר שם כתבנו חילוק נכון בעזה"י דהיכי דאכל האורח כדי שבעו אז המותר חוזר לבעה"ב דיש אומדנא דלא הקנה לו רק כדי אכילתו אבל אם צמצם ולא אכל כדי שבעו והיה יכול לאכול עוד ולא אכל זה הוי שלו ויכול ליתנו למי שירצה וכעין דקי"ל באלמנה צמצמה והותירה הרי הוא שלה זה החילוק נכון לפענ"ד בעזה"י וק"ל:

סעיף כא המקדש באיסורי הנאה דרבנן וכו' נ"ב קשה לי מן הש"ס דע"ז (דף ל"ד ע"ב) דקאמר שם א"ר אחדבוי אמר רב המקדש בפרש שור הנסקל מקודשת בפרש עגלי ע"ז אינה מקודשת וכו' אמר רבא תרווייהו תנינהו וכו' מכלל דע"ז אסור פרשייהו וקשה להסוברים דבחמץ דרבנן בשעות דאורייתא מקודשת מה פריך רבא הרי י"ל מן המשנה אינו ראיה רק דפרש ע"ז אסור ומ"מ אפשר דהוא רק דרבנן [ומה דדוחה במשנה מקיבה של עולה אף דגם שם אסור מדרבנן היינו רק בהקדש גזרו ולא בנבילה ומותר אף מדרבנן ולכך נהי דאסור מ"מ אם קידש בהם אשה מקודשת לכך קמ"ל רב דאסורין מן התורה ואינה מקודשת ואין לומר דא"כ הוי גזרה לגזרה ולמה נאסר עוד הגבינות עבור חשש זה אך א"כ תקשה להיפוך להסוברים דבחמץ דרבנן ושעות דאורייתא אינה מקודשת א"כ מה ראיה דפרש שור הנסקל מקודשת מה ראיה מן המשנה דלמא התם רק מן התורה מותר הפרש של עולה ולכך לא ראוי לגזור בשביל זה לאסור הגבינה דהוי גזרה לגזרה אבל לעולם מדרבנן אסור הפרש כמו הפרש של עולה דאסור מדרבנן כדקאמר במשנה דלא נהנין ולא מועלין וי"ל ה"ה בכל אסורין הוי כן ולכך אם קידש אינה מקודשת דהוי כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא ומכ"ש לדעת הב"ש דאף באסורי דרבנן לגמרי אינה מקודשת לכך קמ"ל דהמקדש בפרש שור הנסקל מקודשת דאף דרבנן אין בו איסור ומהו פריך וצ"ע בזה ודו"ק. וע' בב"ש שכתב דמכירה הוי שלכ"ה ועיין בחבורי נדרי זריזין סימן רכ"א סעיף ב' ועיין בתשובותי לק' קראקא בחיבורי ליו"ד מהדורא ג' ביו"ד סימן קנ"ה מה שישבתי שם דברי הב"ש בעזה"י והעליתי לחלק בדין אם מכרו סתם או לחולה לאכילה דהוי נמי שלכד"ה אבל אם מכרו לאדם בריא בפירוש לאכילה הוי זה כד"ה ייע"ש בעזה"י ודו"ק. ומה שקשה על המחבר מפסולי עדות דרבנן דהוי ספק קדושין כמ"ש בסי' מ"ב עמ"ש בזה בתשובה במהדורא ה' שלי סי' קנ"ד קנה מקומה בהל' זו סי' ל"א דרך אגב יע"ש מ"ש בעזה"י ודו"ק:

סעיף כא המקדש באיסורי הנאה וכו' נ"ב עיין באבני מלואים מה שהביא דברי הריטב"א דאסורי הנאה אין לי בהם זכי' וע' מ"ש בחיבורי חלק הנרשם ק"ב ד' ל"א לאו"ח בתשו' באו"ח הל' לולב השייך לחבורי סה"ח לקונטרס לקיחה תמה מ"ש בזה ליישב קושית הא"מ וכמה ענינים בזה ייע"ש בעזה"י ודוק:

באותו סעיף בהג"ה קהל שתקנו וכו' והפקירו ממונו וכו' נ"ב הנה הפוסקים האחרונים נחלקו בדין הפקר ב"ד הפקר אם יכולין להקנות ג"כ להיות שלו או אין בידם רק להפקיר ולא להקנות. [וכבר דברתי מזה בכמה דוכתא] וכעת נראה לי ראיה ברורה בעזה"י דהוי בידם להקנות ממ"ש ביומא (דף נ"א ע"ב) ולטעמיך אחיו הכהנים אם לא דקנו ליה בגויה היכי מכפר להו אלא שאני ביה גזא דאהרן דאפקריה רחמנא גביה אחיו הכהנים וא"כ הרי מתחלה אמר אי לא דקנו ליה בגויה מוכח דבעינן קנין שיהיה שלהם ואח"כ אמר שאני בין גזא דאהרן דרחמנא אפקריה לגבי אחיו ולמה לא קאמר דרחמנא אקנינהו לגבי אחיו ובע"כ מוכח כיון דרק אפקריה רחמנא ממילא הוי שלהם וא"כ ה"ה היכי דהוי הפקר ב"ד הפקר הוי נמי של הזוכה דהפקר ב"ד הוי כהפקר תורה וזה ראיה ברורה לפענ"ד בעזה"י ודו"ק:

באותו הג"ה אשה שנדרה הנאה מאדם א' כו' נ"ב נשאלתי ממשכיל אחד מ"ט לא מתקדשת מטעם הואיל ובידה לשאול עליו כמו דס"ל להפוסקים במקדש באיסורי הנאה ויכולה למכור לחולה שיש בו סכנה וכו' וזה אשר הושבתי לו הנה לא שם אל לבו דברי התוס' בפ"ג דפסחים הפוסקים דדבר שאינו ברשותו ואי בעי מייתי לרשותו ל"א ביאור הדבר כך הוא דהואיל לא מהני רק בדבר שכבר הוי שלו רק שעתה נתחדש דבר שראוי לומר שיצא מרשותו בזה היכי דאיכא הואיל ובידו להכניסו לרשותו אינו יוצא מרשותו עוד אבל היכי דלא ה"ל שלו מעולם לומר דנעשה ברשותו ע"י הואיל זה לא אמרינן ואינו דומה למה דפלפלו הפוסקים במה שיכולה למכור לחולה שיש בו סכנה דהתם כיון דיכולה להנות ממנו תיכף בדרך זה ואינו מחוסר מעשה הקודם לו א"כ נחשב ראוי לה תיכף כיון דיכולה להנות כדרך זה אבל בנדרה הנאה מאדם אחד א"כ עתה כמות שהוא אינה יכולה להנות ממנו כלל רק אם תשאל על נדרה תוכל אח"כ להנות א"כ ממ"נ לומר דעתה הוי שלה דבידה להנות הרי אינו בידה דמחוסר מעשה השאלה ולומר הואיל ובידה לשאול בזה הואיל כיון דעדיין לא הוי שלה לא נעשה שלה ע"י הואיל וז"פ וברור וע"ד הפלפול י"ל כך ע"ד מ"ש התוס' בפ"ק דקידושין גבי חצייך מקודשת לי שכתבו דאין לומר בזה פשטו קדושה בכולה מכח דהוי קדושין מחמתה ולא מחמתו יע"ש א"כ ה"נ בכל קדושין בעינן שתהי' ראויה להנות בו מחמת נתינתו לבד אבל אם מצד נתינתו לבד אי אפשר לה להנות רק ע"י שתשאל היא על נדרה א"כ הוי הקדושין מחמתה ולא מחמתו לבד ואינו דומה למה דפלפלו אם יכולה למכור לחולה דזה בידו למכרו וליתן לה הדמים והוי הדבר בידו כמו בידה אבל לשאול על נדרה דבעינן דוקא שהיא תשאל ובידו אי אפשר לעשות הדבר הוי כקדושין מחמתה וגם אינו דומה למה שפלפל המשלמ"ל במקדש אשה חולנית דשם בעת נתינה כבר היא חולנית ובידה להנות תיכף וא"כ סוף סוף עתה ע"י נתינתו לבד היא נהנית משא"כ בנדרה הנאה דבשעת נתינה עדיין לא נשאלה על נדרה ואסורה להנות רק דבידה לשאול ואז יוגמרו הקדושין והוי גמר הקדושין מחמתה ולפענ"ד זה נכון בסברא אך ע"פ כל האמור נראה דיש לפקפק במ"ש הכה"ג סימן כ"ח בשם מהר"ם מטראני דכמו דאינה מקודשת באסורי הנאה ה"ה דבר האסור מחמת נדר אינה מקודשת ומשמע דכונתו דאף אם הוא אסור לו מחמת נדר נמי אינה מקודשת ובע"כ נראה דטעמו דהוי כמקדשה בדבר שאינו שלו ולפי הנ"ל יש לחלק בזה דבו שפיר נחשב שלו מכח הואיל דלא שייך בו כל הני טעמי לכך נחשב מקדש בדבר שלו ויש לדבר בזה הרבה אלא דאין עסקי בזה כעת אולי יזכינו ה' בזמן אחר לפרש יותר בזה ועכ"פ קושייתו לק"מ לפענ"ד ולפי תירץ שני שכתבנו י"ל דטעמו הוי מכח דהוי כטלי קדושך מעג"ק דלא מהני ויש לפשוט בזה מה שנסתפק הרש"ך אם מהני טלי קדושך מעג"ק ולפמ"ש מוכח מהנ"ל דלא מהני דהוי קדושין מחמתה ולא מחמתו ודו"ק והנה בדין טבעת שניתן במתנה עמ"ל ונאבד עמ"ש בזה לק' ניזנוב קנה מקומה במהדורא ח' שלי סימן רס"ג דהל' כתובות סימן ס"ו יע"ש בעזה"י ודו"ק:

סעיף כג בכור בזמן הזה אם קדשו בו בעלים כו' נ"ב ע' בח"מ וב"ש והנה בלמדי מס' בכורות נראה דלמד זה הרא"ש ממס' בכורות (דף ל"ט ע"א) דקאחר שם בעי מניה אחוה דמר שמואל משמואל אכל ולא אתסי למפרע הוי מומא או להבא הוי מומא למה נ"מ לממעל בפדיונו וכו' וקשה טובא למה לי נ"מ זה ובפרט דזה אינו שייך גבי בכור רק בשאר קדשים כפרש"י ולמה לא קאמר דנ"מ בבכור אם מכרו הכהן ביני ביני או קידש בו אשה אם מקודשת או לא ובע"כ מוכח דס"ל דאף אם הוי בע"מ אינו מכור ואינו מקודשת ודו"ק: